אני זוכר היטב את ילדותי. את התקופה בה גדלתי ברעננה בשנות השמונים והתשעים. לא הייתי תולעת ספרים גדולה במיוחד אבל היו מספר כותרים שאותם נהגתי לצרוך דרך קבע, ובשקיקה. ספרים להם הייתי מחכה לפעמים גם הרבה יותר משנה. אחד מהם היה "זבנג" של אורי פינק, שבכל שנה כמעט היה מוציא ספר חדש בסדרה, ולמרות שבכל שבוע פורסם קומיקס חדש שלו ב"מעריב לנוער", עדיין היה נותר בי צמא למשהו נוסף משום מה. גם פרק חדש בסדרת ספריה של גלילה רון-פדר, "ג'ינג'י", היה גורם לי אז לאותה ההתרגשות. הייתי חייב לקרוא את אשר כתבו - ובאותה תקופה זה היה ממש עניין של "לקרוא או למות".
בכל שנה היה מתארגן יריד שבוע הספר במרכז רעננה, ברחבת בית יד לבנים. כל הוצאה לאור הייתה מקימה את הדוכן המפואר שלה, פורסת את ספריה על השולחנות הרחבים, והכיכר כולה הייתה הומה אדם והמולה. השמחה הייתה גדולה עד מאוד, וכך גם ההתרגשות, לפגוש את גיבורי ילדותך - אורי וגלילה, לא הייתה משאירה מקום לאדישות. אז הייתי אוסף את מיטב חבריי באותה התקופה ויחד היינו ממהרים לשעות החתימה שפורסמו בעיתון, לאחר שאספנו כמה שקלים מההורים בלי לעשות להם חשבון. לא עניינו אותנו שיעורי הבית. לא עניינו אותנו גם החום או הלחות. הדבר היחיד שעמד לנגד עינינו היה להשיג את הספר החדש ולקרוא אם גל כבר עשה עוד צעד רומנטי לכיוון מאיה, אם "אחותי הצולעת" הייתה יוצאת למסע הופעות חדש ומה לעזאזל נסגר עם דנה פישמן.
אבל היום, מצדו השני של הדוכן, נראה שאותה ההתרגשות שפעמה בתוכי בנעוריי כבר לא לגמרי קיימת. היום, במקום ערב רב של דוכנים עם מבצעים ייחודיים ואטרקציות מגניבות, נראה שהכיכר נשלטת בעיקר על ידי חברה אחת העונה לשם סטימצקי, בתוספת פעילויות שמיועדות בעיקר לגיל הרך. מהסוג שאינו דורש הוצאות כספיות או תמיכה מצד העירייה, שבוע שמתנהל כולו מתוך הכרח.
עכשיו אם אתם שואלים אותי, אין כל הבדל ממשי בין חנות הפופ-אפ שהקימה אותה הוצאת ספרים גדולה, שכל מטרתה הגברת מתח הרווחים שלה, לבין זאת הממוזגת ושופעת החנייה שקיימת מרחק מטרים ספורים מהכיכר, או אפילו בקניון, ונראה שבקיץ של שנת 2018 אנשים מעדיפים את האפשרויות המוצלות והקרירות יותר, אלה שאפילו יש להן חנייה צמודה. ובינינו, גם אני מעדיף לטייל בנחת ובשקט בין הספרים במקום להסתובב בשמש הקופחת, ובין אגלי הזיעה.
במשך שעות ישבתי במרכזה של העיר, המום מחוסר העניין של העוברים והשבים. וזה לא באמת משנה אם זה היה ברעננה או במרכזה של עיר גדולה ממש כמו תל אביב. האמת היא שאני גם לא מדבר בהכרח על ספריי שלי, כי אני מדבר באופן כללי על תנועת האנשים ברחוב. על כמות האנשים שאשכרה ניגשה לדוכן שלי או של אחד מחבריי הסופרים ונגעה ביצירה עליה עמלנו במשך חודשים, אם לא שנים. כי נראה שבעידן של סטטוסים מהירים לאנשים מספיק לקרוא רק את שם הספר, או את מה שכתוב על העטיפה, וזאת מבלי להרים אפילו את הספר בידיים או להאט או לעצור חלילה את קצב ההליכה.
אבל אל תבינו אותי לא נכון, כי זה שאני מקטר קצת לא אומר שממש סבלתי. להיפך, כמות המכירות שנעשית בשבוע הספר היא עדיין יפה ומרשימה. וגם לסופרים העצמאיים יש היום מקום, למרות שלרוב הוא עדיין ממקום לו אי שם בתחתית הרשימה. ולמרות כל מה שנאמר, עדיין יש פה תרבות בועטת שדורשת שיתחסו אליה, גם אם זו אינה מייצרת קול של מהומה. ואפילו מספרי החדש, זה שאיש לא ידע על קיומו כמעט עד למועד פתיחת שבוע הספר, הצלחתי למכור עשרות עותקים ולהרשים את כל מי שפקפק בי בהתחלה או שהיה בסביבה.
אז על מה אני מתלונן בעצם? ומה לעזאזל יושב לי על הנשמה? אולי זו העובדה שהצלחה לא נמדדת בכמות הספרים או המכירות שלנו, אלא בעצם טמונה בתוכנו, ובהרגשה שלאחר מכן עוד נותרה. כי אם לסכם, נראה לי שהדבר שמבחינתי עשה את שבוע הספר להצלחה של ממש היה המפגש חסר האמצעים עם היוצרים. המבוגרים והצעירים. הסופרים והמשוררים. כל אלה, שלאחר כמה שעות משותפות הפכו מבחינתי ממש לחברים. ובדיוק בגלל זה אני רוצה מעט לפרגן ולהחזיר להם אהבה. כי אילולא הם, אני לא בטוח שהייתי משתוקק כבר לחזור לכיכר או לנחלה בשנה הבאה.
אהה.. ותזכרו תמיד ש"עם הספר" שאינו קורא נשאר פשוט "עמה".
Comments