תודות ליובל אברמוביץ ולסדרת ספרי "הרשימה" הנפלאים שכתב, כולם היום כבר יודעים כיצד לצעוק את החלום שלהם. הבעיה היא שלאחרונה כולם רק צועקים. אחד על השני. כל הזמן. רק שאף אחד כבר לא ממש מקשיב.
![](https://static.wixstatic.com/media/cdbfc8_0443a402ae964915b317d7776124dc47~mv2_d_3000_2000_s_2.jpg/v1/fill/w_980,h_653,al_c,q_85,usm_0.66_1.00_0.01,enc_auto/cdbfc8_0443a402ae964915b317d7776124dc47~mv2_d_3000_2000_s_2.jpg)
זה באמת נראה כאילו בשנים האחרונות כולם חולמים חלומות, מבקשים להגשימם ומושיטים את היד לעזרת חבריהם, ומבקשים מהם שיצטרפו לדרך, יעזרו להם, ויתמכו באומנות שלהם, או במילים אחרות - בהגשמת חלומם. אבל אף אחד כבר לא באמת עוצר לרגע כדי להקשיב לאחר או אפילו, חס וחלילה, לתת, בלי לרצות לקבל דבר בתמורה, בחינם. אף אחד כבר לא נותן מעצמו סתם ככה, הכל חייב להיות בתמורה לאיזו תשורה, או תשלום או הנחה. הכל נמדד היום מבעד לחור של הגרוש וכל החמלה שנהגנו לתת לאחרים פינתה משום מה את מקומה ונעלמה.
אבל אל תבינו אותי לא נכון, חברים, כי לרדוף אחרי חלומות זה דבר נפלא, פה אין לי ולו גם צל של ספק, אבל גם ללמוד לברך על הקיים ועל מה שכבר השגנו יכול להיות לעיתים מספק, כי אנחנו פשוט חייבים ללמוד לפעמים גם כיצד להתאפק.
ובינינו, אנחנו לא באמת חייבים לצעוק האחד על השני, כל כך הרבה וכל הזמן. אפשר, ואולי אף רצוי, לדבר בנועם, לפתוח את הלב, ובצד השני לגלות קצת עניין.
לנהל שיח - צורת תקשורת שכזו, אבל דו-כיוונית. שיחה אמיתית שכזו שבה צד אחד מקשיב בזמן שהצד השני מדבר, ואז מתחלפים. שיחה אמיתית!
כי אי אפשר רק לקחת כל הזמן. לפעמים צריכים לעצור לרגע, לנשום קצת ואפילו לתת.
כי אם רק נקבל כל הזמן, זה יהיה יותר מידי ואנחנו פשוט ניחנק.
![](https://static.wixstatic.com/media/cdbfc8_6e474f9d147a419c8f72c34d2c2995cb~mv2_d_2366_1499_s_2.jpg/v1/fill/w_980,h_621,al_c,q_85,usm_0.66_1.00_0.01,enc_auto/cdbfc8_6e474f9d147a419c8f72c34d2c2995cb~mv2_d_2366_1499_s_2.jpg)
Comments