הפרק הראשון מתוך הספר "עם פוטנציה"

אני נכנס לחדר השינה החשוך ומקלף מעלי במהירות את הבגדים. את ריח הבושם שלה ואת עשן הסיגריות שדבקו בגופי במהלך הלילה אשטוף מעצמי כבר בבוקר. 

 

אני זורק את הטישרט השחורה על משענת הכיסא הגבוהה ולמכנסי הג'ינס הכהים אני נותן לצנוח מרגליי ישירות על הרצפה לאחר ששחררתי את אבזם החגורה מתפיסתו. אני נכנס למיטה בתחתונים, נשכב על הגב ומתכסה בשמיכת הפיקה הדקה והירוקה שלי. כמויות האלכוהול והגראס בהן מילאתי את גופי במהלך הערב לא מאפשרות למוחי לשדר שידור חוזר של מלוא האירועים, ואני נשאר עם קליפ ערוך־מגמתית שמציג בראשי גרסת טריילר מהירה וקצבית של ההתרחשויות שעברו עלי. אני מכניס את ידי השמאלית ברווח שבין הגומי של תחתוני הבוקסר והבטן שלי ומשפשף את עצמי עד שאני נרדם. רגשות האשם כבר יגיעו מחר — בזה אני בטוח.

 

לא שזה היה דייט גרוע. ממש לא. הוא פשוט היה רגיל, משעמם, צפוי וחסר ייחוד. בדיוק כמו זה שהיה לפניו וזה שלפני זה שהיה לפניו וזה שבטוח עוד יגיע אחריו. אני חושב שבעגה המקצועית קוראים לזה "בלהה".

 

היא, נקרא לה רויטל כי את שמה האמיתי כבר לא בטוח שאני זוכר, כנראה מרחה על עצמה את הליפגלוס הכי מנצנץ שהצליחה למצוא. אני מתאר לעצמי שהוא גם היה בטעם של תות או פטל או דובדבן או כל פרי ורדרד־אדמדם־מתקתק כזה שנשים כל כך אוהבות למשוח על השפתיים במטרה שעד סוף הערב ינשקו אותן.  ככה, בדיוק כמו הכלבים של פבלוב, בכל פעם שהן מלקקות את השפתיים כדי להדליק אותנו הגברים, הן מקבלות מנה גדושה של טעם מתוק היישר לבלוטות הטעם שבלשון שלהן, מגבירות את כמות הסרוטונין במוחן וחיוך גדול נמרח להן על הפנים. היות והיה מדובר בעוד ערב חם במיוחד של קיץ תל אביבי, העובדה שהיא הגיעה בגופיית ספגטי חשופת כתפיים ובכפכפי האוואינס לדייט ראשון היתה כביכול לגיטימית. אמרתי, כביכול. אני, מצדי, לבשתי בוקסר חדש רק למקרה שהמזל יאיר לי את הערב, ג'ינס כחול כהה שהיה מונח כבר כמה ימים על הכיסא שבחדר השינה שלי וטישרט שחורה עם לוגו של איזו להקת רוק שתפסה היד שלי מתוך הארון ושלפה החוצה בנונשלנטיות. את הקונדום שנהגתי לשמור אצלי דרך קבע הוצאתי מהארנק כבר בכיתה י"ב, כשלמדתי לא להגיע לדייט ראשון עם יותר מדי ציפיות. וממילא, העיר הגדולה מלאה בפיצוציות, באמפמ"ים ובמיני־מרכולים שפתוחים עשרים וארבע שעות ביממה, ככה שבמקרה הכי גרוע — זאת אומרת במקרה בו הבחורה חסרת אחריות בדיוק כמוך ולא לוקחת בחשבון שכדי לקיים יחסים עם זרים במאה העשרים ואחת צריכים קונדום — אפשר יהיה לרכוש בהם איזו שלישייה במחיר מופקע במיוחד. החלטנו להיפגש בבר באלנבי בתשע בערב. או יותר נכון, אני הצעתי שניפגש שם. אחרי הכול, זה היה אחד מהפאבים הכי קרובים לדירה שלי, והיא פשוט הסכימה.

 

 

אני, כהרגלי, הקדמתי מעט, וישר חיפשתי את השרפרף הפנוי הכי טוב בבר כדי למקם בו את אחוריי. זו אמנם לא היתה הפעם הראשונה שלי במקום, אבל משהו בשיחה המקדימה שניהלתי עם רויטל )או איך שלא קראו לה( לפני הפגישה גרם לי לבחור דווקא בשולחן הנמוך שניצב ליד מכונת הסיגריות, עמוק בירכתיים. זה נראה לי כמו המקום המושלם לשלב בו בין אינטימיות מינימלית, כזו הנחוצה לשני זרים במפגש ראשון, לבין האפשרות להתקרב זה לזו באם ירצה הגורל (או במקרה שנהיה שיכורים מספיק). הוא גם היה רחוק במידה משמעותית מהרמקולים הרבים שמילאו את הקירות. מוזיקת רוק אלטרנטיבי של שנות התשעים התנגנה מתוכם לאורך כל שעות הערב, ובניגוד לתאורה שהלכה והתעמעמה עם כל שעה שעברה, הווליום של המוזיקה רק גבר ועלה. את המקום הקבוע שלי ליד השעה היתה מוקדמת יחסית והפאב היה עדיין ריק מאדם כמעט לחלוטין. ככה זה כשאתה מגיע לדייט ביום שבת קצת לפני תשע בערב. מתחתי את צווארי וסובבתי אותו מצד לצד בחיפושים אחר הברמן, שכמובן היה רכון באותו הרגע מעל לעמדת המחשב, שטמונה מאחורי משטח העץ הכבד של הבר. אחרי כמה ניסיונות כושלים לתפוס את תשומת לבו, וכשכבר נמאס לי לחכות, קמתי והתקדמתי לעברו במטרה להזמין עבורנו שתייה. "הו, איזה ג'נטלמן", חייכה אלי רויטל במבט מבויש, כששוב חשפה את הכלא הדנטלי שסגר על שיניה, "אני רוצה מרגריטה אשכולית אדומה, בבקשה". היא העלתה לאט לאט את מבטה מהתפריט והסתכלה לתוך עיניי בקו ישיר. הגוון הירוק העמוק של עיניה הצליח להפנט אותי לרגע, ובאחת ולהשכיח ממני את המתכות שמעל שיניה. למרות ההרגשה שהמבט שלנו נתקע זה על זו לזמן ארוך, בפועל בטח היה מדובר רק על שנייה אחת או שתיים. בעודי ניגש לכיוון הברמן, משועשע מהתפנית המפתיעה שהתרחשה, חשבתי לעצמי — עם כזו התחלה מבטיחה, מה כבר יכול להשתבש? מה כבר יכול לקרות שיסיט את הרכבת הזו מהפסים שלה? המשכתי לחייך לעצמי, עדיין משועשע מעט מהמצב, בוחן מחדש את התמונות המוכרות שמכסות את כל קירות הפאב וממתין שהברמן יתייחס אלי. ואז — היא נכנסה.

 

את הבחורה הזו לא ראיתי מעולם, אבל משהו בלב דפק אצלי קצת אחרת בשנייה הראשונה שראיתי אותה. היא נכנסה אל הפאב כאילו מתוך סצנה של איזה סרט הוליוודי. הניגוד החזק שבין הפאב החשוך מצד אחד ואור הניאון הבוהק שנכנס מהרחוב והציף את החדר מבעד לווילון השחור שנפתח במהירות מצד שני, הצליח להאיר אותה מאחור כאילו היה זרקור. האור הרך הצליח לשוות לה מראה של מלאך שזה עתה נפל מהשמים. היא הצליחה לגנוב את תשומת לבם של כל יושבי הפאב, או יותר נכון לסובב את הראש שלי, של הברמן ושל עוד שני בחורים שישבו בצד השני של הבר. היא נכנסה עם עוד בחורה בהירת שיער, אני יכול להישבע שהתמהמה מעט בכיוון שלי כשפיזרה את חיוך־מלכת־היופי־ בפוטנציה שלה לכל עבר, לפני שהשתיים התיישבו על השרפרפים שמסביב לבר. לקח לי כמה רגעים להתאפס על עצמי חזרה, ואז נזכרתי — שיט! הדייט שלי מחכה לי. ביקשתי מהברמן חצי ליטר קרלסברג ומרגריטה אשכוליות, הסתובבתי חזרה אל רויטל וקלטתי אותה מסתכלת לכיווני ומחייכת. זייפתי אליה חיוך מנומס בחזרה והמתנתי למשקאות שלנו. החיוך שזרקה לכיווני המלאכית בזמן שנכנסה לפאב עדיין סנוור את תודעתי.

 

"בבקשה, בחור", העיר אותי הברמן מהמצב התודעתי בו נתקעתי והניח את שתי הכוסות על הבר. מצמצתי פעמיים או שלוש במטרה לחזור למציאות ונענעתי את הראש לצדדים כאילו ניסיתי להתעורר, תפסתי את שתי הכוסות וחזרתי לכיוון שלה. כבר מהרגע בו חזרתי אל השולחן והגשתי לה את המרגריטה הצהובה היא הבינה כנראה שאני לא ממש קשוב אליה. "ביקשתי אשכולית אדומה, אבל לא נורא, כנראה שלא היה להם", היא ניסתה להסתיר את מבוכתה בזמן שאני לקחתי לגימה גדולה ואדישה מהבירה שלי. "אני בטוח שאם תעצמי את העיניים לא תצליחי להבדיל בין הטעם של האשכולית הצהובה לאדומה", התחכמתי תוך כדי שאני מחייך אליה חיוך גדול, מרים את הגבה הימנית, מגביה את כוס הבירה בעזרת ידי הימנית ומקרב אותה אליה. "שנעשה לחיים?" הצעתי. היא פחות אהבה את הציניות העוקצנית שהטחתי לכיוונה והגיבה בחיוך מאופק תוך שהיא מקרבת את הכוס שלה לכוס שלי. "לחיים", היא השיבה אך לא הסתכלה לי בעיניים. מדהים איך ברגע אחד כל ההרגשה יכולה להשתנות. שוב. לא היה לי כוח לשחק שוב את משחק מיליון השאלות הבנאליות, זה שמשחק כל זוג בכל דייט ראשון, ולכן החלטתי לגלם הערב את דמות הבחור השקט שבהצגה — זה שלוגם באיטיות מהבירה שלו שלוקים מדודים ומהנהן עם הראש מעלה ומטה לנוכח הסיפורים המשעממים שסיפרה הצד השני של השיחה. היא טיילה בדרום אמריקה אחרי הצבא במשך כמה חודשים) ולא, היא לא עשתה סמים. אפילו גראס היא לא עישנה מעולם), היא רצתה להתחיל לעבוד על התואר השני שלה) ואני אפילו את הראשון עוד לא סיימתי). התחלתי להתנתק. בהמשך היא בטח סיפרה לי גם על הכלב או החתול שמחכים לה בבית עם הזנב בין הרגליים, ממתינים לשובה. לרגעים שקעתי במחשבות, ומדי פעם סרקתי את יושבי הפאב שישבו מאחוריה בניסיון לאתר פרצוף מוכר או סתם איזה חיוך מאולתר. וכמובן שהמבט שלי נמשך באופן כמעט קבוע לפינה בה ישבו המלאך וחברתה צהובת השיער. באחת הפעמים אפילו הצטלבו המבטים שלנו זה עם זו, מה שזיכה אותי בחיוך מפואר מכיוונה, מהסוג אותו אני יכול לראות עדיין בכל רגע בו אעצום את עיניי. חיוך מהסוג שאפשר להתרפק עליו בנוסטלגיה גם שנים אחרי. חיוך מושלם. חיוך תמים. חיוך מפתה. חיוך שאומר הכול וגם לא אומר דבר. כזה שחושף שיניים בדיוק במידה.

 

אחרי שסיימתי ליטר וחצי של בירה וכמה צ'ייסרים של ג'וני שחור כבר לא ממש היה אכפת לי מרויטל. אחרי כמעט שעתיים של דייט מקרטע אפשר להגיד שנשארתי לשבת שם בעיקר בגלל המוזיקה. או בגלל האלכוהול. או בגלל שלא באמת היה לי משהו יותר טוב לעשות. זה היה השלב הזה בדייט בו השיחה כבר דעכה כמעט לגמרי, והוא התקרב לסיומו הטבעי. כמו גם מערכת היחסים שלי עם רויטל. לדעתי, דייטים ראשונים גם ככה לא אמורים להימשך יותר משעה. כי בינינו, מספיקות כמה שניות בלבד, כמה מבטים וכמה מילים כדי לדעת אם יש על מה לדבר או לא. היתר סתם נובע מתוך נימוס, או ייאוש. באותו הערב, כאמור, החלטתי לחרוג ממנהגיי. ולא בגלל שהגיע הזמן לנפץ את התיאוריה שפיתחתי ולתת לבחורה צ'אנס אמיתי לזכות בלבי, אלא בגלל שזה היה ערב של מוזיקת גראנג' מתחילת שנות התשעים — פרל ג'ם, סאונדגרדן, סמשינג פמפקינז ונירוונה — שזו המוזיקה האהובה עלי. אז נשארתי לשבת. ולשתות. לרוב, הבחורות שהייתי איתן בדייט לא היו שמות לב לכך שאני לא מרוכז לגמרי בהן ונראה שהן דווקא היו נהנות מהעובדה שסוף כל סוף גבר שם אותן במרכז ורוצה להקשיב לכל מה שיש להן לומר בלי לגנוב להן את אור הזרקורים ולהתחיל לספר על עצמו, על מעשיו ועל כיבושיו בכל תחומי החיים. אני מצדי פשוט הייתי צריך בן אדם לשתות אתו בזמן שטוני סוגר שבת. רק שהפעם נראה שקצת הגזמתי עם תנועת האישונים המהירים והמחפשים מאחורי הגב שלה, ולכן נראיתי מרוחק במידה מסוימת. בשלב מסוים היא התחילה לדבר שטויות ולבדוק אם אני באמת מקשיב לה או סתם מהנהן, מחייך ומניע את הראש לקצב המוזיקה. "ואז התחלתי לשכב עם אבא שלי", היא סיפרה ואני חייכתי אליה ואמרתי, "איזה יופי". "כן? אתה חושב?" שאלה בבוז, והרגשתי איך העיניים שלה יוקדות וצורבות חור בדיוק במרכז המצח שלי. בין שתי העיניים. כשקלטתי מה שאמרה התנצלתי מיד, אבל כנראה שזה לא היה מספיק מהיר. היא קמה בדרמטיות מהכיסא שלה ונעמדה מולי. אם היה נשאר לה משקה בכוס אני סבור שהיתה מטיחה אותו בפניי בצורה קולנועית. היא זרקה שטר של עשרים שקלים על השולחן ואמרה: "אני מקווה שזה יכסה את החלק שלי", וחטפה את התיק שלה ממשענת הכיסא. זה לא כיסה. "לא התכוונתי", מלמלתי לעצמי ואפילו לא קמתי. למעשה התנצלתי אל הגב שלה לאחר שכבר צעדה כמה צעדים מהירים לכיוון היציאה. היא אפילו לא סובבה את הראש לאחור כדי לראות אם אכפת לי. היא המשיכה לכיוון הדלת ונעלמה מול מסך האור הבוהק שנפרש עם פתיחת הווילון השחור שבכניסה. לגמתי את השלוק האחרון של הבירה וחשבתי לעצמי, שזה אולי לא היה שיא השפל אליו הגעתי בקריירת הדייטים הארוכה שלי, אבל בהחלט אחד הרגעים הפחות נעימים. התקרבתי עם כוס הבירה הריקה אל הברמן ונעמדתי קרוב לזוג הבנות, המלאכית והחברה שלה. נשענתי על חתיכת הבר שלצידן והרמתי את הקול במכוון: "אחי, אפשר עוד חצי קרלסברג, 'בקשה", תוך שאני מפנה אליו את פתחה של הכוס שהיתה בידי. שתי הבחורות היו עסוקות זו בעיניה של זו וכלל לא התייחסו לעובדה שאני עומד לצידן ובוהה בהן. כשראיתי אותן מתנשקות כבר הבנתי בעצמי למה... סיימתי את הבירה, ואז הזמנתי עוד אחת. ועוד אחת. ואולי גם עוד אחת. השעה כבר היתה אחרי חצות. הפאב התחיל להתמלא סביבי אבל אני עדיין ישבתי לבד, מהרהר במה שהתרחש הערב ובוהה בזוג הלסביות המתגפפות. מנסה להשוות את ביצועיי הערב לביצועיי בדייטים הקודמים. מנסה ללמוד מטעויותיי ולהפיק לקחים. בין לבין השתדלתי גם ליהנות מהמוזיקה. בשלב מסוים שילמתי לבחור בשטר של אלתרמן ויצאתי לבד אל הרחוב החם. השעה היתה קצת אחרי אחת בלילה של מוצאי השבת. השבוע החדש עוד רגע יתחיל. החלטתי לסגור את הערב והתחלתי לצעוד לכיוון הדירה שלי. רטט קל באזור הישבן גרם לי לשלוף את הסלולרי מהכיס האחורי של הג'ינס ולהציץ במסך הקטן. "ער?" אני קורא הודעת טקסט נכנסת מסיון. "אם שיכור קלות נחשב אצלך ער, אז כן, אני ער", אני מחזיר בציניות האופיינית לי. "אתה בא?" היא מרטיטה לי שוב את הישבן בצורה סלולרית. "אני בדרך", אני מסמס לה במהירות ומתחרט מיד לאחר שההודעה נשלחה.

 

כשאני מגיע הביתה השעה כבר מאוחרת מאוד. אני חולץ את נעליי בסלון ולוקח כמה שלוקים מכוס המים שמונחת כמעט דרך קבע על שולחן האיקאה הלבן והמוארך שבמרכז השטיח. אני מוציא מהמגירה את קופסת העץ הקטנה והמגולפת שהבאתי מהודו ומתחיל במלאכה — פרח קטן של מריחואנה נגרס במהירות על ידי שיניים מתכתיות ונאסף לו אל תוך קונוס מגולגל מנייר. לשון רטובה מלקקת את קצה הנייר. בוהן שמנמנה לוחצת על כפתור של מצית אלקטרונית. שאיפה אחת ארוכה. ועוד כמה קצרות. לא עובר הרבה זמן עד שכל החדר מתמלא בעשן סמיך וריחני. אני לוקח עוד לגימה מהמים ועובר לחדר השינה. בזה אחר זה אני מקלף מעלי את הבגדים. אני מניח את הג'וינט הבוער במאפרה, נכנס מתחת לשמיכה הדקה ומנסה לעצום את עיניי. 14 רצף האירועים של הערב, האלכוהול, הגראס והפרצוף של המלאך הלסבי שעדיין תקועים לי בראש גורמים פתאום להזדקרות בלתי רצונית להתרחש בתוך מכנסיי. אני מקניט את עצמי — אם היא רק היתה פה עכשיו, שולח יד לכיוון המפשעה שלי ומשחרר את התורן הראשי לחופשי. אז, כשהג'וינט הבוער נעוץ היטב בין שפתיי, אני שולח יד נוספת לכיוון המחשב הנייד. האור המרצד שבוקע ממנו מסנוור אותי ואת אישוניי המורחבים, ואני מכווץ את העיניים במהירות. אני נכנס לאחד מאתרי הפורנו שמופיעים בהיסטוריית הגלישה שבדפדפן שלי, וסורק את עמוד הפתיחה בחיפושים אחר הסרטון המתאים לגמור אתו את הלילה. אני בוחר אחד שנראה מגרה מספיק ומתחיל במלאכה. באמצע אני מתחרט ומחליף את הסרט באחר. כך, במשך מספר דקות נמרצות אני עובר במהירות עם יד אחת על איבר המין שלי ועם היד השנייה על הגלגלת שבעכבר וכל כמה רגעים מחליף בין סרטון לסרטון. לא עוברות יותר מעשר דקות עד לרגע בו אני מוריד את המסך של המחשב הנייד לכיוון המקלדת והחושך חוזר שוב לשלוט בחדר השינה שלי. הראש שלי שמוט לאחור על הכרית והמחשבות שהתרוצצו לי בראש מאז יצאתי מהדירה של סיון סופסוף נרגעות אף הן. אפשר להרגיש את הדופק שלי מאט וחוזר אט אט למקצבו הרגיל. "שומדבר טוב אף פעם לא קורה אחרי שתיים בלילה", אני לוחש לעצמי ומטלטל את הראש מימין לשמאל לאות שלילה על הכרית. רגשות האשם כבר יגיעו מחר — בזה אני בטוח.