לאהוב את עצמך - לרפא את עצמך

המדריך להתמודדות עם כאב כרוני 

תובנות, מסקנות, טיפים וכלים שימושיים

ברוכים הבאים לבלוג החדש, האישי והחשוף שלי, בו אספר לכם על התהליך המדהים והמיוחד שעברתי בשנה האחרונה.

חשוב לי לציין שאני לא רופא. מעולם לא למדתי רפואה, לא באופן רשמי הכוונה, ואת כל התובנות, ההבנות, העקרונות, הטיפים והמסקנות שאספתי עם השנים חקרתי, למדתי ובדקתי בעיקר על עצמי – על בשרי, על רוחי ועל נפשי. מתוך הניסיון הרב שצברתי, המידע העצום שאגרתי והלימוד המקיף שערכתי, במשך למעלה מעשור, כולי תקווה שאצליח להאיר גם את דרכם של אחרים ולעזור, לתמוך ולסייע לעוד בני אדם במצבי, או במצבים דומים, ובכך לעשות את התיקון שלי בעולם. בשורה התחתונה, גם אם בסופו של דבר אצליח לשנות או להשפיע על חייו של אדם אחד בלבד – מבחינתי את שלי כבר עשיתי.

 

את התשובה לשאלות שלי כבר מצאתי ואני לא זקוק למחקרים עלומים, כאלה שנערכים במימון של חברות תרופות כאלה או אחרות או שהוזמנו על ידי גורמים אינטרסנטיים או מסחריים, כדי להבין שמשהו בדרך בה הרפואה המערבית פשוט אינו מספיק טוב. לא עבורי ולא עבור אחרים. כמובן שאני מניח בצד את דעתי על רפואת חירום שעיקרה הצלת חיים, אבל בכל הנוגע למצבים כרוניים חסרי טיפול, הרפואה המערבית נכשלה מבחינתי כישלון חרוץ. אין מדובר חלילה בהתנצלות על כך שלא ניגשתי ללימודי רפואה – זו מעולם לא הייתה כוונתי, ולכן, ולהבדיל מספרי הרפואה ומהמדריכים הרפואיים הרבים בהם נתקלתי בשנים האחרונות, החלטתי שאת המסקנות שלי אכתוב בשפה פשוטה ויומיומית, בגובה העיניים, ותוך מתן הסברים משלימים, אנלוגיות, דוגמאות והרחבות לאותן הנקודות.

 

ההבנה והניסיון שרכשתי עם הזמן הובילו אותי למסקנה אחת חד משמעית - הריפוי העצמי מבוסס קודם כל על שינוי הרגלי העבר – בין אם הגופניים ובין אם הנפשיים. כך, ורק על ידי שינוי אמתי של האוטומטים ושל דפוסי החשיבה שאנו פועלים לפיהם דרך קבע יוכלו כוחות הריפוי לתפוס את מקומם הטבעי ולהתחיל לעבוד. אני אמנם לא יכול להבטיח ריפוי או החלמה מלאים לאף אחד, ויתרה מכך אני גם ממליץ לכם להתרחק ולשמור מרחק מכל אדם שטוען שירפא אתכם בכוחות עצמו, אבל אני כן יכול לחזק אתכם, הקוראים, בדרככם ולתאר לכם כיצד השינויים, גם הקטנים ביותר, יתחילו להשפיע ואת השינוי תוכלו אתם להרגיש בעצמכם תוך תקופה קצרה. ככה, נשימה אחר נשימה, צעד אחד צעד, שינוי אחר שינוי, נמצא יחד את הדרך לאהוב שוב את עצמנו ועל ידי כך גם נרפא את עצמנו. כי אם יש שיעור אחד שלמדתי בחיי, עיקרי וחשוב מאין כמוהו, הוא שהאהבה מרפאת את הכול. הכול. 

 

"לאהוב את עצמך – לרפא את עצמך" אינו עוד בלוג רפואי או מקום עבורי לפרוק תסכול אישי וכל מטרתו היא לספר את הסיפור שלי, על שנים רצופות של מאבק בלתי פוסק חזרה אל עבר מחוזות הבריאות והאהבה, לגרום לאנשים לפתוח את הראש לגישה מעט שונה ולאפשר גם לכם לנסות דרך אחרת של ריפוי, הבראה והחלמה. הבלוג הזה הוא מסע פסיכולוגי עמוק וחושפני, שנוגע בפילוסופיה מעשית, שופע במסקנות, בטיפים ובהוראות קלות לביצוע - כאלו שתוכלו ליישם בחיי היומיום שלכם במהרה ובפשטות והוא נועד בעיקר כדי להחזיר את כולנו אל הדרך הטבעית שלנו, אל המקור שלנו, אל ההתחלה. או אם תרצו, אל הרגע לפני שהכול התחיל להתקלקל.

 

לפני קריאת הבלוג אני ממליץ כי תניחו בצד את כל האמונות הישנות, המידע הפופולרי, הדעות הקדומות, המיתוסים והמנהגים התרבותיים לפיהם רובנו מנהלים את חיינו ואני ממליץ שתבחרו לקרוא בו עם "ראש פתוח". אחרי הכול, עצם העובדה שהגעתם עד כאן כבר מעידה על הרצון שלכם לשנות או להשתנות, והשינוי הרי לעולם לא יגיע אם נמשיך לפעול ולצעוד באותן הדרכים הידועות.

 

לבריאות!

ee6d39be3fb456c0e1fcba347d180cf1.jpg

 

אל תפספסו את העדכון הבא - הרשמו לקבלת עדכונים

תודה שנרשמת

רוצים לתמוך בי, בדרך שלי ובבלוג? 
רכשו את הספרים שלי
חיפוש

שתי מכוניות יוצאות לכיוון העיר הגדולה. באחת הנהג בטוח שלא ימצא בה חנייה, ובשנייה הנהגת מאמינה שהחנייה שזימנה לעצמה רק ממתינה לרגע בו היא תיכנס לרחוב כדי שתתפנה עבורה. מי אתם חושבים שימצא חניה?


אמונה, במובן הרחב של המילה, היא בסך הכול מצב פסיכולוגי, בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה. אמונה היא לא ידיעה מוכחת ואפשר לומר בעצם שמדובר בלא יותר מתקווה משודרגת או בדרך הסתכלות אופטימית מכוונת עם מטרה אחת – להגיע למחוז חפצנו ולהשיג את יעדנו. אמונה היא הקסם שהופך שקר לאמת, למרות שיש כאלו שטוענים שככה פסיכופתים מצליחים להערים על מכונות אמת, כיוון שהם מאמינים בכל מאודם שלמעשיהם הצדקה הגיונית. כך או כך, אמונה היא האלמנט הראשון במודל אהב"ה, המודל שפיתחתי להתמודדות עם כאב כרוני, ובלעדיה לא באמת נוכל להתחיל במסע. או כמו שאמר פעם הנרי פורד – "אם אתה מאמין שאתה יכול, ואם אתה מאמין שאתה לא יכול – בשני המקרים אתה צודק".


אפתח ואכריז על כך שאין אדם בלי אמונה. כי בלי אמונה בכך שהאוכל שלנו יזין אותנו, לא נאכל ולא נגדל. בלי אמונה לא נלך לעולם לישון, כי לא נהיה בטוחים שנתעורר. בלי אמונה לא נזרע זרעים כי לא נאמין שנקצור את הפירות. כי אמונה באה לידי ביטוי, הלכה למעשה, עם כל נשימה שאנו לוקחים. אנו שואפים חמצן באופן אוטומטי, ואז נושפים החוצה פחמן דו חמצני. אז, בדיוק באותו הרגע בו אנו נשארים חסרי אוויר, מתגלמת האמונה שלנו, התקווה שלנו לאוויר, והיא מסמלת בעצם את האמונה בכוח החיים. בהמשכיות. ביקום.


אבל נשימה ונשיפה לבדן אינן מספיקות. כי אמונה היא בעצם המרווח שביניהן - אורך הנשימה, אם תרצו, וכאשר אנו זונחים את הגירויים החיצוניים וחוזרים אל הבסיס, אל פעולות הגוף שלנו, ומקדישים את תשומת ליבנו לדרך בה אנו נושמים, רק אז אנו יכולים לעבור מנשימה בשתי פעימות לנשימה בארבע פעימות. זאת אומרת, במקום פנימה והחוצה בלבד, נושמים פנימה, עוצרים לרגע, נושפים החוצה, ושוב עוצרים. כך, אנו בעצם מגדילים את מרווחי הנשימה שלנו מצד אחד, ומרחיבים את מרחב הנשימה שלנו מצד שני. זה אמנם מתחיל בחמצן, אבל נגמר בכל תגובה שלנו למתרחש סביבנו. כך, כאשר אנו חוזרים למיקוד בגופנו ושולטים בנשימה שלנו אנו הופכים את המצב מסביל לפעיל. אנו מפסיקים להגיב בצורה אוטומטית ומעכבים, גם אם לשנייה אחת, את קבלת ההחלטה. זה בפני עצמו יכול להיות השער אל עבר השינוי המיוחל.


נכון, אנחנו לא ממש נולדים עם אמונה, ובמקרים רבים אנו מצהירים על אובדנה הרבה לפני שירדנו לעומקה, אבל הכנה לאמונה קיימת בכולנו. יש שיגידו שאמונה היא שריר מנטלי, ושככל שנאמין יותר כך נאמין עוד יותר בזמן שאחרים מאמינים שהם חסרי אמונה. האמת היא שככל שנמקד את הפוקוס שלנו על הדברים החיוביים והטובים שסביבנו, כך נעקר את משמעותם של הדברים הרעים ונהיה מוקפים בטוב, מבחירה. כי דברים תמיד קרו, תמיד יקרו, וגם ברגע ממש – הם קורים. השאלה היא איך נתייחס אליהם. איך נקבל אותם. או אם תרצו – איך ישפיעו עלינו ועל חיינו מכאן והלאה.





הכול נראה בלתי אפשרי, עד שאתה מאמין.

ישנו משפט בודהיסטי עתיק שגורס שאין לאדם שום סיבה לדאגה. הרי אם יש בידך את האמצעים לשנות את הסיטואציה, אזי הכוח בידיך ולכן אין לך סיבה להיות מודאג. מצד שני, אם אין בידך איך להשפיע על התוצאה, אז הדברים אינם תלויים בך, וגם אז אין לך סיבה לדאוג. למעשה, מדובר בדואליות החיים. מצד אחד הכוח שלנו לשנות את הדברים שתלויים בנו, מה שמצריך ברוב המקרים התכוונות, השתדלות, תכנון מקדים או חשיבה מאומצת, כאשר מהצד שני מדובר על שחרור האחיזה. זאת אומרת, אם אין לנו כיצד לשנות את המזל, את רוע הגזירה או את מה שקרה – שוב, אין לנו באמת סיבה לדאוג. הרי מה שקרה כבר קרה, וכאשר אין לנו שליטה על העתיד, בעצם הכול גם עדיין יכול לקרות. הכול פתוח. דבר אינו חקוק בסלע, ו"מכתוב" זה רק שם של סרט.


התבונה האמתית שלנו, בני האדם, היא בתשומת הלב ובהבדלה בין הנ"ל, או כמו המשפט שמלמדים בכל סדנת גמילה של מכורים - "תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות, ואת החוכמה להבדיל בין בשניים". כי לשרוד בלבד זה לא מספיק. מגיע לנו יותר. לי וגם לך. לרקוד, לצחוק, לקפוץ ולבלות. לעבור את החיים האלה עם חיוך על הפנים, במקום עם דמעות. כי לשרוד, לדעתי, זה לא מספיק. השאלה אם אתם מוכנים לשים את האצבע על ההבדל?



בין מחלה לאשמה

אדם צריך ערך. הוא צריך להרגיש שהוא תורם. שהוא נותן. שהוא עושה. וכשהוא לא מסוגל לעשות את מה שהיה מסוגל בעבר – מהר מאוד התסכול שבו צף, גואה ועולה. עמו כמובן מגיעות גם רגשות האשם, ולעיתים מצטרף אליהם אפילו דיכאון. אחרי הכול, ההתרחקות הראשונית ממעגלי החיים המוכרים - עבודה, בילויים, קניות וטיולים גוררת עמה, בנוסף לכל ה"צרות", גם התרחקות משנית, חברתית. כי כאשר אני לא הולך לעבודה אני מתרחק מעמיתיי לעבודה וכאשר אני מפסיק לצאת לבלות אני מתרחק מחבריי. כאשר אני מפסיק להשתתף באירועים משפחתיים וחברתיים אני נעשה בודד וכשלא בא לי לחשוף את העולם לכאבי אני אט אט מסתגר ונסגר. בהתחלה בתוך הבית ואז בתוך עצמי. אז, בנוסף להתמקדות בכאב הגופני מתווסף קושי נוסף - נפשי. אז העיסוק המרכזי הופך להיות הכאב. מבוקר ועד ליל. ללא הסחות דעת מספקות. ללא מיקוד חיובי. כך מהר מאוד גם הפוקוס הופך להיות שלילי והערך העצמי הולך ונפגע, כאשר מי שסבל תחילה רק מכאב גופני מתחיל שלא רק לפתח כאב נפשי, אלא אף מחריף את הכאב הגופני באמצעים פסיכו-סומטיים.


אז אתה הולך לרופא. ואז למומחה. ואז לפרופסור. כולם מתגאים בכך שהם יכולים לפתור לך את הצרות ולהפחית את הכאבים. תזונאים, דיאטניות, מדקרים ומטפלים. פסיכולוגיות, פסיכיאטרים, קואוצ'רים וגורואים. כל אחד מאסטר בתחומו. כל אחד מביא עמו המלצות מפה ועד הודעה חדשה. אבל אף אחד לא יורד, לדעתי, לשורש הבעיה ולכן, גם אם היא נפתרת והתסמינים חולפים לתקופה קצרה, ברוב המקרים היא חוזרת – עקשנית יותר, כואבת יותר והרבה יותר מטרידה.


במהלך חמש עשרה השנים האחרונות ניסיתי כל מה שהיה לרפואה המערבית (וגם המזרחית) להציע. ויטמינים, תרופות, טיפולים, תוספי מזון ודיאטות. הייתי חצי-מחוני, צמחוני, טבעוני ואפילו רואופודיסט לתקופה קצרה. התחושה הייתה שבאמת ניסיתי הכול, זאת אומרת, כל מה שבא מבחוץ, אבל דבר לא באמת הצליח לרפא לי את הנשמה הפצועה.


הרופאים שלי, נראה לי תמיד שהיה להם יותר דחוף לדחוף לי אנדוסקופ לתחת מאשר לבדוק מה שיש לי בצלחת. או בנשמה. היה להם יותר חשוב להראות שהם מבינים את מקור הבעיה ויודעים כיצד לדכא את המחלה, כאשר נראה שיותר מכול הם דיכאו בעיקר רק אותי. כי כשכאב לי הם רשמו כדורים, עירויים, זריקות ומדבקות, וכשהתלוננתי עוד, הם בעיקר גרמו לי לבכות. כך מצאתי את עצמי ניצב בפני שוקת שבורה כאשר הייתי כל כך צמא לריפוי, אבל הוא פשוט בושש לבוא.


פגשתי עשרות רופאים, מטפלים, יועצים ומומחים. לכולם (או בכל אופן לרובם) היו כוונות טובות. כולם רק רצו לעזור, כל אחד בדרכו. ניסיתי עשרות תרופות – בבליעה, בעירוי, במציצה או בהזרקה. אלפי מחטים חדרו את עורי – בין אם מדובר היה במחטי דיקור סיניות או יפניות, במחטים שנועדו להחדיר תרופות ואפילו כמה מחטים של דיו, ועדיין, הכאב נותר בשלו, אם לא החריף. כאילו בכל פעם שטיפלתי במוקד אחד של שריפה האחר התחיל להתלקח, וכאשר ניסיתי לכבות את המוקד השני, השלישי עלה באש ואיים לשרוף ולכלות את כולי. האמת היא שניסיתי כל דבר שהיה להם להציע, לחבר'ה בחלוקים הלבנים, עד שבלית ברירה, בשנת 2010 פניתי למוצא האחרון – ניתוח מעיים. במהלך הניתוח כרתו לי הרופאים כמעט 30 ס"מ מהמעיים, אך הפלא ופלא, שבוע לאחר מכן, כאשר אני עדיין מנסה להתאושש מהניתוח הקשה והמורכב, הדלקת שוב הרימה את ראשה המכוער. אז הם רשמו לי קנביס רפואי, מה שהוגדר עד לא מזמן כטיפול חמלה – קו אחרון להתמודדות כשדבר כבר לא עוזר. אבל גם הקנביס, שאמנם מספק הקלה מסוימת, עשה לי בעיקר סחרחורות וחור בארנק. אז, כשהמשכתי עוד להתלונן, הם כבר הפנו אותי לפסיכולוג מומחה להתמכרויות ואמרו לי שאני מפונק.


היום אני כבר יודע שדברים קורים. טובים כמו גם רעים. דברים מעולם קרו ולעולם גם יקרו - זהו טבע העולם. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם מה שהעולם מניח לפתחנו וכיצד מה שקורה משפיע עלינו ומזעזע את האדמה היציבה עליה אנו עומדים.





תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

אני לא מכיר שני אנשים שעוברים את החיים הללו באותה הדרך. אפילו זוג תאומים זהים חווים דברים קצת אחרת האחד מהשני. ולמרות שכולנו קצת שונים, כולנו כבר חווינו פעם חלום שהתעוררנו ממנו והרגשנו שהיה מציאותי מאין כמוהו. זה לא משנה אם הייתה זו תחושת נפילה שהעירה אותנו ברגע אחד, או בהלה שאחזה בנו מתוך החלום והתעוררנו ממנו מכוסים בזיעה קרה. המח שלנו לא יודע שאנחנו ישנים. האמת היא שהוא עובד כל הזמן, מספק לנו את המידע שנחוץ לגופנו כדי להמשיך ולפעול. אבל אם כזה כוח עצום נמצא בקצות האצבעות שלנו, הרי שבאחריותנו שנעשה בו שימוש חכם ומשכיל, במקום להמשיך ולעבוד בצורה אוטומטית.


יש לנו, לבני האדם, זיכרון קצר. תמיד נראה לנו שהחורף הנוכחי הוא הכי גשום וסוער, ושהקיץ השנה תמיד איכשהו מרגיש חם יותר. האמת, לרובנו יש זיכרון כזה קצר שאנחנו לא זוכרים אפילו מה אכלנו אתמול בצהריים, וזה בסדר. בינינו, זה גם ככה בטח לא היה משהו מיוחד. ובמצבור הארוחות שאכלנו במשך יום, שבוע או אפילו חודש, כדי שנזכור משהו ספציפי עליו להיות מעניין, מרתק או חדשני. משהו שידליק נורה צבעונית בראשנו וימשוך את תשומת הלב שלנו. משהו שיעורר אותנו. אבל בדיוק כמו שהיא באה, תשומת הלב מהר מאוד גם נעלמת. ואפילו הברד הכבד שירד אתמול יפנה את מקומו לקשת שתזרח מחר. כי לא משנה כמה רע לך היום, כמה כואב או כמה קשה, מחר תקבל הזדמנות חדשה ותוכל לנסות מחדש לדחוף את עצמך עד הקצה. כי הכול פה זמני, ארעי, משתנה וחולף, וגם לב שהיה שבור בעבר יכול להחלים, לפעום מחדש ואפילו להתאהב.


במשך למעלה מעשור למדתי, הכרתי וחקרתי שיטות רבות שנועדו להיטיב עם מצבי ולספק הקלה למכאוביי. קראתי המון, צפיתי בים של הרצאות, סדרות וסרטים מכל העולם. שמעתי על מקרי ריפוי יוצאי דופן - אנשים שפשוט הפסיקו להיות חולים בבת אחת. אלה שקמו בוקר אחד וגילו שהסרטן שלהם נעלם, או שהדלקת כבתה. אבל נראה שלא משנה כמה חשבתי שהבנתי, פשוט הייתי עצלן. או פחדן. או סתם חסר מוטיבציה. הרי אם אנחנו חיים בתרבות של אינסטנט, אז למה לא לקחת כדור כדי להשתיק את התסמינים? למה להתאמץ ולהזיע ולהתאמן כשעם כדור או שניים נוכל להיות רזים וגם יפים, וגם נוכל להמשיך להתלונן?


עם הזמן מצאתי שההתנגדויות עלו בעיקר מתוכי. כך התמסרתי שוב ושוב ליועצים מבחוץ, לרופאים, למטפלים ולתזונאים. לכולם היו המלצות. כולם היו אופטימיים, חוץ ממני. כולם נתנו לי בסוף המפגש דף מלא בהוראות וסיכמו אותו עם הרבה חיוכים. אבל מה שלא הבנתי, כשסירבתי לחבר את כל חלקי הפאזל שאספתי, היה שלכל מה שנכניס לגוף שלנו תהיה השפעה עלינו - פיזית, אנרגטית או נפשית. טובה או רעה, ולא משנה אם נכניס אותו לגוף שלנו, למח שלנו או לנשמה. נראה שתמיד האמנתי בכולם, רק לא בעצמי. האמנתי שכולם יכולים לרפא אותי תוך כדי ששנאתי, פקפקתי והאשמתי את עצמי ואת גופי, וככה בעצם לא יכולתי להבריא מעולם.





כישלון הוא חלק מהתהליך

כשחושבים על הדברים הגדולים ביותר שעשה האדם, אי אפשר שלא לדבר על אמונה. כי בלי אמונה לא היינו צולחים את השמיים ומצליחים לדלג בקלילות בין יבשת אחת לשנייה, או בין כוכב לכת אחד לאחר. בלי אמונה לא היינו מצליחים לצלול אל מעמקי האוקיינוסים העמוקים ביותר ולשפוך קצת אור על הדברים שמעולם לא זכו לאור השמש. בלי אמונה בסיסית בעצמנו, בדרכנו או באהבה שפועמת בתוכנו לא נצליח לצעוד את צעדינו הראשונים, וגם אם נחזור לרגע הראשון שלנו כאן, לרגע בו הגחנו לראשונה אל אוויר העולם, בלי אמונה יצור כל כך גדול לא היה מצליח להידחק מבעד לפתח כל כך קטן.


כולם יודעים כבר שאפילו טיפה אחת של מים יכולה לחצוב בסלע, לא בגלל הכוח הפיזי שלה, אלא בגלל כוח ההתמדה שלה. כי אמונה, בבסיסה, היא לא הרבה יותר מהתמדה, וזאת, בדרכה, היא ההבנה שכישלון הוא רק עוד חלק מהדרך. עוד שלב בסולם ההצלחות. הרי לא באמת חשוב אם נפלנו, או כמה פעמים כבר התרסקנו. לא משנה כמה צלקות, טראומות, פחדים או חרטות צברנו בדרך, אלא שנמשיך לקום. בכל פעם מחדש. ושנמשיך להאמין שמחר השמש תזרח שוב, לא משנה כמה חשוך היום, או כמה מעונן. שנבין שהמחר הוא בעצם הבטחה לניסיון חוזר של כל הדברים שלא הצלחנו להשיג היום.


כי האמונה מתחילה, למעשה, במקום בו ההבנה נגמרת. רובנו נוטים לשייך את האמונה לכוח עליון. כוח קוסמי שלו אנחנו קוראים "אלוהים", אך למעשה, לכל אחד מאתנו ה"אלוהים" שלו. ואם נשחק קצת עם המילה עצמה ונקרא אותה מהסוף להתחלה נגיע לשאלה אחת ויחידה – מיהו לא אלוהים?! פלינדרום שכזה. אבל האמת היא שמספיק שאנו נושמים כדי להבין שאנו מאמינים.


נכון, כל אחד מאתנו מאמין קצת אחרת, בין אם באלוהות המונותאיסטית היהודית, הנוצרית או המוסלמית, או בין אם מדובר באמונה טפלה. יש את אלה שמאמינים ב"אמא אדמה" ובדרכה בזמן שאחרים מעדיפים לחפש תשובות בכלל בכוכבים. לכל אחד האלוהים שלו, בו הוא מאמין, אך לעניות דעתי, כל אלה לא יכולים להתקיים ללא האמונה החשובה ביותר – האמונה העצמית. כי ללא האמונה בעצמנו לא נצליח לקום בבוקר מהמיטה או אפילו לקשור את השרוכים. כמו שכבר ציינתי, האמונה הבסיסית ביותר היא הנשיפה של האוויר מתוך הריאות, רגע לפני שאנו שואפים פנימה אוויר אחר - אנו חייבים להתנקות מכל הפחמן ומהשליליות ומהדעות הקדומות שהצטברו בתוכנו בטרם ניתן לחמצן הזדמנות לחדור, להיטמע, לרפא ולתקן. כי אם הזמן הוא הרופא הטוב ביותר אז החמצן הוא התרופה הטובה ביותר. וכולם יודעים שללא חמצן אין חיים. לכן, בכל פעם שאנו מאבדים את הדרך, או במילים אחרות, כשאנו מאבדים את האמונה, מומלץ לחזור לרגע הראשון בו גילינו שאנו מאמינים. לרגע הראשון בו שאפנו חמצן טהור עמוק אל תוך הריאות. לרגע בו הדבר היחיד שקיים הוא הנשימה. פנימה והחוצה. פנימה והחוצה.





"נסה אותי!" ולא "למה אני?"

החיים משתנים כל הזמן. למעשה, הקבוע היחיד בחיים האלה הוא השינוי. הגוף שלנו משתנה מלידה ועד זקנה. דרך המחשבה שלנו מתפתחת. החשיבה שלנו הולכת ומסתעפת ואפילו האהבות שלנו משתנות עם הזמן, בדיוק כמו היחסים שלנו עם שוקולד מריר.


לכן, כשאנו מבינים ששינוי קורה בכל רגע נתון, אין לנו אלא לקבל את המציאות המשתנה כעובדה מוגמרת. אז ניצבות בפנינו שתי אפשרויות - לפעול בנחישות לשינוי המציאות, מה שלא תמיד יעבוד, או להמתין עד שהמצב ישתנה מעצמו ולפתח אורך רוח - אמונה שהמצב אכן ישתנה. הרי זה שמעונן בחוץ כרגע לא אומר שהשמש הפסיקה לזרוח. עננים באים ועננים חולפים. זה הוא טבעם. ומחשבות, בדיוק כמו עננים, הן פרשנויות של תת המודע שלנו לסיטואציה בה אנו מצויים. אנו משתמשים במידע שצברנו עד כה בשביל להבין את ההווה, להיזכר בעבר ובמקרים מסוימים גם לתכנן את העתיד. אנו מנסים לשלוט במה שלא תמיד נוכל לשלוט בו, במקום פשוט להבין שהדברים יכולים להשתנות מעצמם אם רק נמתין ונאמין.


כשקורה לנו משהו רע – תאונה, פציעה או אפילו פרידה, רובנו נופלים למצב קורבני בו אנו עסוקים בעיקר ברחמים עצמיים. בשלב זה גם עולה לרוב השאלה הפילוסופית הגדולה - "למה אני?". שאלת הקורבן האולטימטיבית. למעשה, זו היא שאלה שאין עליה תשובה אמתית, וגם אם נחפש היטב לא באמת נמצא. כי שאלות מסוג "למה" הן לרוב שאלות סתומות. שאלות ללא תשובה. שאלות ילדותיות משהו. כאלה שרק יגרמו לנו להסתובב במעגלים של רחמים עצמיים סביב הבעיה בלי להצליח לפרק אותה או לפתור אותה. במקום זאת עלינו לאמץ גישה ילדית לחיים - גישה שמעודדת ניסוי, בדיקה וחקירה. כזו שמעודדת חשיבה מחוץ לקופסה. כזו שמקדשת את הגישה של "נסה אותי" במקום "למה אני"?. גישה שגורסת שהיקום מציב בפנינו רק את האתגרים בהם אנו יכולים לעמוד.


כי קורבנות היא קודם כל קרב בינך לבין עצמך. זהו קרב שלמרות שאין בו מנצחים אתה הוא היחיד שהולך להפסיד. תודעת הקורבן, אגב, יכולה ללוות אותנו לאורך כל החיים ובכל רגע משמעותי - בכיתה, במשפחה, בעבודה או בזוגיות – אך רבים מאתנו כבר יודעים שקורבנות היא בחירה. היא החלטה. היא מצב תודעתי בו אנו הם בני הערובה ולא המחלצים.





כרסום יסוד הספק

כל אדם, באשר הוא אדם, מחזיק באמונה, אך השוני בינינו מתחיל בדרך בה אנו מבטאים אותה ונותנים לה מקום. אמונה היא דרך הלב. אמונה לא שואלת שאלות או תוהה לגבי קנקנם של דברים. אמונה היא האומץ לקבל את הדברים גם כשאנו לא יודעים כיצד, מדוע או עבור מה. כי האדם הוא יצור מאמין מטבעו, ותרצו או לא, גם לאלה שמגדירים את עצמם "אתאיסטים" או חסרי אמונה קיימת אמונה בלב. כי אמונה בכך שאין אלוהים היא אמונה לכל דבר. הרי אם הדבר בו אינכם מאמינים לא קיים, אז מדוע להשקיע את האנרגיות בהכחשתו?


אך האמונה שלנו מתחילה להיסדק כאשר אנו מעבירים את האנרגיה שלנו מהלב אל הראש. אז, כאשר נוצר פיצול אנרגטי בין הראש לבין הגוף, בין האמונה לבין התודעה, אז בדיוק אנו הולכים לאיבוד. כאשר אנו מחפשים את הסיבות, את הגורמים או את האחראים למציאות חיינו ואנו מפסיקים לחיות. כאשר אנו מרכזים את האנרגיה בראש אנו מונעים ממנה בעצם מלהגיע אל הלב וכתוצאה מכך הראש מתאמץ והאמונה מתערערת. קצת כמו לאמץ את המנוע בנסיעה כשמיכל הדלק ריק. אז אנו מגיעים למבוי תודעתי סתום ממנו קשה לנו אחר כך לצאת.


כי האמונה נובעת מתוכנו, מבפנים, קצת כמו מעיין הנעורים, בעוד שההבנה מגיעה מבחוץ, ממידע ומפרטים. כך, כאשר אנו מאבדים את האמונה הפנימית, את כוח הלב, ונשענים על אמונה מבחוץ אנו מסתכנים באובדן שיווי המשקל הנפשי שלנו, שכן ברגע שתיעלם המשענת הרצוצה עליה הסתמכנו, תקרוס גם אמונתנו, ואז אנו נקרוס. גם המדענים הגדולים ביותר כבר הגיעו למסקנה שתאוריות משתנות כל הזמן, אבל כאשר אנו חוזרים אל המציאות, אל הרגע הזה, אל ה"כאן ועכשיו" - אנו מחזירים את אנרגיית החיים שלנו אל הלב, וממנו חזרה אל האמונה. אז, כאשר הראש פנוי מדאגות ומטרדות היומיום, אז מתחיל גם הריפוי.





כאב כנקודת החיבור שבין הגוף והנפש

רבות הן הפעמים בהן אנו מייחסים רגעי משבר לתופעה שמתרחשת באופן חיצוני לגופנו - האוטובוס איחר, הרכבת לא הגיעה, תאונת הדרכים שקרתה או אפילו המחלה. אך הסממן החיצוני הוא בסך הכול מציאות רגעית ברת-חלוף, ראי שניצב מולנו אם תרצו, בעוד שהמשבר האמתי הוא בכלל פנימי ומתחולל בתוכנו. כי המשבר הוא רגע השבר של הציפייה. כאשר התמונה הוורודה שצייר לנו הדמיון נסדקת ואנו מנסים לחשב את המסלול שלנו מחדש. אך במקום לקבל את העובדה שסדק הוא בסך הכול סדק, שגם אם נאחר קצת לא יגיע סוף העולם ושגם ממחלה אפשר להבריא, אנו נוטים לסבך את העניין וליצור מציאות עתידית לא ברורה ומפחידה. כך, כאשר אנו מנסים להסתכל קדימה אך לא רואים את האור שבקצה המנהרה אנו נוטים לבהלה. במצב שכזה לא ניתן לחשוב באופן בהיר ואפילו הנשימה ואספקת החמצן ללב ולרקמות נפגעת. אז מה הפלא שדווקא ברגעים אלה אנו נוטים יותר לפתח התקפי חרדה ופאניקה משתלטת עלינו?


אז מה הפתרון? קודם כל לנשום. לחזור לרגע הזה. למציאות. לשמיים הכחולים ולדשא הירוק. כי ברגע שאנו מחזירים את המיקוד שלנו פנימה, אל הגוף ואל הנשימה, ומבינים שהכול בעצם בסדר, שאנחנו עדיין חיים וששום דבר רע לא באמת קרה, רק אז נוכל באמת להירגע ולהבין שהחיים הם מה שאנו עושים מהם. שרכבת נוספת תגיע, שניתן לקבוע פגישות מחדש ושגם מתאונה או ממחלה חס וחלילה יכולים לצמוח דברים טובים. או במילים אחרות - ברגע שהאמונה שלנו משתלטת על המציאות הכול נהיה בהיר יותר. פשוט יותר. קל יותר. "יש סדק בכול", כתב פעם לאונרד כהן באחד משיריו, "כך האור יכול לחדור פנימה".


בימי קדם אנשים חולים היו נכנסים אל אוהל מועד, מתפללים אל נחש הנחושת, ומחלימים (או מתים). בימינו, לעומת זאת, אינספור מחקרים כבר הגיעו למסקנה שמעבר לחומר הפעיל ישנו אלמנט נוסף שמשפיע על הטיפול. אלמנט רוחני/אמונתי. רובנו מכירים אותי בשם "פלסבו", מה שהאקדמיה העברית כינתה בדיוק רב "אין-בו", היות ומדובר על "תרופה" שאינה מכילה חומר פעיל. לרוב מדובר בגלולה של קמח או סוכר, אשר מלבד מרכיביה הבסיסיים אינה מכילה חומר בעל ערך ריפויי.


אותם המחקרים כבר הצליחו להגיע למסקנה חד משמעית שלאפקט הפלסיבו אפקט ריפויי של כשלושים אחוזים. זאת אומרת, שקבוצת הביקורת של הניסוי אשר קיבלה את תרופת הדמה דיווחה על אותן תוצאות בדיוק עליהן דיווחו אלה שקיבלו את התרופה האמתית. לכן, ובדיוק מהסיבה הזו, אותה התרופה שתינתן לשני בני אדם עם סימפטומים דומים עלולה לספק אפקט שונה. מצבו של האחד יכול להשתפר בעוד שמצבו של השני לא ישתנה כלל או אף יחמיר.


במחקר מפורסם שאוזכר במגזין נחשב לרפואה לקחו את המסקנה הזו צעד נוסף קדימה. הם לקחו ארבע קבוצות של נבדקים. האחת קיבלה טיפול קונבציונאלי, השנייה טיפול בפלסיבו, השלישית במחטי דמה של דיקור סיני והרביעית נשארה בחדר ההמתנה ועודכנה מדי פעם על כך שכבר יטפלו בה. תוצאות המחקר הדהימו את כולם – כאשר בארבעת הקבוצות חל שיפור במצבם של המטופלים, בין אם הם קיבלו טיפול קונבנציונאלי, ובין אם קיבלו רק את אשליית הטיפול שהייתה מגולמת בהגעה לקליניקה, בהמתנה בחדר ההמתנה ובהתכווננות פסיכולוגית לקראת הטיפול.


אפקט הפלסיבו, אם כך, הוא בדיוק הנקודה בה הנפש מתחברת לגוף. זה הוא השלב בו הפסיכו-ביולוגיה שלנו נכנסת לפעולה ומדהימה את כולם. בדיוק כמו שכאב פוחת כשאתה מרגיש מאוהב, כשאתה צוחק, כשאתה מצוי בשמחה גדולה או כשאתה מאמין ש"זה שומדבר", ובדיוק כפי שהוא מחריף כאשר מלבד הכאב הפיזי אתה מצוי בבדידות, רותח מכעס או נוטר טינה. בעבר, אפקט הפלסיבו שימש בעיקר כדי לזהות את ה"מתחזים", את אותם ההיפוכונדרים או הנרקומנים למיניהם, שהגיעו אל הרופא רק כדי לקבל סם או תרופה, או במילים אחרות את החומר אשר השפיע עליהם בצורה שעשתה להם טוב. אלה שהתחזו לחולים רק כדי לקבל את המנה הבאה שלהם. באותם המקרים, כמו גם במקרים בהם הרופא נמצא בספק לגבי האבחנה של המטופל, או על מנת להוכיח שהבעיה היא נפשית ואינה בעלת מקור פיזיולוגי, הוא יכול לספק תרופת דמה, כזו שנראית בדיוק כמו המקורית. אז, במידה והמטופל מאשר שהתרופה אכן מסייעת לו - ניתן לאבחן שמדובר במחלת נפש ולא במחלת גוף. היום רוב המדענים והרופאים כבר הפנימו שעם או בלי תרופות דמה, הקשר בין הגוף והנפש מתפרש הרבה מעבר לשלושים אחוזים, וכשכואב למטופל יש להתייחס גם למצבו הנפשי ולא רק למצבו הגופני.


"כשיש לנו אמונה, אנו יכולים לוותר על האמת", כתב פעם ניטשה. אפילו יעקוב פרנקל, שנשען בעבודתו על דבריו של ניטשה, הרחיב את אותם שלושים אחוזי פלסיבו כאשר חיפש משמעות בזמן מלחמת העולם השנייה. לא במקרה הוא הגיע למסקנה שאדם יכול לשאת כל "איך", אם יש לו עבור "מה". אם להתבסס על ספרו המוכר, "האדם מחפש משמעות", ניתן להגיע למסקנה שאפקט הפלסיבו יכול בעצם לנוע על סקלה גדולה ונרחבת הרבה יותר, ולהגיע גם למאת האחוזים במקרי קיצון. פעם קראו לזה נס, היום מבינים כבר שמדובר במדע. מדע המוח.





אני והעדר

האמת היא שגם תרופות סבתא עובדות לפי מנגנון דומה, כאשר בנוסף לחומר הפעיל - פרוסות המלפפון, שקיק התה או המשחה הביתית שאותה רקחה "סבתא" והניחה על גופנו, היא סיפקה גם יחס חם, ליטוף וחיוך, ואלה, בטח כבר ניחשתם, יכולים לרפא גם את המחלה הכי קשה.


אבל מה לגבי אפקט העדר? האם העובדה שכולם אוכלים את השלגון החדש שבדיוק יצא או את דגני הבוקר מהפרסומת בטלוויזיה עושים אותם טעימים יותר? בריאים יותר? או שמא מדובר באופנה חולפת? כזאת, שבדיוק כמו כל אלה שלפניה, נועדה לחלוף מהעולם באותה מהירות שבאה, ולהותיר את השטח פנוי לקראת האופנה הבאה.


זה נכון בעיקר לגבי מאכלים, אופנות ודיאטות, אבל נכון גם לגבי טיפולים או תרופות. אחרי הכול, זה שכולם קפצו מהגג לא אומר בהכרח שכשאתה תקפוץ גם אתה תנחת על הרגליים, או שבכלל זה יהיה לך נעים, ועדיין, רובנו מחפשים רוב הזמן אחר הפתרון המהיר, הקסום והסקסי שירפא אותנו, יחטב אותנו או יעשה אותנו צעירים יותר. תמיד מצחיקים אותי אלה, שלמרות שהם מטפחים את גופם מבחוץ על ידי קרמים יוקרתיים, משחות יקרות או אימוני ספורט קשוחים מצד אחד, הם ממשיכים עדיין להרעיל את עצמם מבפנים על ידי שימוש ברעלים שסותרים את עבודתם הרבה, את מאמציהם או את ההוצאה הכספית שנדרשו אליה. כך, במקום לשפר את עצמם ולקדם את עצמם הם מגלים מהר מאוד שלמרות שעשו את כל מה שעשו הם נשארו עדיין באותו המקום. כך בדיוק אנחנו מאבדים גם את האמון באמצעים, אבל יותר מכך, בעצמנו.


כי מניפולציות עובדות עלינו בהמון דרכים, בין אם הן גורמות לנו לבחירות שגויות או להעדפות שאינן מיטיבות עמנו תמיד. מניפולציה, למשל, זה כשאימא מאיימת לקרוא לשוטר אם לא נגמור מהצלחת, או אם נפרסם מוצרי מתיקה ממכרים עתירי סוכרים במסווה של מזון בריא כאשר כל הפרסומת מלאה בפרצופים מחייכים. האמת היא שגם כאשר אנו יושבים מול הרופא והוא, בביטחון גמור, רושם לנו כדור וקובע שהוא יבריא אותנו - אנחנו בולעים אותו בשקיקה. בטוחים שהחלטתו של הרופא המלומד היא צו השעה ולא מטילים ספק במניעיו.


עד היום מחקרים רפואיים מתבצעים על פי רוב באופן של סמיות כפולה, מה שאומר שגם הרופא וגם המטופל אינם יודעים אם המטופל קיבל את התרופה האמתית או את הפלסבו, מה שמוביל אותי למסקנה הבלתי מתפשרת שהמוח שלנו הוא בעצם בית המרקחת הגדול בעולם. ובדיוק כמו שהוא יכול להרעיל אותנו בעזרת המחשבות שלנו, הוא יכול גם להועיל ולרפא.





אין מקום לספקות

שנים פעלתי מבלי להאמין. לא בעצמי, לא בדרך וגם לא בכך שיום אחד עוד אהיה בריא. עשיתי, למרות שהייתי בטוח שאין בכך טעם. ניסיתי, למרות שמעולם לא הקדשתי לכך יותר מדי אמונה או עניין. אפשר להגיד שבכול הזמן הזה פעלתי בעיקר במישור החיצוני – כדורים, תרופות וטיפולים, כאשר במישור הפנימי הייתי סקפטי לחלוטין. לא האמנתי שדבר ממה שאני מנסה באמת יצליח לחדור פנימה ולשנות משהו. מהר מאוד חוסר האמונה היה משתלט, ואז מגשים את הנבואות השחורות ביותר שלי. כך, כמו באפקט פיגמליון, הגשמתי את הפחדים שלי אחד אחרי השני.


כי שנים הרגילו אותנו לתוויות, כבר מגיל הינקות. ההוא ביישן, ההיא כוכבת. זה חכם וזאתי עוד תהיה זמרת מפורסמת. כל אחד קיבל את ה"מדבקה" שעזרה לו להגדיר את עצמו ובדרכו שלו גם להוכיח את עצמו. יש את אלה שקיבלו את ה"מדבקה" שלהם ברצון ובחדוה, בזמן שאחרים פעלו להוכיח דווקא את ההיפך. אך האם היאחזות שלנו בשם של מחלה, של תופעה או של תסמין יכולה באמת לשפר או לשנות את המצב או רק להנציח אותו? מה שבטוח הוא שהדבר הכי קשה זה לשחרר את האחיזה המנטלית במחלה או במצב המאיים. באבחנה או בהתוויה שסיפקו לנו הרופאים המומחים. שחרור העובדה שהיית או שהנך חולה.


למעשה, תמיד זה מרגיש שהקושי מתעצם עוד יותר עם מחלות כרונית, שלהן נטייה לחזור ולהתפרץ מדי פעם ולאיש אין סיבה ממשית לספק עבור אותה התפרצות מלבד לחץ או עקה (סטרס). או שהתרופה שנטלת במשך שנים פתאום הפסיקה בבוקר אחד את יעילותה. אבל האם מספיק רק ש"נחשוב בריא" כדי שנהיה בריאים?


כי סבל הוא טבעת. לא סתם באנגלית המילה סבל מתורגמת כ-SUFFERING. הלחם של המילים SUFFER וRING. טבעת של סבל, אם תרצו. כי הרי עד שלא נסיר את הטבעת החונקת, את הקולר, את הפסימיות - לא נוכל להיפטר מהסבל. עד שלא נקבל את עצמנו ונאהב את עצמנו לא נצליח לשנות או להשתנות. אבל שינוי מחשבתי דורש הטמעה. הוא לא קורה ביום אחד. כי "לחשוב בריא", או ליתר דיוק "להיות בריא", זה הרבה יותר מרק סיסמה. זו מציאות. זו דרך חיים. זו בחירה. כי אדם בריא רואה את הדברים שהוא מסוגל לעשות בעוד שהאדם החולה רואה רק את הדברים שאינו יכול לעשות. אז, בדיוק כמו משל הכוס המלאה חלקית – יש שיראו אותה כחצי מלאה בעוד שאחרים יתעקשו שהיא חצי ריקה. שניהם צודקים בדרכם, אמנם, אבל רק אלו שיעזו לראות מעבר למה שמראות להם העיניים, אלה שיאמינו בלב שלם, בעצמם, בדרכם ובאהבה שקיימת בתוכם, יצליחו להתעלות מעל המצב הפיזי שלהם ולהבין שאנחנו הם המים שבכוס, ולפעמים מספיקה רק טיפה אחת של אמונה כדי להרוות את צימאונו של האדם הצמא ביותר.





האושר הוא תופעת לוואי

מרטין לותר קינג כתב פעם ש"אמונה היא לעשות את הצעד הראשון גם כשאינך רואה את התמונה הגדולה", ואכן, אם נפרק את המשפט נגלה שבלי אמונה מתעוררים הספקות, ובטח כבר הבנתם שספק הוא כרסום יסוד האמונה. הוא כמו וירוס בתודעה, וכאשר אנו חלשים מספיק מבחינה נפשית, הוא מכרסם במהירות ביסודות האמונה הבסיסיים שלנו ומאיים לכלותם. לכן, מחשבות הרסניות, פסימיות ומטילות ספק יש להכחיד, ומיד, בזמן שאמונה, בעצמנו או בדרך שלנו, היא בעצם דרכו של האדם לקחת בחזרה את השליטה על חייו ולייצר אלטרנטיבה מנטלית לרגע הזה, לרגע בו אנו מצויים בתוך סבל רגעי או מתמשך, תוך כדי התכווננות אנרגטית אל העתיד. הרי גם כשאתה בדרך לכבוש את ההר ואתה ניבהל מעט מגובהו, אתה בסך הכול צריך לתכנן את הצעד הבא שלך, ואז את זה שאחריו. כך, צעד אחר צעד, מהר מאוד תמצא את עצמך בפסגה.


סבל הוא למעשה תוצר לוואי של חוסר סבלנות. של אובדן האמונה בדרך ובכך שדברים נוטים להסתדר. לא סתם שניהם מורכבים מאותו השורש. כי רק כשאנחנו מצליחים לעכל או להבין דבר מה, נגיד עליו שהוא נסבל, וברגע שאיננו מצליחים לרדת לשורשו, להבין את הבעיה לעומקה, אז הוא הופך בלתי נסבל ומעורר את הסבל. כך גם אצלי, בכל פעם שאני מנסה לערער על תפיסה זו אני בעצם מערער על המציאות ומסרב לקבל אותה. ככה נוצרת פרשנות שונה למציאות. ככה נוצרת דואליות החיים. ככה נוצרים ה"טוב" וה"רע". ככה נוצר משבר. וככה בדיוק נוצר גם הסבל.


אל תטעו - סבל אינו פחד או עצבות. סבל גם אינו כאב. סבל הוא מה שקורה לנו כאשר אנו מאבדים את סבלנותנו כלפי מציאות חיינו. במצב שכזה, קצת כמו ילד שאין לו את הסבלנות להמתין עד שהמצוקה תחלוף או שהבעיה תיפתר, אנחנו רוצים שהמצב ישתנה, ועכשיו. שחוסר הנעימות תחלוף באופן מידי. וכשהיא לא חולפת, או כשאנו לא מקבלים את מה שרצינו, עולה שוב הסבל.


כי כאב הוא עובדה, אבל סבל הוא בחירה. יש שיגידו שכדי להפיג סבל יש צורך בשינוי, ושזה שפוחד משינוי פשוט זקוק לעוד סבל כדי שירצה לשנות, אבל לדעתי סבל הוא לא יותר מסימניה. מראה מקום. האצבע שלנו על הדופק שעוזרת לנו להבין אם אנו נמצאים היכן שאנו רוצים להיות. כי סבל כשלעצמו הוא חסר משמעות. הוא אנרגיה ריקה. אבל קצת כמו חור שחור, כשהסבל עולה, לרוב בעקבות המחשבות הסוררות שלנו, הוא בולע אותנו שלמים עד שלפעמים לא ברור לנו בכלל אם נצליח לצאת מהצד השני. כי סבל עולה בעיקר כאשר אנו מתרחקים מעצמנו, כשאנו מאבדים את הדרך או סתם הולכים לאיבוד. אבל דווקא אז, כאשר המטרה מתרחקת מאתנו, כשהיעדים קורסים וכשהמציאות טופחת על פנינו - דווקא אז אנחנו צריכים לחפור עמוק יותר בתוכנו ולמצוא את הכוחות האמתיים שלנו. כי התשובה לסבל שלנו תמיד תבוא מתוכנו. מתוך האמונה שלנו. וגם הריפוי, כמו האמונה, מתחיל בשינוי תשומת הלב שלנו, בלקיחת אחריות, בהבנה שהכול זמני, משתנה וחולף ובעיקר באמונה בכך שעוד יהיה לנו טוב.


כי אם החיים הם תחנת אוטובוס, אז הסבל הוא האוטובוס שבא. הוא יכול להגיע ולנסוע כל הזמן, אבל זו הבחירה שלנו אם לעלות עליו או לא. הרי הכול תלוי בדרך בה אנו מסתכלים על הדברים. ולפעמים גם זבל של אחד יכול להיות אוצר עבור האחר. לכן, נסו להעריך את מה שיש לכם, ליהנות ולהתענג מפירות עמלכם, ומההישגים שכבר קצרתם, וזכרו שאם יש דבר מה שמפריע לכם בדרך – הזיזו אותו. כי בכול הופעה אליה תלכו יהיה מי שיסתיר לכם את הבמה, וזו הבחירה שלכם אם להתעלם, לזוז, לחפש מקום אחר או להישאר באותו המקום ואז להתבאס.


לסיכום, אני ממליץ תמיד לשמור על "ראש פתוח" ועל שינוי דפוסי החשיבה. לקחת החלטה מודעת וברורה - איזה מחשבות אנחנו רוצים שיתרוצצו לנו בתור הראש, ואולי יותר חשוב מזה – איזה מחשבות אנחנו צריכים לגדוע בבת אחת, שמא הנבט הקטן שהבזיק במוחנו יגדל שורשים ויתקבע ויפרח. כי אז יהיה קשה שבעתיים להסירו. לכן, במקום להתעסק בזרעי השליליות - התחילו לשתול מחשבות טובות, כאלה שיקדמו אתכם אל עבר היעדים, המטרות והחלומות שלכם. מחשבות כאלה שיורות נוירונים לכל כיוון ומחווטות מחדש את המוח שלכם בכל רגע נתון. כי זה תלוי בנו אם נדאג לגבי מה שעלול לקרות או שנתרגש ממה שיכול לקרות, ובטח כבר הבנתם שהמחשבות של היום הן המציאות של המחר, וזה תלוי אך ורק בנו אם מחר יהיה סתם עוד יום, או יום נהדר.




114 צפיות0 תגובות

אנחנו משתנים כל הזמן. מהרגע בו אנו באים לעולם ועד לרגע בו אנו עוזבים אותו. שינוי מתרחש בכל רגע נתון, בין אם נשים אליו לב, ובין אם לאו. בין אם נרצה בו ונזמן אותו, ובין אם יקרה מעצמו. השאלה היא אם נהיה אקטיביים, ניקח אחריות על עצמנו וניזום אותו, ננהל אותו, נבקש אותו ונהיה חלק ממנו, או שנהיה פסיביים, ניתן לדברים לקרות מעצמם, לטובה או לרעה, ואז נשב בצד ונתלונן.


"החיים חוזרים על עצמם בהיסח דעת", כתב פעם אושו, "עד שלא תהפוך להיות מודע הכול יחזור על עצמו כמו גלגל". אפילו איינשטיין טען שלחזור על אותה הפעולה ולצפות לתוצאה שונה זה גובל בטירוף. כי החיים הם רצף של עליות ומורדות, בדיוק כמו בדיקת א.ק.ג – פעם אתה בעלייה, ופעם אתה בירידה, אך כאשר הקו מתיישר, ברוב המקרים זה אומר רק דבר אחד – שהמשחק הסתיים.


כאשר אנו הולכים בכל יום באותה הדרך, רוב הסיכויים שדבר לא יפתיע אותנו. שנכיר כבר כל סיבוב, רמזור או מחלף. כך בדיוק עובדים גם דפוסי העבר שלנו. אחרי הכול, אי אפשר לראות עתיד שונה כל עוד אנו מביטים קדימה מבעד למשקפי העבר. אם אנו רוצים לראות שינוי אמיתי שיתחולל בחיינו, עלינו תחילה לדמיין אותו. לראות כיצד הוא קורם עור וגידים לנגד עינינו ולדמיין את עצמנו בסיטואציה המבוקשת. עלינו להציב את עצמנו בזיכרונות העתידיים שלנו, אלה שטרם יצרנו, ולהפסיק להבחין בשינוי מבעד למשקפיים הרטרואקטיביים. כמו מיטב הספורטאים - אנו חייבים לראות את עצמנו חוצים את קו הסיום של המרתון בדמיוננו בטרם נוכל לחצות אותו גם במציאות. החיזוי, למעשה, הוא עוד חלק מהתהליך, ובדיוק כמו ברגע בו אתה חוצה את קו הסיום וקורע את הסרט, כך גם בדמיון, המוח שלנו יודע להפעיל בדיוק את אותם נוירונים או כימיקלים שיופעלו ברגע בו ננצח באמת בתחרות.


בניגוד לכלבים של פבלוב, אנחנו לא באמת צריכים לטעום את הבשר כדי להתחיל לרייר. מספיק שנחשוב על הארוחה הבאה שלנו כדי שבלוטות הרוק שבפינו יתחילו לעבוד. אז במקום לחכות ליום שיבוא – עלינו להביאו. דמיינו עצמכם כבר עכשיו ביעד אליו אתם שואפים להגיע. הריחו את הריחות. טעמו את הטעמים. הרגישו את התחושות והקשיבו לצלילים. מהר מאוד תמצאו את עצמכם בנתיב אחר. חדש. במקום שהיה חדש ולא מוכר עבורכם, לפחות עד שהגעתם אליו, מנטלית או פיזית. רק כך, בצעדים אמיצים ומלאי אמונה קדימה, נוכל באמת לשנות ולנתב את עצמנו להיכן שאנו רוצים להגיע. כי באוטומטים כמו באוטומטים - החלק הכי קשה בתהליך הוא לא להתפתות לחזור אל שבילי העבר. זה קשה. זה לא פשוט. אבל הכול בחיים נראה בלתי אפשרי עד שאתה עושה זאת.


כן, אני מודע היטב לעובדה שכולנו בני אדם. כולנו טועים או חוטאים לפעמים, עוקפים, מרמים או משקרים. בעיקר את עצמנו. אבל הנקודה היא שגם אם סטינו מהדרך לרגע, זה ממש לא אומר שלא נוכל לחזור אליה או להמשיך במסע אליו יצאנו. כי זה שמעדנו בדיאטה ואכלנו עוגה, בין אם פרוסה אחת או עוגה שלמה, זה לא אומר שאי אפשר להמשיך בדיאטה מיד לאחר מכן ולתקן את השגיאות. אך ההכרה בטעות היא ראשונית והיא הכרחית. ללא המודעות לכך שסטינו מהנתיב שבחרנו לעצמנו, לא נוכל באמת לחזור אליו, אבל מהרגע שהבנו שהתחלנו שוב לצעוד בשבילים הידועים, באוטומטים שלנו, נוכל שוב להסיט את ההגה חזרה אל עבר היעדים והמטרות שהצבנו לעצמנו. העיקר להמשיך לצעוד אל עבר השינוי. תמיד להמשיך להתקדם. אחרת, נישאר במקום, ולא לשם כך התכנסנו. זכרו שכשנהיה קשה זה בסך הכול סימן שיש לעצור ולנוח. לא להרים ידיים. אחרי הכול, הדרך לפסגה היא תמיד בעלייה, אבל ברגע שאתה מגיע למעלה ורואה את הנוף, לא נותר לך אלא ליהנות ולהתגאות בעצמך.






התשוקה לשינוי

בעידן של FOMO (FEAR OF MISSING OUT) נראה שרובנו מפחדים להתחייב לשינוי. האבסורד הוא, שבלי התחייבות לתהליך דבר לא באמת יכול להשתנות. זה קצת כמו לזרוע זרעים ואז להתבאס שאי אפשר לקטוף את הפירות מיד לאחר מכן. רובנו שוכחים שאת הזרעים יש להשקות היטב, יום יום. לתת להם לנבוט, לצמוח, לפרוח ואז, ורק אז, להניב פרי. הפחד מפני הלא נודע, מפני מה שאנו עלולים להפסיד או להחמיץ, הוא זה שגורם לנו ברוב המקרים לזנוח את השיר שאנו אוהבים לטובת שירים אחרים בתחנות אחרות, או לוותר על הזוגיות שכבר הקמנו לטובת אשליות. הרי אם לא נשתנה בכל זוגיות אליה נגיע, נגיע בדיוק באותו המצב, וגם התוצאה הזהה לא תאחר לבוא. לכן חשוב לזכור שבלי התחייבות לתהליך ולהתמדה בו רוב הסיכויים שתמיד נחזור לאותה הנקודה.


בדיוק כשם שכשאנו מנקים את הבית עלינו להזיז את הרהיטים ממקומם במטרה להגיע אל המקומות החשוכים ביותר והמלוכלכים ביותר, כדי להגיע אל כל פינות הבית הנסתרות, כך גם בגופנו ובנפשנו - עלינו קודם כל להזיז, לנקז ולהוציא את הגורמים שאינם מאפשרים ריפוי. כי אם הגוף מרפא את עצמו, הרי שעלינו לאפשר לו לבצע את עבודתו. בלי הפרעות. בלי להציב לו מכשולים, ובלי הסחות דעת. אז איך עושים את זה? איך מזיזים את ה"רהיטים הפנימיים שלנו"? תחילה על ידי הפסקת הצריכה של אותם הגורמים שאנחנו כבר יודעים שמזהמים לנו את הגוף ואת הנשמה. בין אם מדובר באמונות ישנות, בתרופות או בכימיקלים, באלכוהול או ב"מזוק" (מזון שמזיק לנו), עלינו להפסיק להרעיל את עצמנו. כי רק אז, לאחר שהפסקנו להכניס את הלכלוך פנימה נוכל להתחיל בתהליך הניקוי.


כמו שכבר ציינתי, החיים אינם קו ישר, אלא אם הפסקת לחיות. לכן, ברוב הפעמים, עם תחילת תהליך הניקוי, השינוי שיזמנו וזימנו יעמוד למבחן. אחרי הכול, עם הפסקת צריכתם של כל אותם הרעלים, הם מתחילים להתפנות מתוך התאים ולזרום לנו אל תוך הדם. בדיוק מהסיבה הזו הרבה מרפאים הוליסטים טוענים שבתחילת הדרך אל הריפוי תיתכן החמרה של התסמינים בטרם המצב ישתנה ויתחיל להשתפר. נסו להתייחס לעובדה זו כאל מבחן נחישות. המבחן הראשון מני רבים בדרך החדשה. כאילו לא כל אחד יכול לעבור בשערי הריפוי אם לא ירצה זאת בכל מאודו. כי אז, ורק אז, יוכל הגוף להתחיל לרפא את עצמו ולהחלים. "אתם צריכים שזה יבער בכם. רעיון, או בעיה, או עוול שאתם רוצים לתקן", אמר פעם סטיב ג'ובס, "אם אתם לא מלאי תשוקה מספיק למשהו מההתחלה, לעולם לא תדבקו בו".




החיים הם ריקוד אינסופי עם המוות

כדי לשנות את העולם נדרש רק אדם אחד. אתה. כי ברגע שאתה משנה את הדרך בה אתה מסתכל על הדברים – הם משתנים. גם בריאות, בדיוק כמו מחלה, לא מופיעה בוקר אחד ודופקת לנו על הדלת. בריאות, כמו מחלה, הן תהליך מתמשך. הן ציר חיינו. כאשר מהצד הראשון, השלילי, נמצאת המחלה, ומצידו השני, החיובי, הבריאות. גם החיים וגם המוות, אם כן, הם בסך הכול שני מצבי קיצון בסקאלת החיים שלנו, כאשר רובנו מוצאים את עצמנו איפושהו באמצע – לא ממש חולים, אבל גם לא לגמרי בריאים. לא מרגישים כל כך טוב אבל בכל זאת ממשיכים עם אותם ההרגלים.


אני נוטה לחשוב שאין דבר כזה "אדם בריא" בדיוק כפי שאין דבר כזה "אדם חולה". הגישה הבודהיסטית לחיים טוענת שיש להפריד בין הישות המארחת, הגוף הגשמי שלנו, לבין המחלה, האורחת, זו שאינה חלק אורגני מאיתנו. אותה הפרדה בין אורח למארח היא ההוכחה לכך שהכול תלוי בתפיסה שלנו את המציאות. ברגע שאנו מתאחדים עם המחלה אנו הופכים לחולים, אך ברגע שאנו מבינים שהיא בסך הכול אורחת – כזו שבאה להסב את תשומת ליבנו לטעויות שאנו עושים - היא לא תישאר איתנו לנצח וטבעי שגם תחלוף. בדיוק כמו כל מחלה, ולא משנה אם מדובר בצינון, בחתך, בפצע או בדלקת - או שננהל אותה וננצח, או שנתמסר לה ונפסיד. הבחירה היא תמיד שלנו – בין אם לראות את הכוס חצי מלאה או חצי ריקה. בין אם "נחשוב חולה" ובין אם "נחשוב בריא". הכול מתחיל בנו ובתפיסה שלנו את המציאות. תפיסה שרק אנחנו יכולים לשנות.





זמן פציעות

שינוי, גם הקטן ביותר, יכול להשפיע ולעשות שינוי גדול מאוד. קחו לדוגמה את "תאוריית הכאוס", הידועה גם בתור "אפקט הפרפר", שבה נטען שפרפר שמנפנף בכנפיו בצידו האחד של העולם יכול לגרום לגל צונאמי הרסני בקצהו האחר. כך בדיוק גם השינוי הקטן ביותר שנעשה בחיינו - בין אם מחשבתית, תזונתית או אפילו תנועתית, עלול ליצור אפקט שרשרת ובדיוק כמו אבן הדומינו הראשונה שנופלת, כך אחת אחר השנייה יתחילו ליפול גם היתר. כי השינוי, כך מסתבר, הוא בלתי נמנע.


אבל שינוי לא קורה ביום אחד. שינוי הוא תוצאה של אוסף הבחירות שאנו עושים בכל רגע נתון. בדיוק כמו זחל שצריך קודם להפוך עצמו לגולם בטרם יחשוף לעולם את הפרפר שנועד להיות. לפעמים מספיק גם סימן אחד קטן כדי לקחת את עצמנו בידיים וליזום שינוי, ולעיתים עלינו לעבור סבל רב עד שיפול האסימון. בכל אופן, ללא התשוקה לשינוי לא נצליח באמת לשנות. לפעמים מדובר בכאב בלתי נסבל, שכמו נורת אזהרה שמהבהבת לנו מול הפרצוף או אזעקה רועשת, מכריח אותנו להתייחס אליו בטרם נוכל להמשיך בדרכנו, ולפעמים מדובר בפגישה מקרית עם עצמנו מול המראה. כך או כך, ברוב המקרים, אנו חייבים למצוא את הטריגר לשינוי.


בדיוק כפי שרומא לא נבנתה ביום אחד, כך טבעי שגם שינוי לא יקרה תוך יום או יומיים. אם נישען על המקורות, אפילו לאלוהים לקח שישה ימים לברוא את העולם. הכי חשוב להבין ששינוי הוא תהליך. הוא לוקח זמן והבנה של אורך הדרך. לכן עלינו ליהנות מהדרך, לאהוב אותה ולברך עליה, ולהשאיר את השיפוט העצמי בצד. אנחנו לא צריכים לסחוב אותו איתנו. הוא רק יאט אותנו ויכביד עלינו. בדיוק כמו הורים שלא יתרגזו על תינוקם כשהוא זוחל ברחבי הבית, למרות שהיו שמחים שילך כבר בכוחות עצמו על שתי רגליים. הם מבינים את התהליך ומכבדים את העובדה שדברים לוקחים זמן. שלטבע קצב שלו. כי לא משנה כמה נסתכל על החמנייה ונרצה שהיא תפרח, עד שלא יגיע הרגע שלה לפרוח, ועד שלא תהיה מוכנה להגשמת ייעודה בכל מאודה, היא לא תפרוס את עלי הכותרת שלה לעולם. כך גם לשינוי הקצב שלו, הזמן שלו וההשפעה שלו. קבלו אותו באהבה. תנו לו את הזמן שהוא דורש.


שינוי הוא תהליך, הוא בחירה, הוא דרך. וככזה הוא מלא בצעדים קטנים. את רובם נצעד קדימה אמנם, אך עלינו לזכור שלעתים גם הצבא הגדול בעולם נסוג אחורנית מעט כדי להתארגן מחדש. כדי לאגור תחמושת, להתחזק, לחשב מסלול מחדש ואז לצאת שוב למתקפה. שינוי הוא מלחמה רצופת קרבות, וגם אם לא בכולם ננצח, אם נתמיד במלחמה נוכל לנצח גם את הצבא החזק בעולם – את עצמנו. בדיוק כמו שארוחה אחת מושחתת לא אמורה לגרום לנו לזנוח את הדיאטה שהתחלנו, כך גם עיכוב, סטייה או אפילו עמידה במקום לא אמורים להרתיע אותנו מלהמשיך לצעוד שוב בדרכנו. בנחישות, אך בקצב שלנו. כי לפעמים, כשנגמר הכוח, אנחנו צריכים בסך הכול לעצור לרגע ולנוח, להתחזק ולחשב מסלול מחדש, ולא להרים ידיים ולוותר. כי לא משנה מה קורה בדרך, אסור לנו לוותר. גם אם נקבל הכוונות שגויות מצידם של אלה שמעולם לא הלכו דקה בנעלינו, גם אם ניתקל בחומה בצורה אותה נתקשה לעבור – לעולם אסור לנו להתייאש. אחרי הכול, כמו שרומא לא נבנתה ביום אחד, גם אנחנו לא הגחנו אל אוויר העולם בוקר אחד ללא התראה.





שינוי זה כואב

בדיוק כמו שישנם כאבי גדילה, לקח לי לא מעט זמן להגיע למסקנה שככל הנראה ישנם גם כאבי הבראה או החלמה. מדובר בסך הכול באיתות אנרגטי שנשלח מהמקום המחלים ושנקרא בצורה שגויה על ידי המח. לפי אותה התפיסה, צוות החילוץ והסיוע, אותם חומרי הבניין החדשים שמגיעים למקום האסון, צריכים קודם לפנות את שברי ההריסות והפסולת לפני שיוכלו להתחיל לבנות מחדש. הריסה למען בנייה מחודשת. פינוי בינוי שכזה, בו הכאב הוא בסך הכול אותו זקן ממורמר שאינו רוצה לעזוב את דירתו המתפוררת לתקופה מסוימת, רק כדי לחזור לבניין מגורים חדש.


הטמעת שינוי לוקחת זמן. בדיוק כמו שגם לגוף שלנו לוקח זמן לתקן את עצמו ולבנות את עצמו מחדש. השלד שלנו מתחלף ומשתנה לחלוטין בכל שבע שנים בממוצע. כל התאים בגופנו משתנים. זוכרים את הפעם ההיא בה שברתם את היד או את הרגל? הרי הגבס אינו מרפא, הוא בסך הכול מאפשר לגופנו לעשות את עבודתו. זו עובדה שהעצמות שלנו נשברות מעט כל הזמן רק כדי להיבנות מחדש טוב יותר. בדיוק כמו כאבי גדילה בגיל ההתבגרות או חתכים ופצעים שנרפאים "מעצמם", הגוף הקסום הזה שלנו יודע כיצד לטפל בעצמו, אם אנחנו לא מפריעים לו, כמובן. אבל שינוי, כמו כל תהליך, לוקח זמן, ויש דרך שאנו צריכים לעבור. יש זמן שצריך לעבור. ובנוסף לכך נדרשת גם הבנה. עם השנים מצאתי שרובנו מחפשים אחר גלולת הקסם, זו שלאחר שנבלע אותה נשתנה בין רגע. שנלך לישון אדם אחד ונתעורר אחר. יש שמחפשים גלולה של אומץ ויש כאלה שמחפשים לעצמם כדור של שמחה, אבל רובנו שוכחים שמספיקה מנה גדושה של אהבה עצמית בכל בוקר כדי לחולל פלאים בחיינו.


שינוי מבחוץ פנימה, מהגוף אל הנפש, עובד טוב כמעט כמו שינוי שקורה מבפנים החוצה, מהנפש אל הגוף. כמובן שניתן לסייע לריפוי של פצע או חתך על ידי מריחת משחה וחבישה, אבל עד שלא נרד לשורש הבעיה ונרפא גם אותו, רוב הסיכויים שהפצע יישאר שם או אפילו יחזור, גם אם לא באותו המקום או באותה העוצמה, אבל הוא יחזור. ניסיתם פעם לטפל בעור יבש בעזרת קרם לחות? זה עוזר לכמה שעות, אבל אז תחושת היובש חוזרת ואנו בעצם מרגילים את עצמנו לשימוש בקרם במקום לרדת לעומק הבעיה ולהבין שמדובר בסממן ראשוני של התייבשות. שאם לא נרווה את תאי הגוף שלנו בנוזלים – לא נצליח באמת ללחח את העור.


כל חקלאי מתחיל יודע שברגע שהוא מגדל עציץ עליו לדאוג גם לאדמה, ממנה מקבל הצמח את האוכל והמים להם הוא זקוק כדי לצמוח, אך הוא גם יודע שאם יזניח את הצמח וימנע ממנו את חום השמש ואת מאורה, רוב הסיכויים שיקמול הצמח וימות לפני שבכלל יזכה לפרוח. לכן, לדעתי, ריפוי תסמינים חיצוניים חייב לבוא יד ביד ובשילוב עם ריפוי פנימי, גופני או נפשי. כבר הזכרתי מקודם את איינשטיין, שטען שחזרה על אותה הטעות שוב ושוב בזמן שאנו מצפים לשינוי משולה לטירוף, אבל רובנו בכל זאת נוטים לחזור על אותם הגורמים המזיקים לנו בלי לחשוב עליהם ועל ההשלכות שלהם. אנו מפתחים הרגלי עישון ושתייה, מתמרדים בגוף העייף שלנו על ידי צריכת חומרים ממריצים ובמקום לעצור לרגע ולהריח את הפרחים אנחנו רק מוסיפים לעצמנו מטלות ועיסוקים שמתישים אותנו – גופנית ומנטלית. "אני כבר אנוח כשאצא לפנסיה" הוא משפט שאנו רגילים לשמוע מאנשים עסוקים, כאילו שרק לאחר שיסיימו את כל מטלות החיים יהיה להם זמן לחיות. האבסורד הוא שהמטלות לא באמת נגמרות לעולם, אבל גם אם הן נגמרות, רובנו עוזבים את העולם הזה מבלי שהספקנו בכלל לחיות.





אף אחד לא אוהב שינויים

שינוי זה מפחיד. קצת כמו קסם, זה אומר שהכול יכול להיות. אבל רוב האנשים מפחדים מהרע הרבה יותר מאשר הם מוכנים לטוב. נראה שהפחד מהלא-נודע הוא זה שגורם לרובנו להישאר במקום. באותו המקום. גם אם איננו מרוצים מכך. אנו מפחדים להתקדם לעבודה שמספקת אותנו או נותנת לנו תחושה של שליחות, מפחדים לקחת אחריות, מפחדים לעזוב זוגיות שאינה מיטיבה, מעדיפים להמשיך לדשדש בבוץ מאשר לחצות את הנהר ולהגיע אל חוף המבטחים. רובנו עסוקים בחשש ובפחד מהדברים שעלולים להשתבש במקום להתרגש ולשמוח מהדברים שיכולים להצליח. עלינו לזכור שהחיים הם קצת כמו מטבע שאנו זורקים באוויר והדברים הטובים יכולים לקרות לנו בדיוק כמו הרעים, אז למה אנו מתעקשים להסב את תשומת הלב דווקא לדברים השליליים?


מודעות היא הפתרון. כי לכל דבר שנכניס לפה, לגוף או לתודעה שלנו יש משמעות. בין אם מדובר באוכל, שיכול לרפא או להזיק, או אפילו במחשבה, שכידוע יכולה ליצור וגם להרוס, לשגע ולדרוש תשומת לב, הרבה מעבר למה שחשבנו. בדיוק כמו שאומרים שמה שנשאר על הלשון שנייה מאוחסן בירכיים לשנה, כך גם לתמונה, לסרטון או לכתבה שראינו אתמול בחדשות יכולה להשפיע עלינו במשך שעות, ימים או שבועות לאחר מכן. להכול יש משמעות, השאלה היא כמה תשומת לב אתה שם לתהליך. כמה מודעות הצלחת לפתח בכל רגע ורגע. כמה מיינדפולנס הצלחת באמת לתרגל.


נכון, זה נראה שלעולם אין באמת רגע שמתאים לשינוי. כולנו עסוקים כל הזמן במרוצי החיים. רצים מהצבא ללימודים, מהקריירה למשפחה, מהלידה ועד הקבר. רובנו מעבירים פה את השנים מבלי לשים לב, ואז מתפלאים שעוד שנה עברה. ועוד עשור. והופ – נגמרים לנו החיים. אבל אם אתם שואלים אותי - הרגע היחיד שמתאים לשינוי הוא הרגע הזה. עכשיו. אז צאו לדרך. תשנו. וגם אם המטרה או היעד עדיין לא ברורים לחלוטין, תמיד תוכלו לחשב מחדש את המסלול על הדרך, לעבור נתיב, לשנות כיוון או אפילו לעצור לרגע ולבקש הכוונות. אבל עד שלא נתחיל לצעוד את הצעד הראשון אל עבר המחר לא נדע לעולם באמת להיכן אנו רוצים להגיע. כי החיים הם לא קו ישר. לא משנה מה נעשה, והדרך מנקודה אחת לשנייה תיקח לכל אחד את הזמן שהיא תיקח. לכל אחד הדרך שלו, המסלול שעליו לעבור, וגם יעדים ומטרות שונים, ולכן להשוות את עצמנו לאחרים כל הזמן עלול רק לדכא אותנו ולהסיט אותנו תודעתית מהמטרות והיעדים שהצבנו לעצמנו, ובמקרים רבים אף לגרום לנו לעצור ולדרוך במקום. המשיכו לנוע, לא משנה מה. הרי ידוע שמי שמשנה מקום משנה גם מזל, וככל שנתמיד בשינוי כך גם נצליח לקבל אותו בקלות רבה יותר.



אם לא נשנה דבר, דבר לא ישתנה

כולם מכירים את המערכות האוטונומיות של הגוף - המערכות הפרא-סימפתטיות. אלו שאחראיות על הנשימה, על העיכול ועל יתר התהליכים שהגוף שלנו מבצע עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בין אם אנו ערים או ישנים. מודעים או לא. אבל מה קורה כאשר אנו מותקפים? בין אם על ידי נמר בג'ונגל או על ידי חרדה בדייט ראשון? לפתע כל מערכות הגוף שלנו משתתקות ונדרכות על מנת לספק את מירב האנרגיה למח, במטרה שיחליט במהירות על הצעד הבא - לברוח או להישאר.


הבעיה היא שבמאה העשרים ואחת התקפי חרדה, גם אם מינוריים, הם תופעה של שגרה. רובנו מנסים להטביע את צרותינו בכוס משקה חריף, במריחואנה או בסמים ותרופות אחרים ולברוח, ולו רק לרגע, ממציאות חיינו. לכל אחד הסם שלו. העיקר לברוח. אבל האם עצרתם אי פעם וחשבתם מה קורה למערכות הגוף שלנו כשהן מצויות כל הזמן תחת מתקפה מתמדת? זה קצת מזכיר את החיים על גבול עזה או באזור של מלחמה, כאשר שגרת החיים מושפעת ומופרת באופן תדיר על ידי אזעקות, טילים או פיצוצים, וזה עוד לפני שדיברנו בכלל אל המראות הקשים. כמה זמן אפשר לחיות במצב כזה מבלי לייצר לעצמנו נזק? מבלי לייצר גרעון? מבלי לייצר חובות? כך בדיוק פועל גם גופנו. לחץ לזמן קצר יכול אמנם להועיל לנו, כל עוד, זאת אומרת, יש לנו זמן גם לשקם, לטפל ולהחלים את עצמנו, אבל לאורך זמן יהיה לו מחיר כבד. כי החיים תחת לחץ תמידי מכניסים את המערכות שלנו לשוק, ואז אנחנו מתפלאים שהן חדלות מלתפקד כראוי. ככה בדיוק נוצרים גידולים. ככה נוצרות מחלות. ככה נגרם התקף לב. כל אחד והרגישות הטבעית והמולדת שלו.





הגורמים לשינוי התנהגות

מחקרים שנערכו במאה השנים האחרונות כבר מצאו את הקשר שבין חיזוקים חיוביים לבין יצירת שינויים התנהגותיים. אך מחקרים עדכניים, מהשנים האחרונות, הצליחו למצוא שלושה גורמים עיקריים בהנעת אדם ליצירת שינוי בחייו.


הגורם הראשון הינו תמריץ חברתי. האדם הוא יצור חברתי. אכפת לנו מסביבתנו ואנו גם נוטים לחקות אותה. אך אנשים שנוטים למחלות ממושכות או כרוניות נוטים אט אט לאבד את מעגלי החברים שהיו להם - מהתחביבים, מהלימודים, מהצבא או מהנעורים, ומהר מאוד הופכים ספונים בבתיהם וממאנים לצאת ולפגוש את חבריהם כבעבר. יחד עם זאת, הרצון להיות שווה בין שווים תמיד קיים בנו. לכן, ברוב המקרים כדאי לסחוף ולרתום אל השינוי גם את סביבתנו הקרובה. בין אם שאנו רוצים שיצטרפו אלינו לאימון, להליכה או לארוחה, או אפילו שיחזקו אותנו בדרכנו. אחרי הכול, לא טוב היות האדם לבדו.


הגורם השני הוא חיזוק חיובי מיידי. בדיוק כמו שפבלוב אילף את כלביו לרייר עם השמע צלצול הפעמון, כך גם אנו, בני האדם פועלים. לכן, לכל פעולה שנבצע מתוך הכרח או בחירה יש צורך להצמיד גם חיזוק חיובי. לתגמל את הפעולה, כך שנרצה לשוב עליה עוד ועוד, עד שנגיע אל המקום אליו אנו חפצים. בין אם מדובר בחיזוק עצמי והתגאות במעשינו, בטפיחה מטאפורית על השכם, בפינוק או במדבקה שקיבלנו בגן על התנהגות טובה, כולנו עבדים של חיזוקים ותגמולים.


הגורם השלישי, ואולי החשוב ביותר, הוא ניטור ההתקדמות. מעקב אחר השינוי והקצב בו אנו פועלים בחתירה לקראתו. חשוב להציג את התמונה כולה ולא רק את הנפילות או העצירות שחווינו בדרך. לברך על כל צעד שאנו עושים, בין אם קטן או גדול. עלינו להוכיח ולהנציח את ההתקדמות שעשינו, קטנה כגדולה, ולשבח את הפעולות שכבר נעשו. חשבו על קופת חסכון, למשל. מצד אחד עלינו להתגאות בעצם ההפקדה שביצענו, אך במקום להתעכב רק על כל הפקדה והפקדה, מומלץ להתמקד גם בסכום שכבר צברנו או בסכום אותו אנו מעוניינים לצבור ובמה שנוכל לקנות בעזרתו אם רק נמשיך להפקיד. קצת כמו לכוון אל הירח אבל בלי להתעלם מהכוכבים. המלצתי היא להמשיך כל הזמן לגרות את בלוטות הדמיון באפשרויות האינסופיות של הדברים שנוכל להשיג אם רק נתאמץ מספיק.




שינוי הוא הגדרה מחדש לפני שאנו מגדירים מחדש את הדרך בה אנו מגיבים, או נוטים להגיב, יש לקחת בחשבון שלושה שלבים שיועילו לנו לפתח את המודעות הנדרשת לביצוע השינוי. נסו לחשוב על התגובה המקורית שלנו לשינוי ולדרך בה אנו תופסים אותו. החיים הרי אינם מזל, גורל או "מכתוב". הם בחירה, החלטה והתמודדות. לרוב אנו נוטים להימנע משינויים כי רובנו עבדים של המוכר והידוע. הרי אם זה לא שבור לגמרי – למה לטרוח בכלל לתקן? אנו תמיד מתייחסים לשינוי כאל מתג שמשנה את המציאות משחור ללבן, מחושך לאור, אבל השינוי מתחולל בכלל בגוונים של אפור. הנקודה היא שעד שלא נשנה את הדרך בה אנו מסתכלים על השינוי – לא נצליח לשנות דבר. עד שלא נתחייב אליו לא נצליח להגיע אל מחוז חפצנו.

כי אם לא נשנה כלום – כלום לא ישתנה. אנו אוספים מידע כל החיים שלנו, אבל רובנו לא באמת מפנימים אותו או חושבים על הדברים לעומקם. העובדה היא שאנשים רבים עדיין מעשנים טבק בימינו, למרות כל אותם המחקרים החד-משמעיים שמבשרים על נזקי העישון. גם אני לא חף לגמרי מחטאים אלה. כי בשורה התחתונה החיים הם אוסף של סיכונים, ולמרות שאף אחד לא יעזוב את החיים האלה בחיים, רובנו נבחר בקיצורי הדרך אליהם התרגלנו.

הכוח האמיתי בחיים האלה הוא שינוי דרך החשיבה. ניהול הסיכונים. כי מחשבות סוררות תמיד ימצאו את דרכן אל מוחנו, ולא משנה מה מקורן כי אם השאלה מה נעשה איתן. אך האם אנו בסך הכול עבדים של המחשבות שלנו או שיש לנו את הכוח להפעיל מנגנון חשיבה עצמאית? נסו לדמיין את עצמכם בעתיד – בעוד שנה או בעוד עשור - האם אתם מרוצים ממה שאתם רואים? האם אתם בכלל מרוצים מהמקום בו אתם נמצאים היום? ואם הייתה לכם הזדמנות לשנות – האם הייתם משנים? אחרי הכול, האדם החכם ביותר הוא זה שיודע להעמיד לרשותו את חוכמתם של אחרים. אתה לא באמת צריך להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם – אתה רק צריך להמשיך להתגלגל אתו, ועל הדרך לעשות את הדיוקים הנדרשים. או במילותיו של גנדי – "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". כי זה תלוי רק בך ובבחירות שאתה עושה בכל רגע נתון.



זה הסימן שחיכית לו! אומרים שבכל צחוק יש שמץ של אמת, וגם אם הדבר אינו נכון, כל הערה סרקסטית או דברי ביקורת ששמענו ימשיכו להסתובב בתוך מוחנו ובתוך גופנו שעות לאחר מכן, במקרה הטוב, וימים, שבועות, חודשים או שנים במקרה הרע. יכול להיות שאחרים בסך הכול הגיבו בנונשלנטיות ולא שמו לב למילים שזרקו לחלל האוויר, בזמן שאנחנו היינו אלה שנתפסו למילים או למשפטים ולא ידענו כיצד להניח אותם בצד, או אפילו להחזיר. לכן הנטייה הטבעית של רובנו היא להמשיך ולאחוז בהם כל הזמן. לנתח אותם. לשפוט ולענות את עצמנו. למעשה, לפעמים אנו אוחזים כל כך חזק בדעותיהם של אחרים עד שהן הופכות כבר להיות חלק מאיתנו עם הזמן. בין אם הסכמנו, ביקשנו או אפילו רצינו בכך. זוכרים את הגננת שתייגה אתכם כ"ביישנים" או "בטלנים"? כמה שנים לאחר מכן עוד נשאתם על כתפיכם את אותם הדברים?

עכשיו אל תבינו אותי לא נכון, לרוב האנשים שהכרתי כוונות טובות, הם פשוט לא ידעו כיצד לתרגם אותן למילים. כי שינוי מפחיד את הסביבה שלנו בדיוק כמו שהוא מפחיד אותנו. אנחנו אנשים של הרגלים. לכן אנשים תמיד ינסו לערער אותנו בדרך. הם לא יהססו להשתמש בכל מה שעומד לרשותם כדי לגרום לנו לסור מדרך הישר שלנו ולחזור בחזרה אל השבילים המוכרים, להם וגם לנו. לכולנו יש את החבר הזה שיודע איך להוציא לנו את הרוח מהמפרשים תוך שנייה או שתיים. לכולנו יש את אותה "הדודה הפולנייה" שבוחרת תמיד להדגיש את השלילי ואת הסכנה מאשר את החיובי ואת הכיף. היום כבר ידוע לרוב ש"להיות פולניה" זה בכלל אופי, ולא באמת קשור למוצא.

המלצתי היא להיזהר מאותם שואבי אנרגיות. מאלה שמקטינים אתכם. שמשפילים אתכם. שרוצים שלנצח תישארו באותו המקום המוכר והידוע - זה שכבר לא מספק אתכם. בין אם מדובר בציניות או ברצון רגעי להצחיק או לשעשע, להבנתי מדובר באלימות לשמה. גם אם הכוונות שלהם טובות, והם הרי תמיד רוצים רק בטובתכם, פה אין לי ספק - עדיין מדובר באלימות מילולית, במקרה הטוב. מכירים את המשל על הילד שנעץ מסמרים בתוך גדר העץ בכל פעם שהיה מתעצבן? ואז את כל הפעמים שביקש סליחה, בדיעבד, ואז שלף את המסמרים שנעץ? החורים שנותרו בגדר העץ לאחר מכן הם הפגיעות שהאחרים גורמים לנו. המחשבות שלהם שמהדהדות בתוכנו ומפתחות חיים משל עצמן. החורים הנפשיים עימם אנו נאלצים להתמודד לאחר מכן, בין אם התנצלו, ביקשו סליחה או הביעו חרטה. נכון, לפעמים החורים נסתמים מעצמם, אך ברוב המקרים הסדק שנוצר בתוכנו רק הולך וגדל, מתרחב ומגיע לממדים שמערערים אותנו ואת הגדר שבנינו סביבנו ואף עלולים לסכן אותנו, את בריאותנו או את הדרך שאנו בוחרים לסלול לעצמנו.

חשוב לזכור שהמח שלנו לא יודע לחשוב ב"לא". למעשה, הוא לא יודע להפריד בעצמו בין השלילי לחיובי. רבים אולי לא יודעים זאת, אבל אנו נוטים להמיר מחשבות לתמונות בתוך מוחנו, וגם אם אבקש מכם לא לחשוב עכשיו על פיל ורוד שלובש תחתונים לבנים, התמונה שלו כבר נצרבה במוחכם. לכן, במקום "לחשוב שלילי" עלינו להשיא בעצמנו מחשבות חיוביות. לתת ספין אחר לדברים. לאחוז בהגה ולהסיט את הרכב שמתחיל להתקדם אל עבר המצוק. עלינו לדמיין בעצמנו את העתיד אותו אנו רוצים לחוות. עלינו לספק את הפרשנות שמתאימה לנו ולאו דווקא לאחרים. כי אחר הכול זה תלוי רק בנו לשנות את סוף הסרט שלנו ולדמיין את האנרגיה שאנו רוצים לזמן. או כמו שאמרה פעם אופרה, "עשה את הדברים שאתה יכול עד שתוכל לעשות את הדברים שאתה רוצה". זייף את זה עד שתשיג את זה.

זכרו תמיד שהמחשבות שלנו משנות את האמונה שלנו, וזו בדרכה משנה גם את הביולוגיה שלנו. ברוס ליפטון כתב על זה ספרים שלמים ואף טבע את המונח "אפיגנטיקה". נסו בעצמכם את ניסוי האורז של אמוטו, למשל, ותראו כיצד המחשבות שלנו והמילים שיוצאות לנו מהפה מצליחות להשפיע גם על דברים דוממים. זכרו שאנו צריכים להיות רכים יותר עם עצמנו. פחות קשים. גם אם קשה לנו יותר לחמול את עצמנו מאשר לגלות חמלה כלפי אחרים. כי כך בדיוק אנו מגשימים את המודל שפיתחתי. על ידי אמונה בשינוי, הבנה שהוא דורש זמן, התכווננות, השתדלות ומאמץ, בריאה מחדש של ההרגלים, האמונות והבחירות שלנו, והתמדה בדרך, על כל מהמורותיה, אנו מביאים לידי ביטוי את מודל אהב"ה.





לסיכום, אם אתם שואלים אותי, עונות מעבר בכלל, והאביב בפרט, הן תקופות נפלאות להחלת שינויים, ולכן המלצתי היא להתחיל בקטנה – לקחת דבר אחד שאתם מעוניינים לשנות בחיים שלכם, ולעוף עליו. כי הטיפה לא חוצבת בסלע מפאת כוחה, אלא מפאת ההתמדה שלה בתהליך.

אגב, לרגל חג האביב, כל הספרים בחנות האינטרנטית שלי מוצעים למכירה כעת ב25 אחוזי הנחה. רוצים לקרוא ספרות מקומית, מקורית ומרעננת ועל הדרך גם לתמוך בי, בבלוג הזה ובשינויים שהחלטתי ליישם בעצמי? רכשו ספר! קוד הקופון, כפי שכבר בטח ניחשתם, הוא LOVE, והוא תקף עד לסוף חודש אפריל. חג אביב שמח. למעבר לחנות, לחצו כאן

62 צפיות0 תגובות

עודכן: 21 במרץ

במאה העשרים ואחת הפך הכאב למגיפה של ממש, אשר מובילה מיליוני אנשים, בכל רחבי העולם, לחיות חיים של סבל והימנעות ובמקרים רבים, בעקבות טיפול לא נכון במקור הבעיה, אף למוות. בעשורים האחרונים מרפאות כאב ומומחים ייעודיים לכאב צצים בכל מקום כמו פטריות אחרי הגשם. כולם מבטיחים ריפוי. כולם מספקים סיפורי הצלחה, אבל רוב רובם של הטיפולים הקיימים בשוק לוקים בבעיה אחת – הם לא מרפאים את הבעיה אלא מנציחים אותה ומקבעים אותה.


בכל חודש נרשם זינוק נוסף במרשמים לתרופות משככות כאב, בין אם מדובר בתרופות מהרמה הראשונה – אקמול, אדוויל, אופטלגין ודומותיהן, תרופות שנמכרות באופן חופשי מעבר לדלפק, או בין אם מדובר בתרופות נוגדות כאב מהסוג המסוכן יותר, שנמכרות אך ורק במרשם רופא. לכולן, יש להדגיש, קיימת אפשרות לפיתוח תלות גופנית או נפשית מהירה או אפילו סכנה ממנת יתר. אותן תרופות, בשינוי המינון, הן בעצם רעלים, כאשר הרפואה המודרנית מצפה שמעט רעל יהיה זה שירפא אותנו.


בפרק הזה אתייחס בעיקר לכאב כרוני ולא לכאב חד, חריף או אקוטי, אשר ברוב המקרים מצריך רפואת חירום או טיפול מסוג אחר. הבלוג הזה נכתב במקור עבורי בלבד, במטרה לאגד ולרכז את כל התובנות, המסקנות והשיעורים שלמדתי בשנים האחרונות, אך אם הגעתם אליו בחיפוש מקרי בגוגל, אם נתקלתם בקטעים ממנו ברשתות החברתיות או אם "במקרה" הגיע לידיכם קישור אליו – רוב הסיכויים שגם אתם בעצמכם סובלים מכאב. בין אם מדובר בתקופה קצרה ובין אם בתקופה ממושכת – כואב לכם ואתם רוצים לשים סוף לכאבים ולמעגל הסבל שנובע מהם. החלטתי לפרסם את הבלוג הזה במטרה לסייע לכמה שיותר בני אדם לצאת ממעגל הסבל אליו נקלעו ומתוך ניסיון למגר, ולו במעט, את מגפת הכאב שהולכת ומתפשטת בעולם. אחרי הכול כאב הוא אולי מצב נתון, אבל סבל הוא שאלה של בחירה.




מבוא לכאב

הכאב הוא התלונה מספר אחת בעולם שמובילה אותנו למפגש עם הרופא. אבל מה הוא כאב? כאב הוא תחושה לא נעימה או לא נוחה בגוף, שנוצרת ברוב המקרים על ידי פגיעה ברקמות הגוף, ממוקמת בהם ויוצרת סבל. האגודה הבינלאומית לחקר הכאב אף הגדירה את הכאב כ"תחושה או חוויה נפשית לא נעימה, הקשורה בנזק ממשי או אפשרי לרקמה". אבל הכאב בכלל מופעל על ידי המח, ולא על ידי האיברים הפגועים. חיישני התחושה המפוזרים בכל נקודה בגופנו שולחים אותות חשמליים אל המח, והוא בתורו מפרש אותם - חלקם נעימים וחלקם פחות, אך מה קורה כאשר המח אינו מפרש נכון את התחושה? כך גם חיבוק, מה שאמור להיתפס כדבר נעים, עלול להכאיב, בדיוק כמו התפיסה שלנו על גודל הבעיה, שעלול להחריפה עוד יותר.


מחקרים רבים כבר הגיעו למסקנה שלאפקט הפלסיבו (או ה"אין-בו" בעברית) השפעה של כשלושים אחוזים על הנבדקים, מה שאומר שמספיק שנחשוב שכואב לנו, והפלא ופלא - יכאב לנו. מספיק שנחשוב על הבעיה הרפואית שלנו, נדמיין ונתאר אותה לעצמנו ולאחרים, וכך בעצם ננציח אותה ואת הכאב הכרוני שיוקרן מאותה התפיסה. אבל רבים לא יודעים שלמקל הזה שני קצוות, ובדיוק כמו שהמאמן צועק לילד שנפל במהלך הריצה לקום ולהמשיך ללכת, כך גם אנחנו יכולים "לזייף את זה עד שנצליח", או במילים אחרות - ברגע שנרפא את צורת החשיבה שלנו הגוף כבר יישר קו. זוכרים כשהיינו קטנים ונפלנו מהאופניים? מספיק היה שאחד ההורים יציע לנו ללכת לקנות גלידה כדי שהכאב יעבור, או לפחות שנפסיק להתמקד בו.


המנגנון הקדום של הכאב נועד כדי להתריע בפני האורגניזם, בעל החיים או האדם, על סכנה מיידית לפגיעה גופנית, או על נזקים ארוכי טווח שעלולים להיגרם בעקבות אותה הפגיעה. מנגנון קדום זה של כאב נועד במטרה לגרום לאותו אורגניזם להימנע מאותה פעולה או סכנה ולהזעיק עזרה. מה שמכונה רבות בתור "מנגנון הלחימה או הבריחה". בנוסף, מנגנון הכאב גם מאלץ את האורגניזם החי לספק מנוחה לאיבר הפגוע ואף מלמד אותנו להימנע בעתיד מלחזור על אותה פעולה. מעבר לתחושת הכאב הגופנית, במקרים רבים יצטרף לכאב גם סבל רגשי אשר ילך ויחריף ככל שיתגבר הכאב. בדיוק אז, כאשר הכאב הממוקד והסבל המפושט נפגשים מתעוררת שורה של תגובות גופניות אופייניות שבאות לידי ביטוי ברוב הפעמים ברעד, בעלייה בקצב הלב ובדופק, בהזעה וכו'.


יש לזכור שכאב הינו תחושה סובייקטיבית ולמרות שמדובר בתחושה גופנית-אורגנית רבים מאתנו עדיין מתקשים לתאר את הכאב במילים או להסבירו. ישנם כאלה שכאב קל ימנע מהם מלבצע פעולות פשוטות בעוד שישנם כאלה שסובלים מפציעות קשות אך עדיין מתעקשים להמשיך ולתפקד כרגיל. קחו לדוגמה ספורטאים או חיילים בשדה הקרב, שנפצעים וממשיכים להתחרות או להילחם כאילו לא נפצעו כלל. לעומתם, בני אדם שסובלים מסף חרדה נמוך או מפוביות שונות עלולים לחוות גם בדיקת דם פשוטה כאירוע טראומתי ומכאיב ביותר.


כאב שנמשך לאורך זמן מכונה ברוב המקרים "כאב כרוני" והוא עשוי להשפיע לרעה על איכות החיים ולפגוע בכל מערכות החיים – הגופנית, הנפשית, התפקודית והחברתית. כאב יכול להופיע כחמימות, אדמומיות של העור או של האזור, צריבה, זרם חשמלי, תחושת מעיכה, נוקשות וכו'. במקרים מורכבים יותר, בהם הכאב מקרין מאיבר אחד לאחר, או אפילו בעקבות הבדלים תרבותיים עלול להיות שיבוש נוראי של אותה האבחנה.


כאב הוא עובדה. הוא נתון. אבל לעיתים רבות דווקא הפחד מהכאב הוא זה שמגביל אותנו באמת. אדם שחווה כאב כרוני, כזה שמגיע כל הזמן וממאן לעזוב, הוא אדם שמתנהל כל הזמן מול הכאב. עם הכאב. מנהל טבלת ייאוש במוחו וכאילו מחכה או אפילו מצפה למנת הכאב הגדושה הבאה. ממתין בדריכות לרגע בו הכאב שוב ישתק אותו. זה הוא גם אותו הפחד בדיוק שמונע מאתנו מלחצות את הנהר הסואן אל הצד השני, אל חוף המבטחים. זה הוא אותו הפחד שגם משאיר אותנו בתחושת אי-מסוגלות, תקועים בשגרת כאב בלתי נסבלת, כשבמקום להתרגש מהדברים הטובים שיכולים לקרות לנו אנו מוטרדים מהדברים שעלולים דווקא להשתבש. דברים תמיד ישתבשו הרי, וגם רכב חדש מהיצרן נקרא לפעמים לריקול, אבל אם נחיה בפחד תמידי מהכאב, או מהדבר הנורא הבא, לעולם לא נתקדם בחיים, בדיוק כפי שאדם שמפחד לשבור את הלב ימנע מעצמו להתאהב שוב. אבל האם כך אנו באמת רוצים להמשיך ולחיות?




כאב חברתי

החברה בה אנו חיים מעודדת אותנו לקבל את הדברים כפי שהם. לא להטיל ספק ולא לחשוב בעצמנו. רובנו אף תולים את כל תקוותינו ברופא המלומד או בפרופסור המדופלם ומייחסים לדבריהם את אותה יראת כבוד שאנו מייחסים לתורה שקיבלו בני ישראל בסיני. מגיל צעיר אנו מתוכנתים להתאים את עצמנו אל תבניות החיים שהציבו עבורנו – גן ילדים, בתי ספר, צבא, אוניברסיטה וקריירה, ובכל פעם שאנו מבקשים לעצור לרגע את שטף החיים או לבחור בנתיב אחר, או לשחות קצת נגד הזרם, אנו מצויים בחשש, מעין ניגוד עניינים, שמא אנו הם אלה שנדרשים לפרוץ עבורנו את הדרך ובאותה נשימה גם מפחדים שנמצא את עצמנו בודדים בה לאחר שהלכנו לאיבוד. אנו רגילים לציית באופן עיוור לבעלי הסמכות ואנו לומדים עם השנים לבטוח בהם, להאמין להם ובעיקר – לעשות כדברם. אני כמובן לא בא לסתור את דבריהם או להתווכח על הדרך הנכונה עבור כל אחד ואחד מאתנו, והדבר היחיד שאני מנסה לקדם בבלוג שלי הוא חשיבה עצמאית ונקיטת פעולה אחראית. בדיוק כשם שאנו סומכים על האחרים שיעשו עבורנו, הגיע הזמן שנסמוך גם על עצמנו שנחליט את ההחלטות הנכונות ביותר עבורנו, וגם נפעל לפיהן.


לבלוע כדורים להפגת כאב כרוני זה קצת כמו לעבור עם מכסחת דשא על עשב עקשן ולצפות שלא יופיע מחדש עם הזמן. ככה עובדת, למשל, הרפואה האונקולוגית שבאה לטפל בבעיה אקוטית נקודתית, רוב הזמן בהצלחה מסוימת, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מגורמי הבעיה שהובילו לכך שהגוף מאפשר לתא סורר לשכפל עצמו בחוסר שליטה עד למצב מסכן חיים. ואחר כך אנחנו מתפלאים שלסרטן יש נטייה לחזור? הרי ללא טיפול בשורש הבעיה, במקור הכאב הכרוני, לא נצליח להעלים אותו לחלוטין והסיכויים הם שהוא תמיד יחזור לבקר, לרוב בזמנים הכי לא מתאימים עבורנו.


בעשורים האחרונים אנו עדים לנחשול של מחקרים קליניים שקיימים כמעט בכל נושא. הספריות בבתי הספר, במכללות ובאוניברסיטאות, כמו גם רשת האינטרנט, אמנם מלאים באינספור מחקרים על כל נושא שקיים או לא קיים, אבל הבעיה מתחילה כאשר אנו מבינים שלכל מחקר יש גם "אנטי-מחקר". זאת אומרת שלכל מחקר שבא להוכיח טענה מסוימת אחת נוכל למצוא גם מחקר הפוך שיפריך אותה ועל הדרך יוכיח טענה אחרת לגמרי. במילים אחרות, ברוב המקרים המחקר בא כדי להוכיח את התיאוריה של החוקר, אשר מבחינתו יעשה ככל יכולתו כדי להוכיח אותה. קצת כמו שאדם שבמקום עם זרועות וידיים נולד עם פטישים ולכן כל מה שייתקל בו בדרכו ייחשב עבורו למסמר, כך גם המחקר של החוקר עלול להיות מוטה ומזוהם בעקבות דרישות החוקר, מזמין המחקר, מממן המחקר ואף הגורם שעתיד לפרסמו. כל אלה יחד הובילו אותי למסקנה שמחקרים זה אמנם נחמד, בעיקר כשרוצים לייצר סיסמאות, למכור עיתונים או לייצר עוד חשיפה למבזקי חדשות, אבל הם לא משהו שאני, בתור אינדבידואל, באמת יכול להסתמך עליו. מחקרים, כך נוכחתי לדעת, נוגעים יותר בסטטיסטיקה, בצירופי המקרים ובניתוחים ופחות במושאי המחקר.


בכל נושא הכאב נראה שעדיין, גם עם ההתפתחות העצומה של עולם הרפואה והמדע, הנסתר עוד רב מאוד ועולה על הגלוי. לא פעם החולים, אלה שסובלים באמת ובתמים מכאב גופני חסר אבחנה או מקור ברור, מואשמים בכך שבמקרה הטוב הם היפוכונדרים, או שמקור הכאב הוא בכלל פסיכוסומטי. במילים אחרות – הרופאים (ולעיתים גם בני המשפחה) מאשימים אותנו בכך שאנו הם אלה שגורמים, בדרך כזו או אחרת, לכאב הגופני שלנו להופיע.




כרוניקה של כאב

כאב אף פעם לא מתחיל ככאב כרוני. כאב הוא המנגנון הקדום ביותר הקיים בגוף האדם, מנגנון שנועד לסייע לנו במקרי מצוקה. אבל כאשר כאב נמשך באופן רציף או מחזורי, לאורכם של חודשים, אז מדובר כבר על כאב כרוני, וככזה הוא כבר הופך למחלה בפני עצמה, אלמנט נוסף עמו יש להתמודד באופן קבוע, בנוסף למקור הכאב עצמו - המחלה. כאב כרוני, בניגוד לכאב אקוטי, ברוב המקרים אינו מבשר על סכנת חיים ברורה או מיידית והוא דומה יותר לפעמון אזהרה שמצפצף קבוע ברקע, כאילו מזכיר לנו להתייחס למקור הכאב - הבעיה הרפואית.


מהניסיון שלי, החיים עם כאב כרוני הם מורכבים ביותר - ישנם ימים טובים יותר וישנם טובים פחות. ישנם ימים בהם אתה מתעורר בבוקר מוכן לטרוף את העולם בעוד שבימים האחרים גם הפעולה הבסיסית של לגרור את עצמך מהמיטה נראית בלתי אפשרית. דמיינו לעצמכם שבכל בוקר כשאתם קמים אתם מקבלים קופסה של כוח, כאשר כל פעולה שאתם מבצעים במהלך אותו היום גורעת מתוכנה של אותה הקופסה. לפעמים הכוח מספיק ליותר זמן ולעיתים הוא בקושי מספיק למה שתכננו. זה קצת כמו לעבוד עם תקציב יומי, כאשר אתה יודע שכל מה שתעשה באותו היום ישפיע עליו, לטובה או לרעה. בזמן שרוב האנשים טוענים שהם "ינוחו כבר בקבר", המתמודדים עם כאבים כרוניים זקוקים ליותר זמני מנוחה - בין אם מדובר על שינת צוהריים, ארוחה קלה מדי כמה שעות או אפילו "סתם" עצירה של רצף החיים ונשימה עמוקה, כך או כך המנוחה היא הכרחית.


כאב כרוני הוא כאב שנמשך ונמשך ונמשך. גם אם לא באופן רציף, זהו כאב שמלווה את חיי הסובלים ממנו. הוא שם כשאתה הולך לישון והוא שם כשאתה קם בבוקר. הוא מלווה אותך בפעילויות מחוץ לבית ובתוכו ולפעמים אפילו משתלט כליל על חיי היומיום. ככל שהכאב נוטה לחזור כך אנו חושבים עליו יותר, חרדים ממנו. והאבסורד הוא ככל שאנו חושבים יותר על הכאב, כך הוא נוטה יותר לחזור ואף להתגבר. הכאב מגביר את עוצמת הרגש, הרגש מגביר את עוצמת הכאב, וכך שוב אנו מוצאים את עצמנו לכודים במעגל קסמים עצוב כשכל עיקרו הוא כאב. נסו לחשוב מה קורה לנפש האדם שמתמודדת בכל פעם עם מצוקה. נסו להתרכז בדבר אחד בזמן שסביבכם רועשים פעמוני אזעקה. תשומת הלב מתפצלת - חלק ממנה משויך למצוקה שנשמעת ולהתמודדות עמה בזמן שהחלק השני מנסה להמשיך ולתפקד כרגיל. מאזן הכוחות משתנה במהירות וקריסת מערכות היא רק עניין של זמן. אחרי הכול, גם המערכת הצבאית המתורגלת ביותר בעולם אינה מסוגלת להתמודד עם איומים קונקרטיים עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה. אפילו הלוחם המיומן ביותר זקוק לחופשה.


כך, התמודדות ארוכת חודשים או שנים גורמת לנו, המתמודדים עם הכאב הכרוני, לסגל דרכים חדשות ושיטות מגוונות להסוות את המכאובים, או את מאמצי ההתמודדות שלנו עימם מהסביבה. רוב האנשים, בייחוד אלה שלא סבלו מעולם מכאב מתמשך וכרוני, לא מצליחים להבין את ההתמודדות הנפשית שבאה עם הכאב. ההתמודדות עם חוסר המסוגלות שהוא מביא. הצמצום בחופש הבחירה, בין אם ביעדים ובמטרות ובין אם בארוחות או בסדר היום - הכאב פשוט משפיע על הכול.


עצם העובדה שאחרים לא מצליחים להבין אותך גוררת במקרים רבים תסכול רב (ונוסף) עבור המתמודד, שמלבד החזית הכואבת שעמה הוא כבר מתמודד, נאלץ כעת להתמודד גם עם הסביבה שאינה מצליחה לרדת לעומק הבעיה ולהבין את פשרו של הכאב שאינו חולף. אותו התסכול, יחד עם חוסר האמפתיה מהסביבה, גוררים במקרים רבים למצוקה נוספת - בדידות. הרי אדם שואף תמיד להיות מוקף באלה שדומים לו - פיזית, התנהגותית או מנטלית, אך בהיעדר אותם "שותפים טבעיים", בהיעדרה של "קבוצת השווים", מוצא עצמו המתמודד לבדו לגמרי מול המערכה, מה שבמהלך הזמן רק מוסיף נדבך נוסף של כאב.


תסמין נוסף עמו נדרש המתמודד עם הכאב הכרוני להיאבק הוא חוסר הוודאות. כי אם יש דבר אחד שקבוע בחיים האלה, והוא ידוע לנו כבר מרגע לידתנו, הוא המוות (ונשים בצד לרגע את השינוי – בו אגע בפרקים הבאים). עצם העובדה שישנו ענן שחור שמרחף מעליך באופן תמידי, כזה שבכל רגע נתון עלול להמטיר גשם זלעפות על יומך, רק משחירה את השמיים האפורים עוד יותר. נכון, תמיד אפשר להיעזר במטריה מטאפורית - משככי כאבים, תרופות וטיפולים נקודתיים, אך חוסר הוודאות הגופנית עמה אנו נאלצים להתמודד, פעם אחר פעם, מייצרת בעיקר חרדה, מה שדורש מהמתמודד כוחות נפשיים נוספים כדי להתמודד עם החרדה עוד בטרם הכאב בכלל תקף. וכך, מכשול אחר מכשול, שעה אחר שעה, נאלץ המתמודד עם הכאב הכרוני לכבות דליקות ספונטניות שפורצות בכל נימי נפשו וגופו.


ההתמודדות עם הכאב הכרוני מתישה. זהו מעגל קסמים עצוב אשר בו לעיתים גם הפעולה הכי קטנה נראית כדורשת יותר מדי אנרגיה. הכאב הכרוני הוא כמו תינוק שצורח ברקע בכל רגע נתון - כאילו מבקש עזרה, אך כל הורה צעיר יכול להגיד בקלות כמה מתיש הוא הטיפול בתינוק, אשר דורש התייחסות לאורך כל שעות היום. העייפות מצטברת במהירות, קשיים בריכוז מתפתחים, מתח השרירים עולה והמחשבות אינן נותנות מנוח. חוסר השקט הזה מתאפיין לעיתים רבות גם בחוסר בשעות שינה, בין אם בגלל הכאב שלא נותן מנוח או בגלל המחשבות הטורדניות, מה שרק מפנה זמן נוסף למחשבות נוספות על כאב אשר בתורן, שוב, יחריפו אותו.



מעגל הכאב והתרופות

מעגל הקסמים הנוראי ביותר בהתמודדות עם כאב כרוני הוא הרצון להפיגו. להעלים אותו. לא לכאוב יותר. רובנו, כמו מרבית בני המאה העשרים ואחת, מעדיפים את דרכי הקיצור. מעדיפים להסתמך על מסקנותיהם של אחרים. מעדיפים את הפתרון הקל והמהיר מאשר את זה שבאמת ישנה עבורנו את החיים. ואכן, ברוב המקרים זה עובד - הכדור שלקחנו בגלל כאב הראש עשה את עבודתו נאמנה והכאב חלף, בדיוק כפי שבא.


הכול מתחיל מכאב. כואב לך, אז אתה הולך לרופא והוא רושם לך תרופה. אבל עדיין כואב לך, אז אתה הולך שוב לרופא, שרושם לך תרופה אחרת. וחוזר חלילה. ככה, מפגישה לפגישה, נוצרת הסלמה נוראית בטיפול בסימפטומים, ואיתה מגיעות גם תופעות הלוואי. פתאום אתה זקוק לתרופה נוספת עבור תופעות הלוואי של הראשונה. ולפעמים גם לתרופה שלישית עבור תופעות הלוואי של השנייה. זה הוא מעגל נוראי של קסמים שבו החולה תמיד מפסיד. בדיוק ככה הוא הופך להיות שבוי של מערכת הבריאות. חולה כרוני. כזה שמזרים כסף רב לקופת החולים ולחברות התרופות אך לא מצליח לרפא את עצמו.


הבעיה היא שבהתמודדות עם כאב כרוני, כזה שלעולם לא באמת עוזב, היא שמה שעזר לנו בתחילת הדרך כעת כבר לא עושה את העבודה, והכאב שפעם חלף בעזרת כדור אחד היום כבר דורש שניים או שלושה רק כדי לבצע את אותה הפעולה. כך, אט אט הגוף שלנו מתרגל לחומרים הכימיים שאנו מזרימים באופן קבוע אל תוך זרם הדם שלנו ואז, בדיוק כמו נרקומן קלאסי, הגוף שלנו, בדרכו, פשוט דורש עוד. אז אנחנו בולעים עוד כדור ועוד אחד, מתעלמים מתופעות הלוואי או מהתגובות של האינטראקציה שבין התרופות ומכניסים את הגוף שלנו למערבולת נוראית של כאב ומשככי כאב, מערבולת ממנה קשה מאוד לצאת לאחר מכן. הבעיה רק מחריפה כאשר תסמיני הגמילה של הכדור הראשון מהווים את הטריגר לנטילת הכדור השני, וחוזר חלילה. לפעמים עצם ירידת רמת התרופה בדם עלולה לגרום לכאבי גמילה עוד בטרם חזרו הכאבים הכרוניים, מה שמצריך ברוב המקרים משככי כאבים נוספים שיתפקדו כגשר בין הכדורים.




כאב כנקודת חיבור בין הגוף והנפש

כאב הוא אלמנט בעייתי למדידה היות ומדובר בפרשנות אישית אשר משתנה מאדם לאדם, מגוף לגוף. אפילו בבתי החולים נעזרים בסרגל כאב שכולל ציורים, סמלים, צבעים ומספרים במטרה לנסות ולאבחן את רמת הכאב ממנה סובל החולה. קושי נוסף במדידת הכאב הכרוני טמון בעובדה שלרוב הוא משתנה ונוטה לבוא בגלים, בניגוד לכאב האקוטי שהינו קבוע. האמת היא שהכאב, כמו גם ההתמודדות עמו, מלווים אותנו כבר מהשנייה הראשונה שלנו בחיים - רגע הלידה, דרך כאבי הגדילה וההתבגרות, ולמעשה רוב הסיכויים שהוא ילווה אותנו גם עד יומנו האחרון. אבל הכאב הופך לבעיה אמיתית רק כאשר הוא הופך כרוני.


לכאב הכרוני מספר השלכות הרסניות וביניהן אובדן מקום העבודה והתעסוקה היומיומית, לחצים כלכליים (שלרוב גם מחריפים עם אובדן מקום העבודה) ואף התנתקות חברתית, מה שביחד או לחוד עלול להחריף עוד יותר את רמת הכאב. בנוסף להשלכות התעסוקתיות והחברתיות לכאב הכרוני מתלוות גם השלכות התנהגותיות אשר עלולות עם הזמן להוביל לפסיביות או אפילו להסתגרות בבית, לירידה ביכולות הפיזיות, בין אם מרצון, מניוון או מחוסר ברירה, ועלולות אף להגיע עד להימנעות מכל פעולה שעלולה להסב כאב או להחמירו. אותה ההימנעות, אגב, רק מנציחה את הבעיה ולעיתים עלולה אף להחריפה.


רבים מאיתנו שבויים של המיתוס שגורס – "כשכואב צריכים להפסיק". במקרים רבים אנו גם נמנעים מפעילות כזאת או אחרת בעקבות הכאב או בגלל הפחד מהחרפת הכאב בעקבות הפעילות, אך יתכן ודווקא פעילות גופנית, כזו שמתחילה במתינות ומתעצמת עם הזמן, יתרונות רבים בהפגת הכאב ואף בתהליך הריפוי. כמובן שאין מדובר על ריצת מרתון או הרשמה לטריאתלון, אך הליכות מתונות, תרגילי כושר קלים ומתיחות בהחלט יכולים לסייע, החל מההתמודדות עם הכאב עצמו ועם השלכותיו ועד לריפוי מלא. כושר אפילו יכול לשפר את מצב הרוח. לעומת זאת, דווקא במקרים בהם אנו נמנעים מפעילות ומסתגרים בתוך עצמנו או בתוך הבית אנו מפנים יותר תשומת לב לכאב, מה שעלול רק להחריף את התסמינים.


לצד ההשלכות הגופניות, ההתנהגותיות, התעסוקתיות והחברתיות להתמודדות עם הכאב הכרוני גם השלכות רגשיות אשר כוללות לחץ, חרדה, דכאון, חוסר עניין, תחושות חוסר אונים או חוסר תקווה, בעיות בשינה תסכול ובדידות גדולה. למעשה, אחת הבעיות הכי גדולות עמן מתמודד בעל הכאב הכרוני הוא ההרגשה שאף אחד לא מבין אותו או חלילה לא מאמין לו. אנשים שסובלים מכאב כרוני נוטים לעבור מרופא לרופא תוך ניסיון לאתר מזור למכאוביהם, וכאשר פעם אחר פעם המומחים שוללים בעיה פיזית, או פשוט לא מצליחים לאתר אותה, התסכול רק הולך וגובר. גם במצבים חברתיים, כאשר מבחוץ אתה אולי נראה עדיין כתמול שלשום אך מבפנים אתה סובל, הסביבה המיידית - המשפחה, החברים והקרובים פשוט מתקשים להבין את ההתמודדות כמכלול. למעשה, עד שלא יצעדו בנעלי הכאב שלך לא בטוח גם אם אי פעם יצליחו באמת להבין את ההתמודדות לעומקה. רופא אחר רופא ומטפל אחר מטפל, המתמודדים עם הכאב הכרוני נוטים לחפש מזור בכל מקום בו הם מוצאים לנכון. בין אם מדובר על חבר או בן משפחה שהמליץ להם על איזה רופא או טיפול, בין אם הרופא שלנו המליץ על המומחה בעל השם, או בין אם ראינו איזו כתבה מרגשת בטלוויזיה, הסובלים מכאב כרוני נוטים לעבור ממרפאה למרפאה כאשר הם מחפשים פתרון, חוות דעת נוספת או טיפול יצירתי, אך כאשר דלת אחר דלת כל האפשרויות נסגרות בפנינו, לרוב עם אותה התשובה - "אולי כדאי לשקול טיפול פסיכולוגי?", התסכול והייאוש רק הולכים וגוברים.




הכאב ואתה

כאב שאינו מטופל הופך מהר מאוד גם למגבלה תפקודית - בין אם גופנית, בעקבות הכאב עצמו שמונע מאיתנו את הפעולה, ובין אם נפשית, עם הרצון להימנע מאותה הפעולה שעלולה לגרום לנו לכאב. לעיתים נדמה שהתחושה היא שהכאב אפילו מחריף ומתעצם לאור אותה האבחנה הרפואית שקיבלנו, שבבסיסה ניצבת ההבנה העצובה שמדובר במצב כרוני שעמו ניאלץ ודאי להתמודד לאורך כל החיים. זהו גם השלב בו תירוצי הגנטיקה וה"אין ברירה" מתווספים לשולחן הדיונים והופכים את התמונה כולה לעגמומית במיוחד.


כאב הוא אמנם ביטוי גופני אך הוא נוטה להשפיע רבות גם על הרגש, על דרך החשיבה שלנו ועל מצב הרוח. במודל שפיתחתי והצגתי בפניכם בפרק הקודם, "מודל אהב"ה", אני בעצם מציע שינוי של גישה. שינוי של דרך החשיבה שלנו וטיפים לשיפור המצב. עבורי, המהפך הגדול במצבי הרפואי הגיע ביום בו הודיתי לרופאים שלי על הניסיונות (הכושלים) שלהם לרפא אותי והחלטתי שאני אהיה זה שארפא את עצמי, בכל דרך. עצם השינוי בתפיסה, מריפוי סטטי שמגיע מבחוץ לריפוי אקטיבי שמגיע מבפנים, התחיל עבורי שרשרת של שינויים גופניים ונפשיים של ריפוי שלצערי (או לשמחתי) טרם הסתיים.


במקרים רבים כאב לא מטופל נוטה לקבע את עצמו ואת ייעודו. פעמים רבות הכאב הוא הטריגר, אשר עם הזמן חושף את הפחד שמקנן בנו, זה שמונע מאתנו לעשות את מה שאנו הכי חוששים לעשות, ולכן לדעתי אבחנה של כאב פיזי ללא התייחסות למרכיב הנפשי, ברוב המקרים, תהיה שגויה במקרה הרע או לא מספיק מדויקת במקרה הטוב. נראה שדווקא בעידן של אינפורמציה חופשית, כזו שנגישה לכל אחד בכל זמן ובכל מקום, חשוב לא פחות לדעת מה אתה מחפש, כמו גם מה אתה רוצה למצוא או להשיג, מאשר רק איפה לחפש. אפילו משרד הבריאות כבר מזהיר שאינספור מילות חיפוש אצל "ד"ר גוגל" יובילו אותנו ברוב המקרים למסקנה אחת נוראית – שיש לנו סרטן ואנחנו הולכים למות. אבל זה לא מפתיע. הרי ככה זה כשמכונה בודקת מכונה - היא מייחסת חשיבות רק לגוף, לאיברים ולרקמות שמרכיבים אותו ולא לנפש שגורמת לו לנוע. לקסם שמפיח את החיים בגוף שלנו. לרוח שחיה בתוכנו. האמת היא שרק אבחנה משולבת, הוליסטית, כזו שמחברת בין הגוף לבין הנפש תצליח לספק אבחנה מדויקת דיה, שבעקבותיה, ברוב המקרים, יגיע גם פתרון בר ביצוע וישים.


אני מזמין אתכם להירשם לעדכונים, להמשיך לעקוב אחרי הבלוג שלי ולהצטרף אליי להמשך המסע שלי להבנה עצמית ולאהבה עצמית, למסע של ריפוי עצמי, לשחרור מכאב ולחיים טובים יותר, בריאים יותר, מספקים יותר, נכונים יותר ובעיקר - מאושרים. נתראה בפרק הבא.


175 צפיות0 תגובות
1
2