עד כה דיברנו בעיקר על הגורמים הפנימיים האמונים על יצירת השינוי בחיים. על אלו עליהם אנו אחראיים ושהשליטה עליהם טמונה בידינו. אבל כידוע, כוח רצון יביא אותנו רק עד דלת הכניסה ולפעמים יש צורך במישהו שיעזור לנו לפתוח את הדלת. מישהו שיחזיק לנו את היד כשהדרך מתארכת. מישהו שיתמוך, שיעודד ושיזרוק מדי פעם איזו מילה טובה. מישהו שיעזור לנו להבין אם הפנייה שבחרנו טובה לנו או רעה. כי להליך הריפוי מרכיבים המותנים גם בסביבה בה אנו חיים והם קשורים למקום בו אנו מחלימים, לאוויר שאנו נושמים, למים שאנו שותים ואפילו לאדמה בה גדל המזון שלנו, אך באותה המידה גם לחברה שנמצאת איתנו באותם הזמנים.
כי כשמשהו בחיים שלנו מתפרק, ברוב המקרים, בסך הכול מדובר בסימן לכך שמת הפרק בו חיינו. הוא נגמר ועלינו להתקדם לפרק הבא. לשלב הבא בחיים שלנו. באותו האופן באה לידי ביטוי גם תחושת המיצוי הפנימית שלנו, זו שלרוב שולחת בנו סימנים גופניים שאמורים לעורר בנו את השינוי המנטלי המבוקש. זה יכול להיות בזוגיות, בעבודה או אפילו במקום המגורים שלנו - התחושה הזאת שמנקרת בראשנו מבוקר עד ערב, בזמני ערות או בחלום, ושופכת קצת אור על הדברים בחיינו שחייבים להשתנות. צומת דרכים מנטלית שכזו, אם תרצו, שאליה אף שיעור נהיגה מעולם לא הכין אותנו. כי הבחירה היא תמיד שלנו – בין אם להיות קורבן של המציאות או לצאת לקרב ולהילחם על מה שאנו מאמינים בו על הרצונות שלנו. על הבריאות שלנו. כי קורבנות היא קודם כל קרב בינינו ובין עצמנו – בין אם לקבל את המצב כפי שהוא או לשנות אותו. בין אם להרים ידיים ולהשלים עם הדברים או לחתור לשינוי. כי קורבנות היא קרב ללא מנצחים בו אתה הוא היחיד שהולך להפסיד.
גם לאנשים חזקים יש רגעים חלשים
במבט לאחור, אחד הקשיים הגדולים ביותר עימם נאלצתי להתמודד במרוצת השנים דווקא לא היה הכאב, אלא הבושה. הפחד שמא יתפסו אותי כחלש, פחות גברי או מוגבל. לכן תמיד השתדלתי להסתיר את הכאב מאחרים. נמנעתי מלהראות להם שכואב לי או שאני לא מסוגל ולכן העדפתי, דרך קבע, פשוט להימנע ולהגיד שהכול בסדר. להציג תמונה חיצונית חיובית של בחירה במקום לשתף אחרים באמת הפנימית שלי, בתבוסה. ככה במקום להצטרף הייתי מוותר ומתבודד ובמקום להתמודד הייתי בורח ונעלם. אבל האבסורד הוא שבמקום שהדברים יסתדרו, ייפתרו או יחלפו מעצמם המצב רק הלך והחריף, והקושי גם. כי אז לכאבים ולבושה התווספה חברה חדשה – בדידות. והיא עדיין באה לבקר אצלי מעת לעת, רק שהיום נראה שכבר פיתחתי מולה סוג של עמידות.
כי לאורך כל חיינו מלמדים אותנו, בני המין הזכרי בכל אופן, שגברים אינם בוכים, ושאם הם כבר עושים זאת, אז זה קורה רק בלילות. כשהם לבד. או כשהם הולכים לאיבוד דרך מרפסת. כי הרי גבר אמיתי יודע לכבוש את מכאוביו. זה חלק מהותי מלהיות גבר, לא? כבר מגיל צעיר דוחקים בנו להתעלם מרגשותינו ומתחושותינו ולהקרין במקומן דמות אחרת, כזו שלא תמיד עולה בקנה אחד עם ה"אני" הפנימי שלנו. עם ה"אני" האמיתי שלנו. עם מה שבאמת אנחנו רוצים לעשות או להשיג בחיים האלה. וכך, אט-אט, מתחיל להיווצר הקרע בין הגוף והנפש ומתעורר בנו אותו דיסוננס קוגניטיבי, שמצד אחד מתריע לנו על כך שמשהו בנשמתנו משווע לתשומת לבנו אך מצד שני גם מעורר בנו את הרצון להיתפס כחזקים יותר. כבריאים. כצייד הטוב ביותר או כזיווג המוצלח ביותר. ככל הנראה זכר קדום ליצר ההישרדותי הקדמוני. ולמרות שהתמקדתי כאן בעיקר בפן הגברי, מניסיוני שלי, האמור נכון במידה כזו או אחרת גם לגבי המין השני.
יחד עם זאת, עלינו לקחת בחשבון שאדם שסובל מכאב, בין אם ממקור נפשי או ממקור גופני, יפעל ברוב המקרים לצמצום הפעילות גורמת הכאב. כך אדם בעל כאבים ברגליים יימנע מהליכה בזמן שאדם שסובל מטראומה נפשית יבקש להימנע ממפגש עם בני אדם אחרים או מסיטואציה חברתית כזו או אחרת. האבסורד הוא שעם הזמן אותו השינוי ההתנהגותי, זה שנבע מהמצב החדש, עלול להוביל את האדם למצב של דיכאון, לתחושת מסוגלות ירודה ולהערכה עצמית נמוכה. כך, ברוב המקרים הקושי בהתמודדות עם המצב החדש רק מחריף אותו ואותה הימנעות מרצון הופכת עם הזמן להימנעות מפאת חוסר מסוגלות - מערבולת כשפים שכזו בה ככל שנמנע יותר מהפעילות שמכאיבה לנו, כך יכאב לנו יותר. אבסורד, כבר אמרתי, לא?
אז מה עושים כדי להתגבר על הדילמה? ואיך בכלל מתגברים על הבושה? לשיטתי, עצם בקשת העזרה היא כבר הצעד הראשון אל עבר הפתרון. הרי האדם הוא יצור אנושי ולא סתם טענו פעם שכדי לגדל ילד זקוקים לכפר שלם, ולא רק לזוג הורים. למעשה, מאותה ההבנה גם התפתחה התנועה הקיבוצית, בה הטיפול באוכלוסייה הצעירה בשעות היום והלילה היה נתון בידי אנשי המקצוע, שלכאורה ידעו כיצד לגדל ולחנך ילדים, במקום אצל ההורים חסרי הניסיון או ההבנה. אך למרות שהגישה החינוכית-קיבוצית כבר מזמן פשטה את הרגל, ההבנה שאף אחד לא יכול לעשות זאת לבדו נותרה בעינה. וזה עוד לפני שדיברנו בכלל על חד-הוריים, על אלמנים או על יתומים. אז למה אנחנו עדיין מתביישים לבקש עזרה מאחרים? מדוע עדיין קיימת סטיגמה כל כך נוקשה לגבי זהותם של אלו שנדרשים לייעוץ חיצוני כדי לטפל בעצמם? נראה שמדובר בכלל בעניין תרבותי, כי אם כבר הסכמנו שאף אחד לא יכול לגדל ילדים בעצמו, אז מדוע את עצמנו אנו מתעקשים לגדל בעצמנו?
אם שואלים אותי, עצם הקריאה לעזרה והשיתוף הם אלו שגם יביאו את הפתרון. קצת כמו שצלצול האזעקה אולי לא יניס את הפורצים אבל בהחלט ילכוד את תשומת ליבם של השוטרים או של השכנים. במקרה האישי שלי, בכל פעם שנואשתי מהמטפלים שכבר ניסיתי או כאשר הדרך בה צעדתי לא הרגישה לי נכונה או מדויקת מספיק פניתי אל הסביבה המיידית שלי בבקשה לעזרה. במקרה זה הייתה זו אחותי הגדולה ולאו דווקא כי היא הכירה את המטפל המתאים ביותר עבורי, אלא משום שמבחינתי לפחות, היה מדובר בפתיחת פתח לריפוי. בין אם תייחסו לכך את האנרגיה שהופנתה פתאום לכיוון הריפוי והפסיקה להתעסק בכאב, ובין אם מדובר היה בפנייה ליקום, כזו שהתשובה ממנו הגיעה באמצעות אחותי. כך או כך, פעמיים בחיי, היא הצליחה לאתר עבורי את המטפלת שהצליחה לגעת בי בדיוק במקומות בהם הייתי צריך שיגעו. וזה היה עוד לפני שבכלל הבנתי במה מדובר. בסך הכול פתחתי את הלב ואת התודעה לאפשרות שלמרות שניסיתי הכול עדיין ישנו מישהו אי-שם שיכול לעזור. מישהו שאוחז בפנס שיכול להאיר עבורי את הדרך. אחרי הכול, לא סתם אומרים שהמורה הנכון מגיע רק כאשר התלמיד מוכן.
לקחת בעלות על הריפוי של עצמנו
לצעוד לבד זה כיף. זה משחרר. זה חופשי. אבל לצעידה בשניים ערכים נוספים. לכן זכרו שלעולם אינכם צריכים לצעוד לבד ושתמיד יש ויהיו סביבכם אנשים שישמחו לסייע, לתרום מכספם ומניסיונם, או אפילו לספק כתף לבכות עליה או חיבוק חם. זכרו שלבקש עזרה בשעת משבר היא גדולה, ובדיוק כמו מנכ"ל שיעשה הכול כדי לדחוף את העסק שלו קדימה, כמו למשל לשכור את העובדים המתאימים ולהתייעץ עם בעלי המקצוע הנכונים, כך גם אתה יכול לנהל את העסק הכי יקר שיש לך – את עצמך. לנהל את גופך, את נפשך ואת בריאותך. וגם אם היועץ הראשון לא עזר או אפילו החריף את המצב, זה לא אומר שהבא בתור לא יעזור. או זו שאחריו. כי מפסידנים הם לא אלה שלא מפסידים, אלא אלה שמרימים ידיים לאחר ההפסד. אלה שלא קמים לסיבוב הבא ונלחמים על החיים שלהם. כי הדרך להצלחה רצופה מפחי נפש, כישלונות מפוארים ושיעורים שלמדנו על בשרנו, אך כעת נשאלת השאלה - האם אנחנו כבר מוכנים ללמוד שיעורים חדשים.
אי אפשר להדגיש מספיק את החשיבות של הקשר שצריך להתקיים בין המטופל לבין המטפל שלו. לא פעם שמעתי על חברים שהיו נוהגים להיפגש עם רופא שלא סבלו – כזה שבמקום לטפל בהם בכבוד ובחמלה היה גוער בהם על משקלם או מסתלבט על הרגלי החיים שלהם. כך, במקום לתמוך, להעצים וללוות את המטופלים אל עבר הבראה היה מקטין אותם ומייצר אצלם תסכול נוסף, והפלא ופלא - המטופלים האלה גם מעולם לא נרפאו. להיפך, הם רק הפכו למטופלים כרוניים, מהסוג שמרפד היטב את דפנות הארנק של אותו הרופא, של בית המרקחת או של קופת החולים. אגב, האבסורד התגלה במלוא עוצמתו כאשר שאלתי אותם מדוע מעולם לא החליפו רופא או ביקשו ממנו להתייחס אליהם אחרת והם מיהרו לבטל את דעתי במחי יד ולציין שהפרופסור המדופלם, מנהל המחלקה עטור התארים, אולי אינו איש נעים הליכות, זמין במיוחד או נחמד, אך הוא משכיל וחכם מאוד ובידו נמצא המפתח לריפוי שלהם. ברור הרי שבתנאים כאלה ריפוי הינו אפשרי למרות אותו הטיפול, ולא בזכותו.
נכון, תפקידו של המרפא הוא לשקף לנו את הבעיות שלנו, את הטעויות שלנו או את הפניה הלא נכונה שעשינו בדרך, אבל ישנה גם דרך לומר את הדברים ולהציג אותם, והיא לרוב חשובה יותר מהפרטים עצמם. כי מרפא טוב יהיה קשוב קודם כל למטופל, לרגשותיו ולדברים שהוא מציף בזמן הטיפול ולא יהיה עסוק בעצמו, בתיעוד המפגש או בשעון שלו. ואגב, לא תמיד התואר שמופיע לפני שמו של הרופא תואם בכלל את השכלתו או את הבנתו והיא בסך הכול עדות ליכולת השינון שלו. למעשה, כבר יצא לי לפגוש לא מעט רופאים שעל הנייר היו משכילים במיוחד אך בפגישתי איתם לא חידשו לי דבר בעוד שמרפאים אלטרנטיביים הוליסטיים הצליחו לשפוך אור אחר על הדברים גם ללא חלוק לבן.
לכן, במקרים אלה, ובדיוק כמו בתורת הגשטלט, סך כל החלקים יחד שווה הרבה יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד, ומציאת המטפל הנכון או הצוות הנכון הינה חיונית, שכן אדם מיומן יוכל לא רק לשקף לנו את המקום בו אנו נמצאים ולהצביע עבורנו על הפלונטר הרגשי שהתעורר בנו, אלא הוא גם יהיה זה שיסייע לנו לפרק אותו ולהמשיך הלאה במסע חיינו. מהסיבה הזאת בדיוק חשוב למצוא מטפל ששיטת הטיפול שלו עולה בכפיפה אחת עם האמונות שלנו ועם תפיסות העולם שלנו, ולאו דווקא זה עם כמה שיותר תעודות או דיפלומות שתלויות על הקיר. גם אני נתקלתי לא פעם בפרופסורים שלא הועילו לי במאומה בזמן שמטפלות מוכשרות ללא תואר אקדמי שינו את חיי.
לא תורה מסיני
קורה לא פעם שאנו סובלים מבעיה גופנית זמן מה עד שאנו מחליטים להיכנס לעובי הקורה ומחליטים להתייעץ עם רופא. לרוב מדובר בפצע או במחלה שלא עברו או נרפאו מעצמם לאחר שכבר ניסינו "תרופות סבתא" שונות או משככי כאבים שנמכרים "מעבר לדלפק". אז, בלית ברירה, אנו מגיעים למומחה המלומד, שוטחים בפניו את אוסף התסמינים והבעיות שאנו קושרים יחד, והוא, בתמורה, מספק אבחנה. לפעמים היא ניתנת במקום, לאחר בדיקה פשוטה או הקשבה לסיפור האנמנזה הרפואית שסיפקנו, ובמקרים אחרים ישלח אותנו אותו מומחה לקולגה שלו לביצוע בדיקה נוספת שתסייע באבחון המצב. יחד עם זאת, אבקש להזהיר מאנשים שמבקשים לפתור לכם את הבעיה עוד לפני שהם יודעים בכלל מה היא. זה קצת מזכיר את אלו שרוצים לשדך לכם את החברה שלהם בלי שהם בכלל מכירים אתכם. אותם אנשי אינטואיציה שממבט אחד ישר יודעים מה לא בסדר אצלכם. אלו שמפגישה אחת בת שעה חושבים שהם יודעים עליכם הכול. אלו שממהרים לספק פתרונות או תרופות לפני שהם בכלל מבינים את הגורם לכל הצרות. אלו שברוב המקרים רק יגרמו לכם ליותר נזק מאשר תועלת – מהם הכי צריך להישמר.
האבסורד הוא שרוב בני האדם יסתפקו באבחנה הרפואית שמספק להם אותו המומחה המלומד וישימו בהמלצותיו את כל מבטחם בזמן שאחרים יפנו למומחה נוסף ויבקשו חוות דעת משנית. אם שואלים אותי, חוות דעת נוספת היא תמיד מומלצת - הרי כולנו בני אדם, גם הפרופסורים הכי מלומדים או האנשים הכי משכילים בעולם, שהרי ככאלה תמיד קיים סיכוי מסוים לטעות אנוש. בין אם מקורה בחוסר תשומת-לב, בחוסר הבנה או אפילו בחוסר ידע. הבעיה היא שקבלת חוות דעת נוספת מאותה הפרדיגמה משולה לעריכת משאל בנושא היעד אליו מגיעה ההסעה בקרב יושבי אותו קו האוטובוס, או במילים אחרות, אותה ההכשרה ברוב המקרים תוביל גם לאותה האבחנה, שתוביל לאותה שיטת טיפול אשר תוביל בתורה גם לאותה תוצאה. קחו לדוגמה מצב בו אתם מבקשים לבנות ארון – אם תפנו לנגר, סביר להניח שתקבלו ארון בנוי מעץ, אבל זה שתפנו לנגר אחר לא בהכרח יספק לכם את הפתרון לו קיוויתם. כי נגר אחר אולי ישתמש בטכניקות אחרות, בסוג עץ אחר או בחיבורים מסוג אחר, אבל בסופו של דבר מומחיותו היא אותה המומחיות – עבודה בעץ. אבל מה יקרה אם תפנו למסגר? או לזגג? רוב הסיכויים שתקבלו ארון מסוג אחר לגמרי. כי רק כאשר אנו יוצאים מהקופסה ומשכילים לשלב בין או לפנות לאסכולות שונות אנו יכולים באמת לקבל חוות דעת נוספת, אמיתית ושקולה. כזו שתספק חלופה אמיתית ולאו דווקא תחליף. כי רק אז, כאשר כל המידע חשוף בפנינו בצורה ברורה נוכל לקבל החלטה נכונה לגבי הטיפול המתאים ביותר עבורנו.
נושא נוסף שחשוב לגעת בו הוא כל תחום ההתוויות הרפואיות. האבחנות. כי מגיל צעיר מחנכים אותנו ללכת באותה הדרך ולצעוד באותם השבילים. מאות בשנים נמשך כבר הריקוד הזה בו המדינה מכתיבה את הצורך והאזרחים ממלאים אחר הדרישה, כאשר בבסיס התמה נמצא גידול הדור הבא של הלוחמים שיתגייסו מאוחר יותר לצבא. אנו רוצים שיהיו חכמים יותר, טובים יותר, שינצחו ביותר קרבות ויכבשו יותר שטחים. כך, באופן אירוני שכזה, מסלילים את רובנו לעבור ב'דרך צלחה' בלי לקבל מאתיים שקל. כך אנו עוברים בצורה כמעט אוטומטית מהגן לבית הספר. מהצבא לאוניברסיטה. מהקריירה ועד לזוגיות ולהקמת משפחה. צוברים תארים ותפקידים כאילו זו הדרך היחידה. כאילו לכך נועדנו. כאילו כולנו אמורים לחיות את אותם החיים. כאילו אנחנו לא בני אדם עם רגשות אלא רק מכונות. האבסורד הוא שלמרות שברוב התחומים אנו נוטים להדגיש את השוני שקיים בינינו – בלבוש, בסוג הרכב או אפילו בעיצוב הבית שלנו, בכל מה שקשור לרפואה אנו נוטים כולנו ללכת עם העדר, כאילו כולנו אותו הדבר. אז איך זה שזרים מכירים את הגוף שלנו טוב יותר מאשר אנחנו? ולמה את הדברים שאומר לנו הרופא אנו בולעים בכזאת שקיקה – ללא תהיות, שאלות נוספות או רגע של מחשבה? וזה עוד לפני שדיברנו בכלל על אלו שנצמדים להתוויה הרפואית שקיבלו כאילו הייתה גורל משמיים ורק מקבעים את המצב.
תמיכה נפשית היא חצי רפואה
אבל לא על הרופאים לבדם מוטלת האשמה, כי אם על כולנו כחברה. הרי החוסן הנפשי שלנו תלוי בתחושת הרווחה האישית שלנו, בתחושת השליטה שיש לנו על החיים שלנו אך גם בהקשרים החברתיים והמשפחתיים שלנו. כבר ידוע שפעילות אינטראקטיבית עם הסביבה מעלה את הערך העצמי, תורמת להסתגלות למצב בו אנו נמצאים ואף נותנת משמעות לחיים. לא סתם רובנו מסכימים על כך שלא טוב היות האדם לבדו.
אם בפרקים הקודמים עסקנו בעיקר בקשר שבין המרכיב הגופני והשכלי, ללא התייחסות למרכיבים החברתיים-קהילתיים-משפחתיים, הרי שנחטא לאמת ולא נצליח להציג תמונה שלמה של ריפוי אם לא נתייחס גם לסביבה בה אנו חיים. כי האדם אינו יצור מתבודד מטבעו. למעשה, כבר משלב ההיריון מגיעים רוב בני האדם למסקנה שלגידול ילדים נדרש כפר שלם. נכון, ילד יכול לגדול גם בתנאים קיצוניים, בהם הדמות הסמכותית היא אחת ויחידה, כמו בתנאי גידול חד-הוריים למשל, אך גם במקרים כאלה מתבררת מהר מאוד חשיבותה של הסביבה על חייו של הילד, כמו גם על חייו של ההורה. כאן נכנסת לתמונה הסביבה המיידית שלנו - המשפחה והקהילה על שלל מרכיביהן - דודים ובני דודים, סבא וסבתא, אחים ואחיות, גננות, מורות ואפילו המוכר במכולת. כי לכל מי שאנו פוגשים בדרך קיימת השפעה מסוימת עלינו, על איכות חיינו ועל בריאותנו. לכן, עלינו לרתום את הסביבה להחלמתנו וללמוד כיצד להישען על אחרים כשצריך. עלינו ללמוד כיצד לבקש עזרה מבלי להרגיש חלשים או מוחלשים ולזכור שזה בסדר להראות חולשה כדי לצאת חזקים.
מוטב לזכור שאפילו לאנשים חזקים יש לפעמים רגעים חלשים, וזה שלא הצלחת לא אומר שאתה לא מוצלח. להיפך. הפנייה לטיפול הינה סממן ראשון לעוצמתו של האדם, שכן במקום לקבור את עצמו מתחת להריסות השבר הגדול הוא בוחר לחלץ את עצמו משם בכל דרך. בכל אמצעי. לתת את כל מה שיידרש. האמת היא שגם טובי המטפלים דואגים לטפל בעצמם ופונים לא אחת לתמיכתם של קולגות. הפסיכולוג זקוק אף הוא למישהו לדבר אתו בדיוק כפי שגם למרפאה ברפואה הסינית יש צורך בדיקור. אפילו מאמן הכושר זקוק למעט מוטיבציה חיצונית ברגעי אימון אינטנסיבי, אז למה אנחנו לא?
מידע זה כוח
בין אם מדובר ברפואה הציבורית, בה מתפקד רופא המשפחה כמשפך הידע ומכוון את ה'חולה' הנכון ל'מומחה' המתאים ביותר, או אם מדובר ברפואה הפרטית, בה רופא אחד 'כל-יכול' מאמין שהוא זה שירפא אותך ויחזיר אותך מהר מאוד למסלול, בשתי הדרכים נגיע בסופו של דבר לאותה צומת הדרכים כיוון שמדובר באותם הרופאים שלמדו מאותם הספרים את אותו הידע בדיוק, ושבמקרה הטוב הם פשוט מיישמים אותו בדרכים קצת שונות. כך או כך, ברוב המקרים יספק לנו הרופא התוויה בדמות מחלה ופתרון בדמות תרופה.
רוב הרופאים אמנם ינסו להגיע למקור הבעיה בשלב האנמנזה, השלב בו הם אוספים את המידע הנחוץ להם כדי לחרוץ את דינו של החולה, אך שם גם מגיעה לסופה ההתייחסות אל שורש הבעיה. אל מחולל המחלה. הרי הרופא יגבס את הרגל השבורה וישלח אותך לדרכך, אבל הוא לא ינסה לבדוק מה גרם לך ליפול מלכתחילה או מדוע העצמות שלך היו חלשות מדי מלכתחילה. כי הרופא יטפל לך בדלקת שבמעי אבל לא יתייחס למה שהדליק אותה מההתחלה. כי הרופאה תעדיף לשלוח אותך לבדיקות פולשניות מקיפות במקום לטרוח ולשאול אותך עוד כמה שאלות לגבי תזונה. אז למה אנחנו מתפלאים בהמשך הדרך כשהבעיות שלכאורה נרפאנו מהן בעזרת כדורים הופכות כרוניות וחוזרות?
נכון, בנושא ההתמדה הסכמנו כבר שלא מדובר בעניין של מדע, אז למה ברגע שאנו מקבלים התוויה חדשה אנו נוטים לקבל אותה קצת כמו תורה מסיני בלי לפקפק או לשאול שאלות? כאילו הרופא יודע הכול ולנו נותר רק למלא באופן הדוק אחר ההמלצות. האמת היא שהאבסורד רק הולך ומתרחב כאשר אנו כבר מעזים לחלוק על דבריו של אותו מומחה ומבקשים להתייעץ עם עוד רופא ולקבל חוות דעת שנייה. כי במקום לפנות לידע אחר אנחנו פשוט מחליפים את המייצג של אותה השיטה ואז מתרצים כשאנו שומעים שקיבלנו בדיוק את אותה התשובה. אז, בלית ברירה אנו בולעים את רוע הגזירה משל הייתה גלולה מרה וממהרים להתייעץ עם "ד"ר גוגל" - נכנסים לרשתות החברתיות ומנסים להבין איך מתמודדים עם הגורל החדש שנכפה עלינו ואיך אוספים את עצמנו וממשיכים מפה. וכך הראש מתחיל להתמלא בפרטים ובפחדים בזמן שהגוף מתמלא במחלה. כך בדיוק אנו מקעקעים את הבעיה במוח ומנציחים אותה, מייצרים תאים חדשים, חולים, או מעוררים בגוף עוד חרדה שמובילה להחרפת המחלה. כי במקום לחפור לעומק ולהסיר את שורש הבעיה אנו עסוקים באופן תדיר בכיסוח העשבים שפרצו כבר מבעד לקרקע. אז למה אנחנו מתפלאים שיש כל כך הרבה מחלות אוטואימוניות היום? שלמרות שהרפואה מתקדמת כל הזמן, לכאורה, מספר החולים והמחלות בעולם רק עולה עם הזמן?
לשיטתי, כל הגישה של הרפואה המערבית שגויה מיסודה. כי בניגוד לרפואת המזרח, למשל, שנוטה לראות את החולה כגוף שלם שזקוק לטיפול, הרפואה המערבית אוהבת לפצל את הגוף לתחומי התמחות. כך קיבלנו רופא אף-אוזן-גרון שאינו מבין דבר בתזונה או בהשפעתה על המערכות הנ"ל, או רופא עור שאינו מתייחס כלל למה שמרגיש המטופל. לכן, רק מטפל שרואה את האדם שמולו כמערכת שלמה שמחברת בין גוף לנפש יכול באמת להגיע לשורש הבעיה.
סליחה, מה השאלה?
אם כן, בדיוק כפי שהסכמנו כבר לגבי נושא התזונה, נראה שהדבר החשוב ביותר לעשות זה קודם כל לעצור את התהליכים שעושים לנו רע. להפסיק את ההרעלה העצמית ולהפסיק לסמוך על אחרים שיצילו אותנו. להפסיק להאמין שהריפוי נמצא אצלם, בידיהם, ולא אצלנו או בידינו. לכן עלינו להתחיל לבטוח בעצמנו ובבחירות המודעות שאנו עושים בחיינו, ולהקפיד גם לעשות זאת באהבה ובחמלה עצמית. כי לעולם לא נצליח לשקם את עצמנו עד שלא נפסיק להרעיל את עצמנו, בין אם במחשבות ובין אם במזון. הרי לעולם לא נגיע למחוזות חדשים כל עוד נמשיך לצעוד באותן הדרכים הידועות והמוכרות בהן כבר הלכנו, אלו שהובילנו אותנו בדיוק למקום בו אנו נמצאים היום. לכן, הגיע הזמן להודות לעבר ולהתחיל לפרוץ בעצמנו את הדרך אל העתיד. כי שינוי הוא הדבר הקבוע היחיד בחיים וברגע שמבינים זאת מבינים גם ששינוי הוא בעצם לא דבר כל כך מפחיד ושהוא תלוי רק בנו.
בנוסף, עלינו ללמוד גם כיצד לסלוח לעצמנו על טעויות או על בחירות שגויות שעשינו ולהשאיר מאחור את ההשלכות שלהן. כי ברגע שאתה סולח אתה בעצם מניח מאחור את העבר. כי כשאתה סולח אתה בוחר לשחרר את מה שתוקע אותך ולא ממשיך למקד בו את כל האנרגיה שלך. כי כעס הוא הרעלה עצמית, רק שברוב המקרים במקום שמושא הכעס שלנו ירגיש את הכעס שנצבר בתוכנו אנו הם אלה שחווים זאת. קצת כמו לשתות כוס של רעל ולצפות מהצד השני שימות. כי סליחה היא דרך דו-סטרית, וכשאנו סולחים לאחר על הדרך אנו בעצם מגבירים גם את האהבה לעצמנו, וכך, במקום להמשיך ולייצר אדוות של אותה אנרגיה הרסנית ומרעילה אנו מתמירים את האנרגיה באחרת, משנים את המציאות שלנו ובוחרים למקד את האנרגיה שלנו בחיובי במקום בשלילי. כך, במקום להתמקד במחלה ולהגביר את הייאוש אנו בוחרים להתמקד בבריאות ומבריאים.
כי אדם שסובל מכאב כרוני מוצא את עצמו במקרים רבים גם במרדף אחרי הזמן, אחרי משאבים ואחרי התקווה שחומקת מידיו כל הזמן. הכאב מגביל ולא מאפשר לבצע את פעולות היומיום אליהן אנחנו רגילים וכך, אט-אט, מתווספות להן משימות, מטרות ויעדים שאנחנו דוחים, מבקשים בהם סיוע מאחרים או פשוט מוותרים עליהם כליל. האבסורד הוא שמהר מאוד חוסר האונים שמתווסף לתחושת אי-המסוגלות רק מחריף את הכאב וכך אנו מוצאים את עצמנו נשאבים אל תוך מערבולת של סבל. לכן, יש לקחת בחשבון שגם לבדידות חלק לא מבוטל בהחרפת תחושת הכאב והיא אפילו מסוגלת לעכב את הריפוי.
לפיכך, לעולם לא נצליח לזנוח הרגלים ישנים בעשותנו את אותם הדברים באותם המקומות, זה הרי טירוף. לכן, עלינו לזנוח הרגלים ישנים ומזיקים בדיוק כמו רופאים שאינם מרפאים אותנו או "חברים" שהם בעצם רעים לנו, ולא במובן החברותי של המילה אלא כי הם פשוט לא עושים לנו טוב. בן אם מדובר באנשים שמרוכזים בעצמם, באנשים "רעילים" או זוללי אנרגיה, או סתם באנשים שאנו לא מצליחים למצוא איתם שפה משותפת - כך או כך, הם משפיעים עלינו לרעה. כי כולנו מכירים את הרגע הזה בו אתם שומעים את הדודה ההיא מתקרבת אליכם לצביטת לחי ונשיקה רטובה - כשהבטן שלכם מתכווצת בתוך עצמה ממבוכה ומסלידה. הרי עד שלא תרחיקו את עצמכם מהסיטואציה, או את הדודה, לא יחול כל שינוי במצב ולנצח תקבלו שוב את אותה נשיקה. או סתירה. וזו האחריות שלנו להבדיל בין השתיים ולבחור.
אנשים בסימן נעלם
רוב האנשים מפחדים מכאב. ממחלות. מסבל של אחרים. לרוב הם גם לא ממש יודעים איך להגיב או מה לעשות, אז הם פשוט מתרחקים או באים לבקר רק כשאתה מאושפז בבית חולים. הם מעדיפים לדאוג לך מרחוק ולדרוש בשלומך לעיתים רחוקות, ואז האדמה בולעת אותם או שהם נעלמים ואנחנו, הכואבים, נשארים בודדים יותר וגם לא ממש מבינים. כי אלה אותם חברים שלפני רגע היינו ביחד אוכלים, או יוצאים או מבלים.
כי אנשים אוהבים אותך שמח. הם לא יבואו לבקר כשאתה חולה. הם רוצים שתצחיק אותם, הם רוצים לבלות, ולא לשבת ולשמוע אותך משתעל או מקטר על כמה שכואב לך או שקשה. כאילו הם לעולם לא יגיעו למצב כזה. כאילו להם זה לעולם לא יקרה.
אבל האבסורד הוא שאנשים שוכחים כמה כוח יש להם ביד. איזה כוח יש לחיוך, למבט עמוק בעיניים, או אפילו לחיבוק. וכמה כוח הם יכולים להעניק לצד המתקשה וגם עוצמה. וכמה הקלה הם יכולים לספק עם סיפור משעשע או עם שתיקה משותפת או עם בדיחה. וכמה זה עוזר פשוט להיות שם לצידו של האדם החולה - לשבת אתו גם אם הוא עצוב, או מריר או בוכה. כי לפעמים אדם במצוקה זקוק לכתף לפרוק עליה כמה דמעות, גם אם לפעמים זה יכול לקחת כמה שעות או ימים או שבועות. כי כשאין לך כוח פיזי הולכת ונפגמת גם יכולת ההכלה וההתמודדות שלנו. תחילה מול עצמנו ואז גם מול אחרים. אנו נוטים לצבור בתוכנו כל כך הרבה – מחשבות ופחדים וחששות וחרדה, וכך, כמו טיפות הגשם, כל אותן רגשות נקוות לשלולית ואז מצטברות הופכות לאגם, ומהר מאוד האדם החולה מתחיל לטבוע בתוך ים של רגשות והוא הולך ונעלם.
הרי כולנו צוברים לפעמים חוויות רעות, כעסים, כאבים ופחדים, רק שלא לכולנו יש מקום בטוח לפרוק אותם בו - לא לכולם יש באמת חברים מכילים ורגישים. לכן חשוב שבעתיים למצוא איש מקצוע מתאים. שיקשיב, שיעזור לנו לפתור את הפלונטר שנתקענו בו, שיחזיר אותנו למסלול שלנו ושיגרום לנו להרגיש בתוך העור שלנו קצת יותר נעים. כי לבד זה אפשרי, אמנם, אבל לתחושת ה"ביחד" ישנם כוחות מופלאים. ולעולם אל תשפטו אחר עד שבנעליים שלו עשיתם כמה צעדים.
לפרק הבא / לפרק הקודם
