כאשר דיברנו על מודל אהב"ה בפרקים הקודמים הזכרתי את הרגל השנייה עליה נשען המודל – ההבנה, כאשר למעשה אותה רגל נשענת בעצמה על תורה שלמה, או אם תרצו – על ההבנה של התהליכים שגורמים לגוף שלנו לצאת משליטה ולפתח מחלה. יחד עם זאת, ובאותה נשימה, אותה ההבנה כוללת גם את הגורמים שמסייעים לגוף לחזור למסלולו. להחלים. להבריא. יש לציין שהשלם, במקרה הזה בכל אופן, עולה על סך כל חלקיו, ולכן הבנה של הגורמים או של חלק מהם בלבד, ללא יישומם בשטח והוצאתם אל הפועל, אל הגוף, הינה, למעשה, חסרת כל ערך ותישאר אף היא בגדר מחשבה ותו לא.
כי רובנו, כאשר משהו לא מסתדר לנו בחיים או כשהדברים לא מתקדמים בדיוק כמו שקיווינו שינועו, הנטייה הטבעית שלנו היא להילחם, לקפוא במקום או לברוח. לכן, כשמשהו לא מסתדר לנו אנו נוטים לעצור וכשמשהו לא נשמע לנו אנו מעדיפים שלא להקשיב לו. כשמשהו לא נראה לנו אנחנו מעדיפים לעצום את העיניים ולא לראות אותו וכשמשהו לא טעים לנו אנו בוחרים לירוק אותו ולא לתת לו להיכנס אל תוך גופנו. בכל מקרה, אנו נוטים להתייחס אל הבעיה ולא אל מחולל הבעיה. כך, במקום להגביר את האור אנחנו, הלכה למעשה, ממשיכים להעצים את החושך ולהזין אותו באנרגיה שלנו.
המצב דומה גם למקרים בהם כואב או רע לנו ואנו מחפשים הסחות דעת בכל מקום אפשרי; תקועים בפקק? נדליק את הרדיו. בודד או עצוב לנו? נאכל משהו מתוק. הבוס צעק עלינו בעבודה? לא נורא, בדרך הבייתה נעבור בקניון ונפנק את עצמנו בדברי צריכה מיותרים שאין לנו כל צורך אמיתי בהם. למעשה, זה כאילו נעשה כמעט הכול רק כדי לשנות את האנרגיות השליליות והכבדות וננסה להתמיר אותן לאנרגיות חיוביות וקלילות. הכול רק כדי לא להתמודד עם הקושי ועם המקור שלו ולפרק אותם. כך בעצם אנו מנציחים את הבעיה ושומרים אותה על אש קטנה במקום להתמודד איתה ולנצח אותה.
האבסורד הוא שלפי אותו ההיגיון עובדים גם רוב משככי הכאבים, שמטרתם היא לא רק לשכך את הכאב אלא גם להשכיח אותו. מהסיבה הזו בדיוק אפילו בצה"ל התחילו כבר במבצע 'צוק איתן' לספק לחיילים שחוזרים מהקרב סוכריות מבוססות THC, אחד החומרים הפעילים בצמח המריחואנה, במטרה שלא לאפשר לאירועי הקרב להיטמע ולהיצרב במח ולהפוך לטראומה אשר הטיפול בה קשה הרבה יותר בדיעבד. אז למה בכל זאת אנחנו נוטים להימנע מלרדת לשורש הבעיה ולטפל בה? למה אנו מתייחסים רק לסימפטומים הגופניים שעולים מתוכנו בעקבות אותה בעיה? כנראה שזה פשוט הרבה יותר קל ודורש מאיתנו פחות משאבים. לפחות בתחילת הדרך.
המכונה המופלאה
גופנו הוא מכונה מופלאה, יצירה של פאר, הדר וקסם. אבל כמו שכולנו כבר מבינים, במאה העשרים ואחת לכל מכונה נדרשת גם מערכת הפעלה. או אם תרצו - אוסף של פקודות, חוקים ונהלים שיחד גורמים לנו לנוע, להגיב או לפעול. כאן בדיוק נכנס המוח שלנו לתמונה, המחשב הראשי, זה שמפעיל את קודי ההפעלה וגם מפקח על הפעילות של יתר האיברים שתחת פיקודו. אבל מה הם אותם קודים אם לא מחשבות? ואם בעצם מדובר במחשבות, אז מדוע כל כך קשה לנו לשלוט עליהן ולחולל באמצעותן את השינוי המבוקש? ומדוע אנו נוטים לקבל את המחשבות הסוררות שמשתלטות לנו על התודעה כאמת מוחלטת?
בפרקים הקודמים הזכרנו את העובדה שמחשבות הן קצת כמו עננים בשמיים, והן נוטות לחלוף מעצמן בין אם נתייחס אליהן ובין אם לאו, ועדיין, למרות זאת, ישנם בינינו כאלו שסבורים שאותן מחשבות הן חלק אינטגרלי ממערכת ההפעלה המקורית שלנו, זו שתוכנתה על ידי הורינו וסביבתנו מינקות, ושהן חיוניות עבורנו להמשך התפקוד הכללי. שאסור או בכל לא כדאי להתעסק איתן, שמא, בדיוק כמו חשמלאי לא מנוסה, אנו עוד עלולים לגרום יותר נזק מאשר תועלת. כך, הלכה למעשה, אנו מקבלים את הדרך בה אנו פועלים כקבועה ומוחלטת וניצבים מול שתי אפשרויות – לקבל את הגזירה או להתעלם ממנה. להרים ידיים או להילחם. לקבל את עצמנו כמו שאנחנו או לחתור לשינוי. כי שינוי לעולם לא יתרחש במציאות בטרם נשנה את דפוסי החשיבה שלנו, את הקוד הפנימי שלנו, ונתחיל לתכנת את עצמנו מחדש כפי שאנו רוצים להיות. כפי שאנו מבינים היום ולא כפי שהבנו בעבר. כי בדיוק כפי שלא ניתן לכבות שריפה באמצעות להבות, כך גם לא נצליח לשנות את החיים שלנו באמצעות שימוש באותן מחשבות אוטומטיות להן הורגלנו. קצת כמו לשתול זרע של תפוח ולצפות שיניב תפוזים לכשיגדל. אבסורד, כבר אמרתי?
עכשיו אני חלילה לא בא לזלזל בכוח הרצון - גם הוא יכול להביא לתוצאות די מרשימות, וישנם הרי גם את אלו שמסוגלים לכבוש את יצרם ולשנות את נתיב דרכם רק באמצעותו, רק שברוב המקרים הדרך הזו, לא רק שלוקחת יותר זמן ומשאבים, בסופו של דבר, ברגע שנפסיק להתעקש על השינוי, נפסיק להתאמן או נזנח את התרגול, המצב פשוט יחזור לקדמותו, בעוד ששינוי אקטיבי שנעשה במח, כזה ששותל מחשבות חדשות, חיוביות, מועילות ומיטיבות, כזה שיוצר הקשרים חדשים וסינפסות חדשות שעם הזמן יהפכו לחלק אינטגרלי משפת הקוד החדשה שלנו, הוא בעצם הפתרון. ככה, למרות המאמץ הסיזיפי, לאחר תקופה קצרה יחסית כבר נוכל להתחיל להבחין בשינוי קורם עור וגידים לנגד עינינו, בין אם נמשיך ללכת באותו השביל, ובין אם לאו. כי רק כאשר אתה משנה את דרך החשיבה שלך ואת הדרך בה אתה מסתכל על הדברים אתה בעצם משנה את האנרגיה שלך, וכשאתה משנה את האנרגיה שלך אתה בעצם משנה את כל החיים שלך. לא סתם אומרים שכאשר אנו משנים את הדרך בה אנו מסתכלים על הדברים – הם משתנים.
התחדשות פנימית קודמת להתחדשות חיצונית
מדי יום אנו נושמים למעלה מעשרים אלף פעמים, מכניסים אוויר פנימה ומוציאים אותו החוצה, כמעט מבלי לשים לב. באותו פרק הזמן גם הלב שלנו פועם, למעלה ממאה אלף פעמים ביום, ומזרים ליטרים של דם הלוך ושוב מהאיברים ואליהם באמצעות מערכת סבוכה של עורקים, ורידים ונימים. בכל יום גם חולפות במוחנו לא מעט מחשבות - בין חמישים לשישים אלף בממוצע, כאשר רובן יגיעו באופן פסיבי וייעלמו גם באותה הדרך, כמעט ללא כל התערבות מצידנו. באותו אופן גם רוב תאי הגוף שלנו פועלים, באופן אוטונומי לגמרי, מעצמם, כמעט מבלי שנצטרך לעשות משהו בנידון. למערכת שאחראית על התפקוד השוטף של הגוף, זו שלמדה לפעול בעצמה ואינה דורשת מאיתנו תשומת לב או נקיטת פעולה נקראת המערכת הפרא-סימפתטית, והיא בדרכה זו שגורמת למכונה המופלאה שלנו להמשיך ולפעול בצורה אוטומטית בזמן שהתודעה שלנו עסוקה בדברים אחרים. יש שיגידו שאותה מערכת היא למעשה חלק בלתי נפרד מתת-המודע שלנו, המקום האפל הזה במוח אליו מחשבות תועות הולכות כשהן מאבדות את דרכן והופכות לחלק בלתי נפרד ממערת ההפעלה שלנו.
כחלק מאותה מערכת הגוף שלנו פועל באופן קבוע לתחזק, לתקן ולשפר את עצמו. כתוצאה מכך אנו מרגישים לא פעם את הצורך להתפנות, לאכול או לשתות, בזמן שהגוף שלנו עסוק בבנייה מחדש - בצמיחה אך גם בהרס. כי בנוסף להיותו המנהל של אותה מערכת מתוחכמת, הגוף שלנו מתפקד למעשה גם כשיפוצניק, והמשמעות היא שכל הזמן מתבצעים בגופנו שיפוצים. לכן, בכל עשרה ימים בערך אנו זוכים למערכת חדשה של בלוטות טעם בפה, הציפורניים שלנו נבנות מחדש ומתחדשות לחלוטין כל עשרה חודשים בערך, העצמות שלנו מתחדשות כליל כל עשור ואפילו תאי הלב שלנו מתאחים ומתחדשים לחלוטין כל עשרים שנה, בלי קשר לאם התאהבנו או אם נשבר לנו הלב באותה התקופה. לכן, בפעם הבאה שנדמה לכם שמשהו בגוף שלכם אינו פועל כשורה והוא מתחיל לפתח מחלה, דלקת, אלרגיה או גידול, יש להבין קודם כל שהוא בסך הכול עושה את העבודה שלו בזמן שאנו, ברוב המקרים, הם אלו שמפריעים לו. כך בעצם מאותת לנו הגוף על חוסר איזון ומסב את תשומת ליבנו לנקודה שדורשת תחזוקה רבה יותר. מכאן בעצם ניתן לומר ש'מחלה' היא בסך הכול 'חמלה' עצמית ולכן בכל פעם שאנו מנסים לדכא את המחלה במקום את תסמיניה, בכל פעם שאנו נוטלים תרופות שמדכאות את מערכת החיסון ואת פעילותה הטבעית, אנו בעצם יוצאים כנגד הגוף שלנו וכנגד דרכי הטבע. אז מה הפלא שאותן מחלות הופכות לכרוניות במקום להירפא?
אגב, זה גם המקום לציין שאמנם היו זמנים בהם גידול סרטני היה נחשב לסכנת חיים ברורה ומיידית, כזו שמאיימת על המשך החיים, היום כבר ישנם רבים שניצחו את המחלה או כאלה שמצליחים להמשיך ולדכא אותה על בסיס יומיומי ולחיות איתה ועם השלכותיה (והשלכות הטיפולים בה) שנים ארוכות. האבסורד הוא שמה שפעם נחשב לסכנת חיים ברורה וכמעט מיידית הפך בימינו למחלה ברת-טיפול, לבעיה רפואית כרונית שדורשת טיפול רפואי קבוע. מסוג הטיפולים שמנציחים אותנו לעולם כחולים ולאו דווקא כאנשים בריאים.
להתבגר או להזדקן
אדם שסובל מכאב, בין אם מדובר בכאב ממקור נפשי או כזה ממקור גופני, יפעל ברוב המקרים לצמצום הפעילות גורמת הכאב, מתוך המחשבה שההימנעות היא גם זו שתביא את ההקלה. לכן, אדם בעל כאב ברגל יימנע מהליכה או מריצה בזמן שאדם שסובל מטראומה נפשית ימנע ממפגש עם בני אדם אחרים או עם מצבים שעלולים, לדעתו, להחריף את מצבו. וכך, בהתאמה, אותו שינוי התנהגותי הנובע מהמצב החדש, עלול בעצמו להוביל את האדם למצבים של דיכאון ותסכול, לתחושת מסוגלות ירודה ואף להערכה עצמית נמוכה. האבסורד הוא שברוב המקרים דווקא הקושי בהתמודדות עם המצב החדש הוא זה שיחריף אותו, וכך, אותה הימנעות מרצון הופכת מהר מאוד להימנעות מפאת חוסר מסוגלות - מערבולת כשפים שכזו בה ככל שנימנע יותר מהפעילות המכאיבה, כן יכאב לנו יותר לנסות אותה שוב. האבסורד הוא שברגע בו אנו מבינים שהגוף שלנו, בדיוק כמו כל תפיסת החיים שלנו, הוא בסך הכול יציר של התודעה שלנו, ניתן בקלות להתחיל לקחת עליו חזרה את השליטה ולהתחיל לבצע בו שינויים.
"אנחנו לא מפסיקים לשחק בגלל שנעשינו זקנים מדי, אנחנו נעשים זקנים מדי בגלל שהפסקנו לשחק" כתב פעם ד"ר הרלינג באחד מספריו, ואותו משפט מהדהד בתוכי ומסרב לעזוב אותי מאז. כי האבסורד הוא שאנו חיים בעולם בו למדנו במשך גלגולי-חיים שלמים כיצד לעמוד זקוף וללכת על שתיים רק כדי שנוכל לשבת. וזה לא משנה אם זה במשרד, בפינת האוכל, ברכב או בחדר ההמתנה – רובנו מבלים את רוב שעות היום שלנו בישיבה. בחוסר מעש. במינימום תנועה. באותה נשימה אפשר גם להזכיר שבאותן שעות רביצה אנו גם נוהגים "לפנק" את הגוף שלנו, רק שבמקום להפעיל את הדינמו שבנו ולחולל את האנרגיה מתוכנו החוצה, אנו בוחרים את הדרך הקלה ומסתפקים באוכל, בשתייה מתוקה או בגירוי תודעתי חזק. כך, במקום להכניס חמצן לגוף ולהניע את הרקמות אנו מכניסים אליו רעלים או חומרים שאינם מיטיבים עמנו בלשון המעטה ואז מתפלאים שהשפעתם דועכת מהר מאוד ושאנו חוזרים למצב ההתחלתי, אם לא למצב גרוע ממנו. כך, במקום להזין את הגוף ולהניע את האנרגיה שנתקעה בו אנו בעצם "מזינים" רק את המוח ולכן כל האנרגיה שלנו מתרכזת במקום אחד.
אבל כמו שכבר הזכרתי, הגוף שלנו הוא מכונה מופלאה והיא יודעת מה היא צריכה, לכן, כמו בציטוט המוכר – "יוז איט אור לוז איט", עלינו להשתמש בו או לאבד אותו. בדיוק כמו הזנב שפעם היה מחובר לעצם הזנב שלנו אך כיום לא נותר לו עוד זכר. כי תנועה היא הכרחית לגוף, ואני לא מדבר על מכוני כושר או על ריצות מרתון. המטרה היא להניע את הגוף. להפעיל אותו. למתוח את השרירים ולהכניס חמצן לאותן רקמות שבדרך כלל לא זוכות לנשום. לכן, ההמלצה היא לעסוק בכל יום בפעילות מגוונת ככל האפשר, כזאת שמערבת גם את המוח אבל גם את הגוף. כי אם נרצה או לא, הזקנה, כמו גם כוח המשיכה, תמיד ימשכו אותנו למטה. לא סתם רובנו הופכים כפופים יותר ודחוסים יותר ויותר עם השנים, וזה עוד לפני שהזכרנו את השימוש התדיר במסכים הדיגיטליים שמושך את הראש שלנו עוד יותר כלפי מטה. לכן, במטרה שלא להזדקן ולהתנוון, עלינו להמשיך ולפעול באותן הדרכים בהן פעלנו כאשר היינו צעירים. כאשר הכול היה בגדר משחק, גם ההליכה לגן או לבית הספר או למכולת. כי במקום לעלות במדרגות באופן הרגיל, מדרגה אחר מדרגה, אפשר לנתר מעל שתיים בכל פעם, ובמקום ללכת רגיל ברחוב אפשר לקפוץ על רגל אחת ואז להחליפה באחרת. כי בינינו, זה לא באמת משנה מה עושים - העיקר לעשות. לצאת מאזור הנוחות ומהאוטומטים אליהם התרגלנו כל החיים ולהתחיל להניע את הגוף. ולא, זה ממש לא חייב להיות אימון משעמם מדוד בזמן או סדרות של תרגילים מונוטוניים. התרגול יכול להיות בכל עצימות גופנית ובכל מקום או זמן והדגש הוא שהוא חייב לכלול גם את המוח ולגרום לו להשתתף בפעילות. אחרי הכול, שינוי גופני מחייב שילוב של רגש ושל מחשבה, לכן רוב האימונים הקלאסיים, בהם נוהגים לחזור על סטים קבועים של אותן תנועות כל הזמן קצת מחטיא את המטרה, לשיטתי, בעוד שאימונים בהם עלינו להפעיל גם את המוח בנוסף לגוף גורמים לנו להרגיש טוב יותר.
צעדים של תינוק
כולם יודעים תמיד להזכיר את רומא, האימפריה הגדולה והכל-יכולה מהעבר, כדוגמה לכך שדברים לוקחים זמן. אבל אנחנו לא באמת צריכים ללכת כל כך רחוק אחורה, לספרי ההיסטוריה, כדי להבין שבדיוק כפי שרומא לא קמה ביום אחד, היא גם לא קרסה בבת אחת. האמת היא שמספיק שנחזיק אלבום משפחתי או תמונות בהן היינו תינוקות כדי להזכיר לעצמנו שלפני שידענו ללכת היינו צריכים קודם ללמוד כיצד לזחול. ולפני כן כיצד להתהפך או להחזיק את הראש. וכמה פעמים נפלנו בדרך עד שהצלחנו ללכת לבד? וכמה פעמים נפלנו מהאופנים כשניסינו לרכוב עליהם? מה שאני מנסה להסביר כאן, בעצם, זה את מה שנשמע כמו התאוריה מספר אחת של נציגי המכירות באשר הם - חייבים לשמוע לפחות מאה פעמים 'לא' כדי לקבל 'כן' אחד. או במילים אחרות, כושר ההתמדה משחק אף הוא תפקיד לא קטן בחיינו ושהדברים הכי שווים בחיים הם דווקא אלו שאנו נוטים להילחם עליהם. לא סתם אומרים שכדי לנצח צריכים קודם כל ללמוד כיצד להיכשל.
עכשיו ברור שעם הזמן, עם הניסיון ועם הבטחון המספרים הנ"ל משתנים פלאות ויחס ההצלחה מול הכישלון משתנה אף הוא, לטובה, אבל נראה שכבר קיימת הסכמה די גורפת בעולם שכדי להגיע למקום אליו אנחנו רוצים להגיע יש לחתור אליו בכל אמצעי. בים, באוויר או ביבשה. כי תמיד יש איזו דרך. תמיד קיימת ברירה. וגם כשנסגרת דלת נפתח חלון. תשאלו את הפרפר שהסכים לוותר על הגולם שהיה כדי להצמיח כנפיים. השאלה היא אם נתייאש בדרך ונרים ידיים או שנבחר להמשיך ולצעוד בה למרות הקושי. או כמו שגורס הפתגם הבודהיסטי המוכר – זה לא משנה כמה פעמים נפלנו אלא כמה פעמים אנחנו קמים מחדש לאחר מכן. כי בכל דקה מתים בממוצע כשלוש מאות מיליון תאים בגופנו. במערכת העיכול התאים המחפים את הקיבה ואת דפנות המעיים מתחלפים בחדשים בכל שישה ימים בממוצע, תאי העור שלנו מתחלפים בממוצע אחת לחודש, ואפילו תאי הדם האדומים שלנו מסיימים את תפקידם ומוחלפים בחדשים אחת לארבעה חודשים בערך. מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שבדיוק כפי שהגוף יודע לפרק את עצמו הוא יודע גם לבנות את עצמו מחדש, כל עוד נספק לו את אבני הבניין המתאימות.
אם אפשר להרוס – אפשר גם לתקן
לסיכום, לגוף בריא קיימת מערכת מובנית להתמודדות, לריפוי ואפילו לתיקון של אותם נזקים מבניים וברוב המקרים היא מכונה 'דלקת'. יש שישוו את סממניה של הדלקת לשומר שעומד בכניסה - זה שמזהה את הבעיה, סוגר את האזור, מפעיל את האזעקה וגם מזעיק את כוחות הביטחון. כי כך, בעצם, הזרימה של אותם ה'כוחות' לאזור יוצרת חום, נפיחות, כאב ואדמומיות שכן בנוסף לזרימת הדם המוגברת לאזור ולעליית הטמפרטורה של הגוף בעקבות הלחימה הוא גם צורך יותר חמצן. כך, אפשר להסתכל על דלקת כעל דליקה, בעצם, או כעל מדורה שמעלה עשן, ובדיוק כפי שהאינדיאנים עשו כאשר השתמשו בסימני עשן במטרה להעביר מסרים למקומות רחוקים, כך גם הדלקת מאותת לגופנו על 'אזור לחימה', מה שמחייב אותנו להימנע מהפעילות או להפחית אותה עד שוך הקרבות.
אם כן, ניתן לומר, בעצם, שהגוף שלנו יודע איך לרפא את עצמו, כל עוד אנו לא מפריעים לו, הכוונה. אבל כאשר הגוף יוצא מאיזון – בעקבות תפעול לא נכון, תזונה לא נכונה או דפוסי חשיבה הרסניים, נפגעת גם יכולת הריפוי שלו, מה שעלול להפוך דלקת מקרית או נקודתית לדלקת כרונית. כך, גם כאב בטן קל, כזה שלא זוכה לטיפול ראוי או ליחס כלשהו עלול להשבית עם הזמן מערכת עיכול שלמה ולפגוע במערכות שלמות בגוף, שלא זוכות להזנה. כך בעצם דלקת פשוטה הופכת למחלה קשה, ולפי אותה הבנה גם דלקת או תהליך דלקתי טבעי, כזה שאמור היה לסייע ולהועיל לגוף שלנו, עלול להפוך להרסני בהיעדר טיפול מתאים. כך בדיוק אנו עוברים ממצב קיצוני אחד – פעולה, למצב קיצוני אחר – חוסר בפעולה, ובמקום לטפל במצב ובגורמים לו אנו מקבלים אותו כגזירה משמיים ומקבעים אותו. כך בעצם האבחנה הרפואית שמספק לנו הרופא הופכת לחלק בלתי נפרד מאיתנו ומהזהות שלנו, שעם הזמן מפנימה את המחלה.
למזלי היום, לאחר שנים של התמודדות עם שלל של מחלות, תסמונות וסימפטומים גופניים, אני כבר יכול להגיד, שלפחות מהניסיון שלי, מחלה היא בעצם החלמה, והיא לא יותר מביטוי חיובי של אנרגיה שלילית שנתקעה לנו בגוף. של טראומה שלא זכתה לטיפול נכון. ביטוי של עצב, כאב או כעס שלא זכו לחיבוק כשהיו קטנים וגדלו להיות אויבים מבית. כי אם שואלים אותי (או אפילו מציצים בתרשים א.ק.ג לבבי) - תנועה היא חיים והיעדר תנועה הוא מוות. בדיוק כמו המים, הרכיב המשמעותי ביותר בגוף האדם. כי כולם כבר יודעים שמים זורמים הם נקיים וחיוניים בעוד שמים עומדים מהווים מקור לחיידקים, למחלות ולזיהומים.
רוצים לדעת מה עוד ניתן לעשות כדי לצמצם את הדלקתיות שבגוף ולאפשר לו פעולה מיטבית? על כך בפרקים הבאים.