בפרק הקודם הסכמנו שתנועה הינה הכרחית כדי לשמור על פעילותו של הגוף, קצת כמו החוק המוכר של ניוטון שעומד על כך שגוף בתנועה יישאר בתנועה, לפחות עד שיפריעו לו. אבל לא על התנועה לבדה נברא האדם, כי הרי אי אפשר להיות פעילים עשרים וארבע שעות ביממה, נכון? לכן, בנוסף לתנועה יש להקפיד גם על מנוחה, על חשיפה לאור השמש ואפילו על איכות השינה שלנו, אבל יותר מכך, כדי לשמור על גוף בתנועה יש להקפיד גם להזין אותו באנרגיה המתאימה לו, או אם תרצו – עלינו להבין גם את חשיבותה של התזונה על הגוף שלנו ועל הריפוי שלנו. שכן, רוב בני האדם מזינים את גופם באופן תדיר בחומרים שאינם ראויים למאכל אדם, אך בו בזמן, מהצד השני, הם עסוקים בטיפול בתסמינים או בהתעלמות מהסימפטומים שהחלו לפתח בעקבות אותה תזונה לקויה. כאילו אין קשר בין השניים. כאילו אין סיבה ותוצאה לדברים שאנו עושים. כאילו מספיק רק שנבין אבל לא ניישם.
תזונה והרעלה עצמית
גופנו הוא מקדשנו, על כך אין עוררין. אבל מי מתפקד כאם המקדש ומפקח על המנחות שאנו מקדישים לעצמנו? מי מוודא, שבדיוק כמו שהורינו הקפידו כאשר היינו קטנים – נמשיך להזין את גופנו בחומרים הנכונים לו, ארבעת אבות המזון שהגוף שלנו זקוק להם כל-כך, ולא נרעיל את עצמנו בכל מה שמצוי על מדפי הסופרמרקט? ובכלל, האם יש קשר בין מה שאנו אוכלים לבין מה שקורה בגוף שלנו? אם לענות בקצרה - בהחלט! "רעלת" הינה אם כל המחלות אך למעשה מדובר בתיאור כללי וציורי למדי שטומן בחובו את כל הרעות החולות של המאה העשרים ואחת. אבל מהיכן מגיעים הרעלים? וכיצד הם מוצאים את דרכם אל גופנו?
המקור הראשון להרעלה, אם כן, הוא פנימי, שהרי בתהליך הטבעי שעובר הגוף שלנו בכל רגע ובכל יום, חילוף החומרים, מוחלפים באופן תדיר מיליארדי תאים ישנים בחדשים. כך, למעשה, התאים הישנים מתים ומתפנים מהמערכת בזמן שתאים חדשים מיוצרים במקומם ותופסים את מקומם.
המקור השני לרעלת הינו חיצוני, והוא אוצר בתוכו גורמים סביבתיים רבים וביניהם המים שאנו שותים, האוויר שאנו נושמים, הקרינה שעורנו סופג ואפילו מוצרי הקוסמטיקה שבאמצעותם אנו סבורים שאנו מטפחים את עצמנו, אבל הגורם העיקרי, אם שואלים אותי, הוא בכלל התזונה שלנו – אבני הבניין של הגוף המתחדש שלנו. אותו המזון, שבחברה המערבית כולל בעיקר רכיבים מעובדים או רכיבים מהחי, לאחר שכבר מת, לא רק שמאבדים את רוב היתרונות שבהם בזמן העיבוד והבישול, אלא אפילו מוסיפים להם רעלים חיצוניים בדמות חומרים משמרים להארכת חיי המדף, חומרים לשיפור הטעם או חומרים להגנה מפני מזיקים חיצוניים. האבסורד הוא שאנו בטוחים שרעל שמיועד להרוג יצור חי אחד לא ישפיע על חיו של יצור חי אחר. וזה עוד לפני שבכלל הזכרנו את המחשבות הרעילות שרצות לנו בתוך ראשנו.
לכן, כבר היום ניתן לומר די בוודאות שחומרים רבים שהאדם מוקף בהם או צורך אותם דרך קבע אינם מומלצים כלל למגע, לבליעה או לשאיפה, לצריכה פנימית או חיצונית. אבל יחד עם זאת, האם קיימת אפשרות לחיים נטולי רעלים לגמרי? אם שואלים אותי התשובה היא לא, שכן רעלנים תמיד היו ותמיד יהיו סביבנו. האבסורד הוא שגם הקיצון השני - חיים בסביבה סטרילית, מצוחצחת ונטולת חיידקים כלל, אינה מומלצת אף היא. לכן, העיקרון החשוב ביותר לדעתי הוא האיזון. זאת אומרת – היחס בין כמות הרעלים שאני מכניס לגוף לעומת זאת שאני מוציא ממנו. בדומה לחשבון הבנק שלנו, במטרה לא להיות במשיכת יתר רפואית כל החיים עלינו להקפיד להמשיך ולהפקיד בגופנו כמה שיותר בריאות.
אף יצור אינו מגיח לאוויר העולם עם רצון להשמיד את עצמו
הצטברותם של אותם הרעלים בגופנו גורמת להצטברות של פסולת בדם, במערכת הלימפה וגם בתאים עצמם, וכשאלו מצטברים, לאור חוסר האיזון שבגופנו, הם גורמים להחלשה של המערכת העצבית, שכתוצאה מכך פוגמת ביכולת סילוק הפסולת הטבעית של הגוף. כך, למעשה, נשארת יותר פסולת רעילה במערכת מזו שהגוף שלנו מצליח להפטר ממנה ואט-אט מתחילה אותה פסולת להרעיל את הגוף.
האבסורד הוא שהגוף שלנו יכול להכיל כמות עצומה של רעלים בטרם הוא מתריע בכלל על הרעלה או על מחלה. בדיוק כפי שניתן למלא כוס בעוד ועוד נוזלים, לפחות עד לרגע בו היא אינה מסוגלת כבר להכיל אותם והם עולים על גדותיה ונשפכים לכל עבר. באופן דומה מתפרצת לה גם מחלה, כאשר מתחת לפני השטח הגוף שלנו מתחיל להילחם ברעלים עד לרגע בו הוא אינו מסוגל עוד להדוף את הפולשים והוא נכנע להם. אז גם פורצת המחלה במלוא עוצמתה. וזה אבסורד נוראי, שכן אנו, בני האדם, למרות שאנו מחשיבים את עצמנו ליצורים החכמים ביותר בעולם, בכל זאת, לא תמיד אנו מקפידים לעשות את הבחירות הנכונות ביותר עבורנו. בכל יום אנו לומדים מחדש מה עושה לנו טוב ומה פחות מיטיב עמנו ועם גופנו, ועדיין, רובנו מתקשים לבחור בטוב לאורך זמן וכך, ברגע אחד של חוסר מודעות, הכול פתאום בורח לנו מבין האצבעות ויוצא משליטה. כך, ברגע אחד של חוסר מודעות או של אובדן שליטה יורדים להן לטמיון גם ימים ארוכים של דיאטה.
האבסורד הוא שלא היינו חולמים לתדלק את הרכב היקר שלנו בדלק שלא מתאים לו או בכזה שלא הומלץ על ידי היצרן, אבל בכל הקשור לגוף שלנו לא ממש אכפת לנו. אפילו לבעלי החיים שלנו אנו דואגים דאגה יתרה ומקפידים שלא לספק להם מזון שלא מותאם עבורם או כזה שעלול לפגוע בהם. לכן לא נראה חתולים שאוכלים אוכל של ציפורים או דגים שניזונים מאוכל של כלבים, אז למה בגוף שלנו אנחנו כל כך מזלזלים?
כשאנו נולדים ההורים שלנו, בדרך כלל, יעשו הכול כדי להאכיל אותנו בתזונה שהולמת את גילנו ואת גופנו. כך הם דואגים שנתחזק ושנגדל ושנהיה בריאים ככל האפשר. לפי אותו היגיון ברור כמעט לכל שאסור בתכלית האיסור לתת לתינוקות ללקק דבש בשנה הראשונה לחייהם, למרות שיש להם לשון, ועם זה אף אחד לא מתווכח. אז מדוע לאחר מכן אנו מוותרים לעצמנו וגם להם? מה בעצם משתנה? כי אהבה היא אמנם לספק לילדינו אוכל, כל סוג של מאכל ש"יעשה להם טוב", אפילו לרגע אחד קצר, אך חמלה, שהיא בעצם אהבה המכילה גם תבונה, היא לספק להם את המזון שבאמת יעשה להם טוב ויתרום לחיזוק הגוף והנפש שלהם ולא יספק רק את האשליה הזמנית לכך.
טעם נרכש
כחמישים טונות של מזון יעברו במערכת העיכול שלנו במהלך חיינו ולצורך הפיכתו לאנרגיה ולאבני בניין לגופנו "נבלה" שלוש שנים וחצי בערך בלעיסתו. מהרגע בו אנו בולעים את האוכל ועד לרגע בו אנו מפרישים אותו החוצה עוברות כשמונה שעות, בהנחה שמדובר במערכת עיכול בריאה, ואגב, כמות האורגניזמים החיים המצויה במערכת העיכול האנושית של אדם אחד בריא כפולה ומכופלת מכמות בני האדם המצויים על פני כדור הארץ גם יחד.
יש כמעט שמונה מיליארד אנשים על פני כדור הארץ, וזה מדהים איך אף אחד, אף פעם, לא באמת הסביר לנו את החשיבות של המזון שאנו מכניסים לפה. נכון, מגיל צעיר מלמדים אותנו חשבון והנדסה, גאוגרפיה ואזרחות, ספורט ומחשבים, אבל תזונה משום מה נשארת ברוב המקרים מחוץ לתחום. לפחות עד להפסקת האוכל. אז למה לפני שאנחנו לוקחים משכנתא או קונים בית ומשקיעים בסוג המוצרים שילוו אותנו במשך שנים ארוכות אנו עושים עבודת מחקר רצינית - משווים בין מומחים ומחירים, בין ריביות וביטוחים, בין השקעה לתוצאה, בין עלות לתועלת, אבל כשזה קשור לנכס הכי חשוב שיש לנו - הגוף שלנו, אנחנו נוהגים בו כמזבלה? ומדוע אנו בטוחים שכל מה שמוכרים לנו בסופרמרקט זה אוכל ולא סתם מוצרי צריכה מיותרים או סחורה?
אבל בואו נלך רגע ביחד בשבילי העבר - זוכרים את טעמה של הבירה הראשונה ששתיתם אי פעם? היא הייתה ממש מגעילה, נכון? ומה לגבי השאכטה הראשונה מהסיגריה ששאפתם לריאות בגיל ההתבגרות? זוכרים כמה השתעלתם אחריה? ומה לגבי הפלפל החריף ההוא ששרף לכם את הלשון? או הקפה המריר ההוא שטעמתם כשהייתם ילדים? משום מה יש לנו, בני האדם, נטייה מיוחדת במינה להמשיך ולחזור על אותן הטעויות ובכל פעם לצפות לתוצאה אחרת בעוד שיתר בעלי החיים שבטבע לא יעזו להתקרב שנית למשהו שלא הריח להם טוב, שלא עשה להם טוב או לכזה שפשוט הגעיל אותם. בטח אחרי שניסו לטעום ממנו והטעם דחה אותם כבר. אז מדוע אנחנו עושים זאת לעצמנו בכל פעם מחדש? מדוע אנו דורשים מעצמנו ומהגוף שלנו להתרגל לאותם הדברים שעושים לו רע ומחלישים אותנו בתגובה? מדוע אנו בוחרים בכל פעם מחדש להרעיל את עצמנו, מנטלית וגופנית, ואז לא מבינים למה אנו הולכים ונעשים חולים יותר?
כי בניגוד לרוב הרעלים שבטבע, את רוב הנזקים מהתזונה המערבית הקלאסית לא נראה מיד עם צריכתם. האבסורד הוא שאת השפעתם של הרעלים, המתכות הכבדות, הכימיקלים, ההנדסה הגנטית והרדיקלים החופשיים אנחנו נצבור במשך שנים בתוך רקמות הגוף והתאים שלנו עד שפתאום, ברגע אחד, הם יפרצו לחיינו כפצע, כדלקת או ככאב בלתי מוסבר. האבסורד הגדול יותר הוא שההפרשות של הגוף שלנו, השיעול, צבע וצורת הצואה ואפילו צבעו וריחו של השתן יכולים להוות עבורנו סמנים מקדימים לכך שמשהו אינו כשורה. ועדיין, לרוב אנו נוטים להמשיך ולהתעלם מאותן בעיות קלות ותסמינים מוקדמים עד שאלה הופכים חריפים יותר או כשהם כבר מתחילים להקשות על התפקוד היומיומי שלנו. אז, ברוב המקרים, נכנסת לתמונה גם הרפואה המערבית שמנסה לטפל ולתת מענה לסימפטומים בעיקר אך אינה פותרת את הבעיה עצמה או יורדת לשורשה. במקרים רבים, אגב, אותה המערכת שאמונה על בריאותנו היא דווקא זו שדואגת בכלל להנציח את הבעיה ככרונית, מה שמייצר עבורה לקוחות קבועים, חוזרים ומשלמים.
אתה לא מה שאתה אוכל
רבים סבורים שהאדם הוא מה שהוא אוכל, למרות שלמעשה, האדם הוא בכלל מה שהוא סופג לאחר שהצליח לעכל את החוויה. או במילים אחרות, לא כל מה שנכניס לגופנו ייספג ויהפוך לחלק מאיתנו, כי בזמן שעיכול של חלקים מסוימים ממה שאכלנו יספק לגופנו אנרגיה, ויטמינים או מינרלים עיכול של חלקים אחרים ממנו עלולים לשאוב מאתנו אנרגיה, לחבל בפעולת הספיגה הטבעית של החומרים המזינים שצרכנו ואף לגרום לנזק לרקמת המעי, לכן קיימת אם כן חשיבות רבה לא רק למה שאנו מכניסים לגוף אלא גם לאיכות האוכל, לכמות שנאכלת, לסדר בו הוא נצרך ואפילו לצירופי המזון השונים. וזה עוד לפני שהתייחסנו בכלל למועדים בהם אנו נוטים לאכול.
בניגוד לדעה הרווחת, פעולת האכילה הטבעית מתחילה כבר במח, עוד בטרם בכלל התחלנו ללעוס. עצם המחשבה על האוכל, הריח שלו וההכנה שלו מסייעים למוח להפעיל את יתר האיברים ולהכין את מערכת העיכול לבצע את המוטל עליה – לעכל את המזון שצרכנו. אז, בתגובה, מתחילה הפרשת הרוק מהבלוטות ומיצי הקיבה מתחילים לרפד את דפנות הקיבה. אך עוד לפני שהמזון שלנו עושה את דרכו במורד הוושט הוא כבר עובר שלב מקדים נוסף של עיכול – לעיסה. שלב שכל מטרתו היא הפיכת האוכל לעיסה, מה שיקל על מיצי הקיבה בפירוקו. לכן, את המזון יש ללעוס היטב ויש גם אלו שנוהגים לציין שאוכל יש בכלל לשתות ולא לאכול, זאת אומרת שעלינו ללעוס את האוכל היטב, מספר רב של לעיסות, בעזרת השיניים הטוחנות שלנו, שכן זה הוא ייעודן. אז, ורק לאחר שכל תכולת הפה הפכה נוזלית או משחתית יש לבלוע אותה ולעבור לשלבים הבאים בעיכול.
בנוסף לאותם מיצי קיבה, קיימת בתוך הגוף האנושי גם מערכת אורגנית מיוחדת אשר כוללת כשבעים טריליון אורגניזמים - פטריות, חיידקים, נגיפים וטפילים, כשלכל אחד ואחד מהם תפקיד משלו בשרשרת המזון הפנימית שלנו. אותו אורגניזם מגוון וחי, המיקרוביום, פועל לטובתנו בכך שהוא מסייע לנו בפירוק המזון ומאפשר את ספיגתו במעיים, לפחות עד לרגע בו נוצר חוסר איזון במערכת. כי אז, כאשר מתערער חוסר האיזון הטבעי שלנו, מתחילים גם כל אותם אורגניזמים לצאת משליטה, להתעורר ולהתרבות, מה שתורם להתפתחותם של גורמים מזיקים וביניהם חיידקים בשם הליקובקטור פילורי, קנדידה וכו'.
אבל מה בעצם גורם לאותה הפרת איזון? מה גורם לחיילים הטובים שלנו, אלו שתמיד היו בצד שלנו, לצאת פתאום כנגדנו ולפתוח במלחמה כנגד הגוף המארח? לכך יכולות להיות שלל סיבות. אפשר לקחת לדוגמה אנטיביוטיקה, אותה תרופה ששמה מפרש היטב את פעולתה. כי אם 'אנטי' זה נגד, ו'ביו' זה חיים, אז אנו, הלכה למעשה, מכניסים לגופנו אלמנט שפועל נגד הטבע. כך, ודי דומה לאופן שבו עובדות גם תרופות כימותרפיות, אנו בעצם בולעים מנות קטנות של רעל ומצפים שהן יהרגו את הפולשים אך באותה מידה גם לא יזיקו לבעל הבית. אבסורד, כבר אמרתי, לא? אנטיביוטיקה, אגב, ניתנת גם ליצורים החיים מהם ניזון רוב העולם המתועש – עופות, דגים ובקר, במטרה להעלות כך גם את משקל גופם, שכן אנטיביוטיקה משמידה את המיקרוביום הטבעי של היצור החי, מפריעה לו בספיגה הנכונה והמיטבית של התזונה שלו, ובכך מסייעת לעלייה במשקל של כשלושים אחוזים. אז מה הפלא שמגדלי בשר ועופות רבים נוהגים לפטם את חומר הגלם שלהם ברעלים, באנטיביוטיקה ובתזונה זולה ועודפת? כי הם, בדיוק כפי שעושה מוכר הדגים, שממלא את הדגים בנוזלים בטרם ההקפאה שלהם, יעשו הכול במטרה להאביס את היצור המת, למכור אותו במחיר הגבוה ביותר לצרכן ולשלשל לכיסם רווחים גדולים יותר. רווחים עליהם כולנו נשלם מאוחר יותר. לכן, ולפיכך, כל קשר בין תעשיית המזון המערבית לבין תזונה הינו מקרי בהחלט.
אגב, באותה המידה שאותם תכשירים אנטיביוטיים משפיעים על משקלם של בעלי החיים הם משפיעים גם עלינו, בני האדם, שכן אותם מיקרואורגניזמים אחראיים על הרבה יותר מאשר רק העיכול שלנו. היום כבר ידוע ששינוי סביבת החיים שבתוך המעיים, הפלורה, משפיע על כל מערכות הגוף האנושי - מהתיאבון ועד העיכול, אבל גם על מצב הרוח, החשק המיני ומשק האנרגיה הכללי. אז מה הפלא שהחברה האנושית במאה העשרים ואחת לא רק סובלת יותר מהשמנה אלא גם מדיכאון?
מאז ועד היום
פעם היו בני האדם לקטי מזון וציידים. אז היינו נוהגים לאכול מכל הבא ליד – מהעצים והצמחים שסביבנו, ובמקרים אחרים - מכל מה שהצלחנו לרדוף אחריו ביבשה, באוויר או במים ולצוד אותו. פעם, כדי להשיג מנת בשר או פרי נאלצנו, לטפס על העץ או לרוץ אחרי הפרה בשדה. המזון לא היה מגיע מעובד, מפורק ומוכן בשקיות לאכילה וברוב המקרים אנו היינו אלו שנאלצו לעבד אותו – להרוג, לחתוך, לפרוס, לקצוץ, לבשל, לייבש, לחמם, לערבב ובעיקר להמתין עד שיהיה מוכן. אבל היום, בעידן המזון המהיר, המעובד והמתועש, המנה שהזמנו מוגשת לנו תוך שניות ספורות מהרגע בו הזמנו אותה, ונראה שלא משנה כלל מה היא מכילה.
מאז אותה תקופה עברו כמה אלפי שנים ומלקטים-ציידים הפכנו לאגרני מזון. כך, מה שפעם היה טרי ונטרף תוך דקות מרגע הקטיף או הקטל היום אמור להישמר באחסון במשך שעות ארוכות במקרה הטוב, או למשך ימים, שבועות, חודשים ושנים במקרה הרע. אז, ובמטרה להאריך את חיי המזון, התחיל האדם להוסיף למזונותיו אלמנטים, חומרים ותוספים אשר בריאותם מוטלת בספק, בלשון המעטה, או שטרם נבדקה באמת השפעתם על גופנו. כי אם לפעול על פי ההיגיון הבריא – ברגע שהמזון שלנו לא מצליח לבצע את השחלוף הטבעי של רכיביו, במצבו המשומר, כיצד יוכל להתפרק לאבות המזון במערכת העיכול שלנו ולהזין אותנו? התשובה הפשוטה היא שהוא פשוט לא, וכך מתחילות בעיות עיכול שמשפיעות על כל הגוף.
אך אם זה לא היה נורא מספיק, נראה שבעולם המערבי, זה שמעודד את תרבות השפע, אנשים כבר שכחו בכלל מה היא תחושת הרעב. שבעים ממלחמות, מתקופות צנע או מבצורות קשות, סיגלו בני האדם הרגלי חיים, תאוות ופיתויים אשר לא בדיוק עולים בקנה אחד עם הפיזיולוגיה שלנו. למעשה, קצת לאחר המהפכה התעשייתית החלו בני האדם לחוות תקופה של שפע של מוצרי מזון אשר בניגוד לעבר היו זמינים עבורם לפתע בכל יום, כל היום, ולאורך כל עונות השנה. אותה התנהלות, שאינה שלילית ביסודה, הובילה לתרבות של צריכת יתר תזונתית אשר למרבה ההפתעה טומנת בחובה חסכים תזונתיים רבים. כך, האנשים משמינים מאכילה מרובה מחד גיסא, אך הופכים חולים יותר וחלשים יותר מאידך גיסא.
האבסורד הוא שאותן קלוריות ריקות שמגיעות כיום מחומרים מעובדים כגון סוכר, מלח, קמח וכו' מעלות במהירות את הערך הגליקמי של הדם, מספקות אנרגיה מהירה וזמינה לגוף, אך מהר מאוד - בדיוק כפי שנספגו אל מחזור הדם הם עוזבים אותו. אז מגיעה אותה "נפילת סוכר" רגעית במקרה הטוב, או מחלה חמורה יותר שמתפתחת לה במקרה הרע. וזה עוד לפני שציינו שהישראלי הממוצע צורך למעלה משישים קילוגרמים של סוכר בשנה. וכן, גם אני הייתי אחד מאלה, שמצד אחד נהגו לאכול מכל הבא ליד, מה שהביא אותי לשיא של 132 קילוגרמים בגיל 20, אבל מצד שני הייתי חלש ועייף, שכן למרות הממדים העצומים אליהם הגעתי, משהו בתוכי הרגיש חלול. כאילו אבני הבניין מהן בניתי את גופי עם השנים היו חלשות מדי, ולמרות שחיצונית נראיתי חזק ובריא בתוכי הייתי חולה מאוד, רק שאז עדיין לא הבנתי את זה.
מזין או מזיק?
בואו נדבר רגע על כמויות. רובנו נפסיק לאכול כאשר סיימנו מהצלחת. יכול להיות שמדובר בזיכרון הילדות בו אמא איימה עלינו שיבוא שוטר במידה ולא נעשה כן. כך או כך, רוב בני האדם לא יקומו מהשולחן עד שלא יחושו שבעים, זאת אומרת שהם ימשיכו לאכול עד שהקיבה תשדר להם שאין לה עוד מקום. אבל מה עם כל המזון שעדיין עושה את דרכו בוושט? ומה עם הקינוח – זה שרבים מאיתנו יכולים להישבע שעבורו יש להם קיבה נוספת?
גודלה של הקיבה האנושית זהה, פחות או יותר אצל כולנו והיא זהה בגודלה לזה של אגרוף קפוץ. נשמע מעט, נכון? נסו לחשוב על הפעם האחרונה בה אכלתם ארוחה בגודל שכזה – האם זה בכלל נשמע לנו הגיוני לאכול כל כך מעט? וכל כמה זמן בעצם צריכים לאכול? דרך הזן מעודדת את הבודהיסטים כבר אלפי שנים לאכול עד לכדי שמונים אחוזי שובע למרות שגם הרמב"ם קבע כבר שיש להפחית "רביע משבעתו", זאת אומרת להשאיר 25 אחוז פנויים. אבל גם ההיגיון הפשוט ביותר יכול להוביל אותנו למסקנה שלא כדאי למלא את הקיבה יותר מדי. כי בדיוק כמו מכונת כביסה, שמצד אחד יכולה להמשיך ולתפקד גם כאשר חורגים ממגבלות התכולה המומלצות של היצרן, ברוב המקרים איכות הפעולה תיפגע. זאת אומרת שהסבון לא יחדור לעומקם של הסיבים, התוף יסתובב אמנם אך לא יצליח להניע היטב את הכבסים שבו ובאופן כללי נקבל כביסה שאולי תריח טוב (בהתאם לנוזלי הכביסה, מרכך הכביסה או המבשם שנשים בה) אך הבגדים לא באמת ייצאו נקיים כולם.
לפיכך, בכל עת שבה אנו עוסקים באכילה, עלינו לקחת בחשבון שהאוכל שזה עתה לעסנו עדיין עושה את דרכו מהפה אל הקיבה ולכן יעברו עוד מספר רגעים או אפילו דקות עד שיעבור מהוושט לקיבה, או אז אמורה להגיע גם תחושת השובע. האבסורד הוא שלפעמים עלינו לאכול פחות כדי להרגיש שבעים יותר, שכן אכילה מעבר לקיבולת הקיבה רק תכביד על המערכות כולן, מה שיגרום לתחושת מלאות במערכת העיכול, לכבדות ולישנוניות, שכן באותם רגעים דורש הגוף את כל האנרגיה הזמינה לו במטרה לעכל את המזון שלנו בצורה המיטבית.
אז למה במקום לזרוק את שאריות הארוחה לזבל אנחנו זורקים אותן לפה שלנו? ולמה במקום להקשיב לגוף השבע שלנו אנחנו מקשיבים לראש הרעב? וזה לא משנה בכלל אם שבענו או לא, או אם מדובר ב'מזון', כזה שיזין אותנו ואת מערכות הגוף שלנו, או אם מדובר ב'מזוק' שאין לו שום ערך תזונתי ועלול רק לחרב ולהפריע למערכות שלנו מלתפקד. אגב, זה גם המקום לציין שאכילה מרובה, עד למצב בו הקיבה מלאה עד לסופה, עלול לגרום לצרבות, לרפלוקס ולהיווצרותם של גזים שמחפשים את דרכם אל פתח היציאה הקרוב ביותר, אך היות ומדובר ברקמה אנושית חיה ופעילה, אכילה עד לקצה גבול הקיבולת של הקיבה לא רק מקשה על פעולתה אלא גם מחייב אותה למתוח עצמה עד לגבול יכולתה במטרה להשלים את עבודתה. כך, עם הזמן, גודלה של הקיבה שלנו גדל וכמות האוכל שאנו צורכים בארוחה גדלה אף היא, בלי כל קשר לצרכי הגוף האמיתיים. כך אנשים משמינים מהר מאוד אך נשארים רעבים רוב הזמן. כך גם פעולת העיכול של מיצי הקיבה נפגעת כאשר אלו אינם מצליחים להגיע לכל תכולת הקיבה ולפרק אותה, שכן המיצים מופרשים מדפנות הקיבה וכאשר זו מלאה בתוכן יתקשו אותם נוזלים להגיע למרכז הקיבה ולפעול על כל תכולתה, מה שיגרום בתגובה למזון לא מעוכל לעבור למעיים ולסכן אותם ואת בריאותנו.
בין שובע לעיכול
בחיים, ברוב המקרים, עדיף קצת על שום דבר. גם בהתבסס על משנתו של הרמב"ם, עדיף לאכול פחות מאשר יותר, אפילו כשמדובר במעט אוכל מזיק לעומת שפע של אוכל בריא. למעשה, כל נושא הכמויות במשנתו של הרמב"ם בא במטרה להסביר שגם לאכילת יתר יש ויכולה להיות השפעה מזיקה על הגוף, לפעמים שלילית אפילו יותר מזאת של אכילת מזון בריא. בדיוק מהסיבה הזו ניתן למצוא גם במאה העשרים ואחת אנשים שבחרו בתזונה טבעית, שנחשבת בריאה יותר, אשר הולכים ונעשים חולים יותר ויותר.
לפי כתביו של הרמב"ם הגוף האנושי יודע כיצד לטפל בעצמו ולרפא את עצמו, כל עוד אנו לא מפריעים לו, כמובן. אבל איך בדיוק זה עובד? ולמה רובנו לא קשובים כלל למה שמתרחש בתוכנו? קחו למשל אדם שמתחיל לעשן - עישון הסיגריה הראשונה מהר מאוד יגרום לתגובת הריאות, שכמעט מתוך רפלקס יתכווצו ויתרחבו במהירות, בתצורה של שיעול, כדרך לפלוט את הגורם המזהם. האבסורד הוא שככל שימשיך אותו האדם לעשן כך ייחלש אותו המנגנון והשיעול אט-אט ידעך. לכן אנשים שמעשנים דרך קבע כבר אינם משתעלים כמעט, שכן הגוף שלהם הפסיק להתריע כנגד אותו המזיק. כאילו מישהו כיבה את נורת האזהרה אבל לא סילק את הגורם שהפעיל אותה מלכתחילה. באותו האופן גם מערכת החיסון שלנו מדוכאת על ידינו באופן תדיר, עם כל סיגריה, מאכל לא בריא, רגש חד או אפילו מחשבה סוררת שמייצרים בגופנו שרשרת של תגובות. כך, הלכה למעשה, אנו מוציאים את מערכת החיסון שלנו מפעולה ומנטרלים ומשבשים את מערכות ההגנה הטבעיות שלנו מפני העולם. אז, הפלא ופלא, הולכים ומתפתחים להם גם תסמינים חריפים יותר ומחלות מתחילות להיות מאובחנות.
עלינו לצאת מנקודת ההנחה הטבעית שאף אחד לא מתעורר בוקר אחד ו"מקבל מחלה", בדיוק כפי שאדם לא מת כך סתם לפתע פתאום בלי שום סימני אזהרה. ניתן לומר, בעצם, שהמחלה גדלה ומתפתחת בגופנו עם הזמן, ממש כמו זרע שנטמן באדמה. כי גם כשאנחנו לא רואים אותו הוא עדיין קיים מתחת לפני השטח - צומח, מתחזק וגדל, והאבסורד הוא שכאשר הוא כבר פורץ את מחסום האדמה, עולה אל פני השטח ומתגלה כצמח, רק אז אנו ערים אליו ומתחילים לטפל בו. הבעיה היא שאז, ברוב המקרים, לאחר שהצמח כבר שלח שורשים והגיח אל מעל לפני השטח, הטיפול בו, כמו גם במחלה שפיתחנו, יהיה מורכב ומאתגר יותר.
לפיכך, ובהתבסס על עקרונות התזונה הנ"ל, מצא הרמב"ם שעדיף לחשוף את הגוף למעט אוכל מזיק מאשר לספק לו יותר מדי אוכל בריא, שכן הגוף שלנו יודע להתמודד עם מעט רעל או עם חוסר, אבל עם עומס, גם של המזון הבריא ביותר, יהיה לו קשה יותר. כך, פרוסת עוגה אחת, למשל, לא תהרוג אותנו, אבל אכילה של ירקות או פירות מעבר לנקודת השובע הטבעית שלנו עלולה לגרום לשאריות של אוכל לא מעוכל להמשיך את דרכן במערכת העיכול ולגרום לבעיות שעלולות להפריע לספיגת יתר הרכיבים שנאכלו באותו הזמן ואפילו לפצוע את דרכי העיכול. האבסורד הוא שלפי ההיגיון היינו יכולים לחשוב שאם כבר לאכול בכמות גדולה, אז עדיף רק אוכל בריא ומזין, אך גם כאן נטעה לחשוב שאנו מחזקים את גופנו כשבפועל אנו מחלישים אותו. לא סתם הגיע הרמב"ם למסקנה שמי שמפחית באכילתו מרחיק בכך את רופאו, או במילים אחרות – "יהיה מזוננו תרופתנו".
מערכת העיכול החכמה שלנו
רבים בעולם המערבי סבורים שעיקרה של מערכת העיכול הוא בסך הכול לעכל את האוכל שאנו מכניסים לגוף ולסייע לו להיספג אל מחזור הדם ובכך לחזק את גופנו, אך האבסורד הוא שבאותה נשימה רבים מאתנו גם שוכחים שמערכת העיכול שלנו מרוצפת במערכת עצבית נרחבת שדואגת, בנוסף לעיכול המזון, גם לספיגתם של הורמונים, של ויטמינים ושל מינרלים. מערכת עצבית זו נקראת "מוח המעיים", או "המח הגדול", ולא רק בשל הדמיון הפיזי שבין השניים.
למעשה, ניתן למצוא דוגמאות רבות לחיבורים היומיומיים שאנו עושים בין הגוף לבין הנפש, חיבורים שבאים לידי ביטוי בעיקר במצב הבטן שלנו. מכירים את ההוא שקשה לו לעכל את מה שעבר? ומה לגבי ההיא שמרגישה פרפרים בבטן, או ההוא שמרגיש כאילו בלע צפרדע? אפשר בקלות לבטל את אותם מצבים ולסווגם כבעיות עיכול, למרות שמבחינתי אין כל צל של ספק כבר שמדובר בתגובה רגשית למציאות שמעובדת באמצעות מערכת העיכול שלנו – "המוח הגדול".
אז מה ההבדל בין המוח שבראש שלנו לבין זה שבבטן? אחד ההבדלים העיקריים בין השניים הוא מחסום הדם, למשל, שמונע מעבר של חומרים מזיקים ממחזור הדם שלנו אל "המוח הקטן". מחסום כזה לא נמצא ב"מוח הגדול" שבבטן ולכן עלולים גם חלקיקים לא מעובדים של מזון, כאלו שהופכים מזיקים ורעילים מחוץ למערכת העיכול, לחדור את המחסום ולעשות נזקים במערכות הסמוכות, מה שמכונה על ידי המערכת הרפואית פעמים רבות כ"מעי דליף". האבסורד הוא שבשל אותה רגישות מערכתית, ובעקבות המגע הבלתי אמצעי של אותם רכיבים בעלי פוטנציאל מזיק עם השטח נדרשת מערכת החיסון שלנו לפעול ביתר קשב באותם אזורים ולכן, באופן טבעי, פעולתה נפגעת ביתר האזורים.
כשמונים אחוזים ממערכת החיסון שלנו מרוכזת בעצבים שפועלים במעיים שלנו ולכן מערכת עיכול שאינה פועלת כשורה עלולה להשפיע על יתר המערכות הפיזיות של הגוף, אך גם על אלו של הנפש. האמת היא שמערכת עיכול פגומה פוגמת גם ביכולתנו הטבעית לעבד ולעכל את המציאות כפי שהיא וכתוצאה מכך גם פעילותה של המערכת הפרא-סימפתית עלולה להיפגע בתהליך ואיתה גם יכולת ההתחדשות הטבעית של הגוף. מחקרים עדכניים כבר עמדו על הקשר שבין אבחנה של מעי רגיז או רגיש לבין בעיות של דיכאון או חרדה ומכאן אפשר להקיש בקלות שפגיעה באלמנט אחד משפיעה לא מעט או עלולה להשפיע רבות גם על אלמנטים אחרים. לכן, ולפי אותו ההיגיון, במקרים חמורים יותר של בעיות עיכול, במחלות כמו קרוהן, קוליטיס או גסטריטיס, בהן חוסר התפקוד של המערכות כבר ניתן לגילוי באמצעים אנדוסקופיים, ימליץ הרופא על שימוש בתרופות אנטי דיכאוניות שמעלות את רמות הסרוטונין שבמוח, אותו הורמון שמופק במעיים בכלל. האבסורד הוא שברגע שמבינים שמדובר בדרך דו-צדדית לא ניתן עוד להישאר אדישים ליכולת הטבעית של גוף האדם לרפא גם את הנפש וליכולת המופלאה של הנפש לרפא גם את הגוף.
אז מה הדלק שלך?
אסכם ואומר שמה שאתה מכניס לתוך הגוף שלך - זה מה שיניע אותך. כי לפי אותו היגיון בדיוק, באותה המידה שדלק באוקטן גבוה יותר או נמוך מזה שמיועד לרכב שלנו עשוי אמנם להתאים ולהניע את המכונה הגדולה במשך תקופה מסוימת, עם הזמן עלולים להיווצר במערכות משקעים, בעיות או תקלות שיתחילו להזיק למנוע או לרכיבים אחרים ברכב ולגרום להשבתתו. כך יקרה גם עם השמן שמוזרק למנוע ואפילו עם החומר עמו אתה רוחץ את הרכב מבחינה חיצונית, הרי חצץ יכול להוריד בקלות את לשלשת הציפורים שדבקה על מכסה המנוע, אך באיזה מחיר? את אותו הנזק יעשו גם חומצה או מברשת פלדה אך לא נחלום לעולם לקרב אמצעים כל כך מסוכנים לרכב היקר שלנו. אז מדוע אנו לא שומרים על הגוף שלנו באותה הדרך בה אנו שומרים על הרכב שלנו?
כבר ציינתי מקודם שגופנו הוא מקדשנו, לכן השאיפה הטבעית שלו (ושלנו) היא לתזונה המבוססת על הצומח. כזו שתמיד הייתה קיימת עבורנו בטבע. מהסוג שלא דורש עיבוד, הפקה או הכנה מקדימה. כזו שלרוב לא נמצא על מדפי הסופרמרקט. כזו שתשרת את הגוף שלנו ולא תפגע בו. לכן, ההמלצה שלי היא לצרוך את התזונה שלנו בצורה הקרובה ביותר לזאת הטבעית שלה. זאת אומרת, כמה שפחות התערבות וכמה שפחות בישול, טיגון, חימום או אפייה. כמה שיותר מזון חי – פירות וירקות. אגב, מזון מן הטבע שלא עבר עיבוד, בישול או חימום הינו קל יותר לעיכול, הוא מלא באנרגיית חיים וגם בחומרים פעילים, וההמלצה היא לצרוך ממנו כמה שיותר, וכמה שיותר קרוב למועד הקטיף או החיתוך שלו.
רבים מאתנו מסכימים כבר על העובדה הפשוטה שלנו, בני האדם, יונקים מטבענו, יש את המזון הייעודי עבורנו. זה שהטבע יצר במיוחד עבורנו. מזון טבעי, טרי ולא מעובד, ללא תוספות או התערבות כימית או גנטית. כזה שלא נדרש לבישול, אפייה, טיגון, עיקור או הרתחה. למעשה, מחקרים רבים שנערכו לאורך ההיסטוריה מוכיחים פעם אחר פעם שצריכה של מזון שאינו מגיע בצורתו הטבעית, כמו פירות או ירקות, למשל, אינו אידיאלי עבור גופנו בלשון המעטה. לא סתם רבים מאתנו, ברחבי העולם כולו, מגלים בכל יום מחדש, בעיקר לאחר אירוע של מחלה קשה, את השפעתם המיטיבה של הפירות והירקות על גופנו ועל תודעתנו ובוחרים לחיות חיי צמחונות או טבעונות או לשלב כמה שיותר פירות וירקות בתזונתם. יחד עם זאת, רבים מאתנו, למרות אותה הבנה, ממשיכים עדיין לחטוא לעצמם ולגופם וממשיכים לצרוך דרך קבע רעלים – כימיקלים, חומרי שימור, צבע, טעם או ריח, תוצרי טיגון או עישון, ממתיקים ומשפרי טעם, מתחלבים, מונעי התגיישות וכו'. וזה עוד לפני שנגענו באלו שמשחקים יו-יו עם הגוף שלהם ומצד אחד מטפחים אותו כאשר בצד השני פועלים להורסו. סיימנו ריצת אימון ארוכה? נקנח בבירה קרה. ישבנו יום שלם על הכיסא ולמדנו למבחן? נפנק את עצמנו בגלידה מתוקה או בממתק עתיק קלוריות וסוכרים מסוג אחר. כך, הלכה למעשה, אנחנו מטפחים את עצמנו אך באותה הדרך גם מזינים את עצמנו בפסולת ובחומרים שאינם ראויים לאכילה. אבסורד, כבר אמרתי?
באותה נשימה אוסיף גם שמומלץ להרבות בסיבים תזונתיים, מה שמכונה "מטאטא המעיים" ומסייע בהנעת האוכל בתוך גופנו, אך יש לשלבם עם תזונה מאוזנת המכילה גם קטניות ואגוזים. זה גם המקום לדבר על הימנעות מסוכר, חום או לבן, "טבעי" או סינתטי – זה לא משנה. הכוונה היא לכל ממתיק בצורתו המעובדת. אבל הכי חשוב, גם פה, זה להתמיד. כי שינוי לוקח זמן ובדיוק כמו בחיים, גם למערכת העיכול שלנו לפעמים לוקח זמן לקבל, לעכל ולהחיל את השינוי המבוקש.
לסיכום, גוף במצוקה מתאמץ יותר, ובדיוק כמו מנוע של רכב שנוטה להתחמם בשעת מאמץ, כך גם גוף האדם דורש יותר אנרגיה כדי לפעול ולכן מתחמם אף הוא בתגובה. לפיכך, אם לא נדאג לעצור בצד הדרך ולקרר אותו, או אם תרצו – להקשיב היטב למצוקותיו, אנו עלולים לגרום לו לנזק, וגם לעצמנו. כי הרבה יותר קל לטפל ברכב כשהוא רק מתחיל להראות סימנים של מצוקה מאשר כאשר ממשיכים לנסוע בו ומגלים תקלה חמורה יותר שמשביתה אותו לגמרי. עיכול המזון שאנו צורכים מנצל באופן טבעי כמויות רבות של אנרגיה, לכן רבים חשים בעייפות גדולה לאחר אכילת ארוחה גדולה ודשנה. שכן אז מנצל הגוף את מרבית משאביו, אלו הזמינים יותר ואלו הזמינים פחות עבורו, ויחד כולם פוצחים במסיבת העיכול הגדולה. האבסורד הוא שככל שנכניס לאותה מסיבה אלמנטים קשים יותר לעיכול, כאלו שדורשים יותר זמן או תשומת לב כדי להתפרק, הרי שאותה אנרגיה מוסטת מהאלמנטים האחרים שהגוף עוסק בהם. כך, הלכה למעשה, מופרעת גם פעילות הריפוי הטבעית של הגוף בזמן שעיקר המשאבים מופנים למערכת העיכול. קצת כמו בזמן לחימה, כאשר עיקר הכוחות מרוכזים בקו החזית בזמן שאלו שנותרים בעורף מצמצמים את פעילותם באופן טבעי. כך אפילו אויב חלש ביותר מסוגל לעשות נזק רב.
אז איך מונעים מהמערכת להתחמם ולצאת משליטה? אפשר לומר שהבסיס לכך מתחיל בתזונה, כי ברגע שהגוף שלנו לא מקבל את האנרגיה שהוא זקוק לה הוא פונה אל המערכות הפנימיות ועושה בהן שימוש כאילו היו מחסנים לשעת חירום, כאשר למעשה, אותה אנרגיה מגיעה מפירוקם של התאים. לפי אותו היגיון עובדת גם דיאטה, בה אנו מספקים לגוף פחות משאבים ולכן הוא נאלץ להתחיל "לכרסם" בעצמו ולאבד משקל. האבסורד הוא שגם פה עובד אותו עיקרון ידוע שבבסיסו ההיגיון הרמב"מי שאומר שעדיף פחות על יותר מדי, שכן פעולת הפירוק הטבעית של התאים של הגוף, האוטופגיה, הינה פעולה חיונית לשמירה על הגוף שלנו - כך למעשה הוא מפרק ובונה את עצמו מחדש בכל רגע נתון, אבל גם יותר מדי פירוק עלול להיות מסוכן, שכן אז נכנס הגוף למצב הישרדותי בו אותן פעילויות טבעיות מאטות או נפסקות כליל.
לסיכום, נראה שהדרך היחידה לצמצם את הסיכוי להרעלה עצמית היא מצד אחד לוודא שהתאים שלנו מקבלים את מה שהם זקוקים לו, אך מצד שני לוודא גם שהם אינם מקבלים יותר מדי ממה שהם אינם זקוקים לו. כי בדיוק כמו רוב בני האדם, גם הגוף אינו מסוגל לעשות יותר מדי דברים בבת אחת, וכל עוד הוא עסוק במלחמות במזיקים על בסיס קבוע, הוא פחות פנוי לריפוי והחלמה. לכן, בפעם הבאה שאתם מרגישים קצת לא טוב, ורגע לפני שאתם רצים לרופא, נסו לחשוב על הדלק שאתם מכניסים לגוף שלכם. בנוסף, ההמלצה היא תמיד לאכול ללא הפרעות או הסחות דעת, כי בדיוק כפי שאנחנו לא מסוגלים להתרכז ביותר מדבר אחד בכל רגע נתון, כך גם הגוף שלנו מתקשה לעשות זאת. בתיאבון!