מהרגע בו אנו מגיחים לאוויר העולם אנו יודעים מה זו אהבה. אנו מרגישים זאת בכל נימי גופנו - בכל נשימה שאנו לוקחים, בכל ליטוף או חיבוק שאנו מקבלים ובכל פריט מזון שהורינו מכניסים לפינו. אבל ככל שהזמן עובר ואנו מתחילים להתבגר אותה ההבנה מעט משתנה, ויש שיגידו שהיא בכלל משתבשת. כי עם הזמן, וככל שאנו מתחילים להתרחק מעצמנו ומכל מה שלמדנו, אנו מתחילים לפתח דעות שונות על החיים בכלל ועל אהבה בפרט, כמו גם השקפות שונות על הדרך בה היא אמורה לבוא לידי ביטוי בחיינו. יש שמפרשים אהבה כמערכת יחסים עם אחרים, יש שקוראים לה בטעות זוגיות, אבל האבסורד הוא שככל שאנו מחפשים שתגיע ממקור חיצוני – כך אנו מרגישים פחות ממנה.
אנו חיים בעולם בו אנשים חצויים מחפשים אחר החצי השני שלהם ולא מבינים מדוע אף אחד לא באמת מצליח להשלים אותם. אותנו. כי ברגע שאנחנו מתחילים לפקפק בשלמות המולדת שלנו ומתחילים להפריד בצורה מלאכותית בין גופנו ובין נפשנו אנו מייצרים פיצול. אז, בדואליות הזו, רובנו גם הולכים לאיבוד. בדיוק כמו ההפרדה המזויפת שאנו נוטים לעשות בין הטוב והרע, בין היין והיאנג – כך גם ההפרדה בין הגוף לבין הנפש גורמת לנו לאבד את השלם שהוא אנחנו, ואת החיבור שלנו עם עצמנו. אז, כתוצאה ישירה מכך, מגיע גם הפיצול בינינו ובין העולם והכל מתחיל להשתבש.
אהבה היא מהותם של כל הדברים והיא הכוח המניע החזק ביותר בעולם. אהבה יכולה לפתוח כל דלת ולהתגבר על כל מכשול. אהבה, בדיוק כמו אורו של נר, ככל שנפיץ ממנה יותר כך היא רק תמשיך לגדול, להתעצם ולהאיר לנו את הלב. כי אהבה היא עדשות המשקפיים דרכן אנו בוחרים לראות את העולם – חצי מלא או חצי ריק - וכאשר אנו מתרחקים מעצמנו ומהאהבה העצמית והבסיסית לעצמנו כך גם העולם מרגיש לנו קר יותר, מנוכר יותר והרבה פחות נעים. אז, ובדיוק כמו דבריו של א.ד. גורדון, במקום להילחם בחושך עלינו פשוט להגביר את האור. אחרי הכול, אם אנחנו יודעים איך להרוס באמצעות המחשבות שלנו, אנחנו בוודאות יודעים גם כיצד לבנות. זה הרי בדיוק אותו הדבר – שני הצדדים של אותו המטבע. שליטה או חוסר שליטה. או שאנחנו אוהבים את עצמנו, או שלא.
בקיצור, אהבה היא המפתח האוניברסלי של כל מנעול. היא התשובה לכל שאלה עוד לפני שבכלל נשאלה. היא השפה הבינלאומית והלא-מדוברת אותה יכולה להבין בקלות כל נשמה. כי תמיד אומרים לנו שכל מה שילד צריך בעולם זה רק מבוגר אחד שיאמין בו, אבל אף אחד לא אומר שכל מה שילד באמת צריך זה שקודם ילמדו אותו לאהוב את עצמו. להאמין בעצמו. לפתח ביטחון. כי המפתח לחיים בריאים ומאושרים הוא קודם כל אהבה עצמית. כך, ברגע שאנו משחררים את כל השנאה העצמית, הקורבנות, הטראומה, האשמה והכעס העצמי, רק אז יכול להתחיל הריפוי האמתי. או במילים אחרות, וכמו שכבר התחלתי להסביר - לאהוב את עצמך זה לרפא את עצמך.
אני והגוף שלי
פעם שנאתי מאוד את הגוף שלי. רוב הזמן לא אהבתי את מה שנגלה מולי במראה. האמת שכבר מגיל צעיר היה לי קשה עם כל השינויים הגופניים שעברו עליו, או עליי. איך מילד צנום, חיוור וביישן הפכתי לילד גדול ושמן מאוד. סופגנייה. איך מבלי לשים לב הפכתי מג'ינג'י קטן ומנומש לבחור גבוה ועב-כרס ואפילו השיער קצת הכהה. וזה עוד לפני שאני מתייחס בכלל לרווח שנפער לי בין השיניים או לחזה הנשי שמביך אותי בכל פעם שאני מוריד את החולצה. בעשור האחרון לבדו הצלחתי להעלות ולהשיל ממשקלי עשרות קילוגרמים, פעם למעלה ופעם למטה. כמו יו-יו. התחושה שליוותה אותי תמיד הייתה תחושה של חוסר אונים. הרגשה כזו של חוסר שליטה. כאילו לגוף שלי היו חיים משל עצמו ולי חיים משל עצמי. כאילו לא משנה מה אנסה – לא אצליח לשנות. כאילו מעולם לא האמנתי שהשינוי תלוי אך ורק בי ובגישה שלי.
מאז שאני זוכר את עצמי השנאה העצמית תמיד הייתה שם. לצד הכעס, התסכול, הבושה והטינה כמובן. תמיד כעסתי עליו ועל זה שהחליט לבגוד בי ושלא נשמע להוראותיי. לא משנה מה ניסיתי או עשיתי לא הצלחתי באמת לשנות את הדרך בה אני נראה, או לפחות את הדרך בה אני מרגיש עם עצמי. נראה שבאותה התקופה לא הצלחתי להבין את מה שהוא ניסה לרמוז לי בעדינות, כמו ילד קטן שאוחז בשרוולו של המבוגר האחראי ומנסה להסיט את תשומת ליבו מהסכנה האורבת. כמו הילד שמצביע על המלך העירום. כי אני, כמו שתמיד לימדו אותי, נהגתי להשקיט את התסמינים. לנסות לשלוט בהם. לדכא אותם. לשמור אותם לעצמי. אז מה הפלא שעם הזמן המפלצת שהאכלתי בתוכי רק הלכה וגדלה והתעצבנה עוד ועוד?
היום אני כבר יודע שאין גוף רע, יש גוף שרע לו. היום אני גם יודע שבאהבה, בדיוק כמו בחיים, אם אתה לא בוחר צד אתה בעצם מחוץ למשחק. תלוי בחסדיהם של אחרים, או באהבתם. כי כל מצב ביניים שכזה, כל מציאות שבין אהבה לבין פחד, פשוט מייצרת מתח. ומתח, כידוע, הוא מחולל המחלות מספר אחד בעולם. או במילים אחרות - כשרע לגוף שלך רע גם לך, ולהיפך.
אבל שינוי לא קורה בוקר אחד. הרי זה לא שנתעורר פתאום לעולם אחר או למציאות שונה. אפילו אנשים שזוכים במיליונים בלוטו מצליחים לאבד את כל כספי הזכייה במהירות כשהם לא מפנימים את השינוי אליו הם נדרשים. כי אחד החסמים הגדולים ביותר בביצוע שינויים בחיים הוא הפחד מהבלתי נודע. מעושר האפשרויות. גם המוח שלנו, בדיוק כמו רוב האנשים שאנו מכירים, יעדיף להישאר באזור הנוחות המוכר שלו, באוטומט, במקום לצעוד בשבילים חדשים או לנסות אפשרויות חדשות. כי הלא-נודע טומן בחובו את הכול, והכל מפחיד הרבה יותר מאשר כל הדברים שאנו כבר מכירים גם יחד. בדיוק כמו המפלצת שבארון או זו שמתחת למיטה, נראה שהדברים שאיננו מכירים תמיד הרבה יותר מפחידים. לכן רוב האנשים יעדיפו להמשיך בהרגלים. בשגרה. באותו סניף בנק או באותו מקום העבודה. גם אם ממש רע להם שם. רובנו נמשיך לדבוק בדמות הקורבן והמסכן במקום לקחת אחריות פעילה על עצמנו ולחתור למען שינוי. למעשה, רוב בני האדם יעדיפו להיצמד למוכר ולידוע, גם במקרים שהנ"ל כבר לא עובד עבורם כלל, ולעיתים אף גורם לנזק. עד לא מזמן גם אני הייתי כזה – פסימיסט נצחי. רואה שחורות תמידי. לפחות עד לרגע בו הבנתי שנמאס לי להיות הקורבן שלי עצמי והחלטתי לשנות.
קולות של שינוי
אי אפשר להתקדם מבלי לותר על המקום הקודם בו היינו. אי אפשר לבנות בניין חדש על השטח שלנו לפני שנפנה את ההריסות ואת השברים של מה שהיה שם קודם. אי אפשר באמת לפתוח את הלב לאהבה חדשה מבלי להיפרד לשלום מזו הקודמת. או במילים אחרות - אי אפשר להתחיל בשינוי מבלי להיפרד באמת ובתמים מהחיים הקודמים שלנו. כי שינוי אמתי צריך לנבוע מתוך המעיין הפנימי שלנו ומאורח החיים שנכון לנו, לנשמתנו ולגופנו, ולאו דווקא ממה שקובעת עבורנו החברה או הסביבה. האמת הרי נמצאת בפרטים הקטנים, אבל גם בתוכנו, וכדי להקשיב לה אנו צריכים קודם כל להשתיק את כל הקולות האחרים שמדברים אלינו – אלה שסביבנו, אך גם ואולי בעיקר אלה שבתוכנו.
חכמים ממני כבר הגיעו למסקנה שהמוח שלנו מסוגל לשאת רגש אחד בלבד בכל זמן נתון. גם בזמנים אמביווילנטיים, בזמנים בהם קיימות מספר תחושות שנלחמות זו בזו בתוכנו, תמיד יהיה רגש אחד שיבלוט הרבה מעל האחרים. לכן, וכדי להחליש את גובה הלהבות ולקחת חזרה את השליטה יש להמיר את אותה התחושה המעיקה באחרת. לשנות. לתפוס בשתי הידיים את ההגה ולסובב אותו אל הצד השני. הרי אי אפשר לצחוק ולבכות בו זמנית, זה לא באמת אפשרי. וגם לא לחייך בזמן שאתה עצבני. נסו בעצמכם ותראו כיצד לא ניתן לחייך בזמן שמזעיפים פנים. כי אנרגיה, בדיוק כמו זו החשמלית שמצויה בשקעים שבקיר - אם נחבר לה מנורה, היא תידלק ותאיר, אך אם נחבר לה מאוורר, אותה אנרגיה בדיוק תשמש כעת להנעת האוויר ולא להארת החדר. זו היא אותה האנרגיה למעשה, אך עם תוצאה שונה לגמרי.
המפתח נמצא אצלך – לאהוב את עצמך
במשך שני העשורים האחרונים ביליתי במצטבר שעות רבות בתוך קרביהן של מכונות הדמיה משוכללות, השתתפתי במספר כנסים, ניסויים ומחקרים קליניים, אושפזתי בכמה בתי חולים והתייעצתי עם עשרות מומחים, רופאים, תזונאים, מטפלים ויועצי רפואה. שכבתי ימים ארוכים על מיטות טיפולים מפוארות יותר או פחות, עם או בלי מחט תקועה בווריד, והמתנתי חודשים ושנים לכל אותן הבדיקות והמומחים היקרים. אבל כולם ביחד וכל אחד לחוד רק הובילו אותי, פעם אחר פעם, אל אותה המסקנה החד משמעית - אני הוא היחיד שמסוגל לרפא את עצמי. אני, ולא אחר. בעקבות ההבנה הזו גם הצלחתי לגבש ולפתח את מודל אהב"ה – מודל לריפוי עצמי שבנוי מכל אותן התובנות שגרמו לשינוי להתרחש אצלי. כל אותם משפטי המפתח, השיטות, הטיפים, הטריקים המנטליים והתרגילים שאספתי בדרכי הארוכה. כל אלה הם שעודדו אותי וגרמו לי לקחת את האחריות על עצמי ולשנות את הסיפור שלי. מכל המחקר שלי גם למדתי שאני לא לבד ושכמוני ישנם עוד רבים. כאלה שהגיעו בטעות למקום אליו אני הגעתי. למקום בו נתקעתי. כל אלה שלא מוצאים מזור לכאבם בשום מקום אחר. אלה שכולם אומרים להם שזה מה שיש ושילמדו איך לחיות עם הכאב. אלה שאומרים להם שתמיד הכול בראש וזה רק עניין של בחירה. שרק ינשמו אל הכאב והוא יעבור, גם אם רק לזמן מה. כי אני כבר יודע שמשפטי קסם לבדם אינם עובדים ושכדי ששינוי באמת יקרה יש גם צורך בלא מעט משאבים.
מודל אהב"ה לא משנה כמה חיפשתי, חקרתי, בדקתי או למדתי, כל הזמן חזרתי והגעתי אל אותה המסקנה - הריפוי העצמי מתחיל באהבה. לא משנה כמה הפכתי את זה, מתחתי או סובבתי את זה, האמת טפחה על פניי שוב ושוב - ללא אהבה עצמית לא אוכל באמת לרפא את עצמי. זו הייתה גם המסקנה שהביאה אותי לפתח את המודל לריפוי עצמי, מודל שמורכב מארבעה אלמנטים שונים, משלימים ופשוטים. כי אהבה, ככל שהיא משתנה מאחד לשני, מתקיימים בה תמיד ארבעת האלמנטים הללו, עליהם ארחיב כעת:
המרכיב הראשון במודל אהב"ה הוא אמונה. ולא, אני לא מדבר על אמונה באל מונותאיסטי או באחת הדתות הגדולות. כי אמונה היא הבסיס. אמונה היא הצעד הראשון בדרך אל ההחלמה וללא האמונה בעצמנו לא נצליח לקום בבוקר מהמיטה או אפילו לקשור את השרוכים. במילים אחרות - בלי אמונה אין חיים.
שנים הסתובבתי בעולם בטוח שאני חסר אמונה. אתאיסט מוחלט. לא האמנתי בעצמי ולא באחרים. אך האבסורד הוא שאותה הנבואה כל הזמן התעקשה להגשים את עצמה. קצת כמו פיגמליון. לא האמנתי שאצליח ולכן גם הייתי נכשל. לא האמנתי שאספיק אז מראש הייתי מוותר. למעשה, כל כך האמנתי שלא אצליח בשום-דבר עד שלא שמתי לב שאני בכלל אדם מאמין, רק שבמקום להאמין בחיובי ובטוב נהגתי תמיד להאמין ברע ובשלילי. במקום להתרגש מהדברים הטובים שיכולים לקרות הייתי מתחיל לפחד ונלחץ מהדברים הרעים שעלולים להתרחש. האמת היא שרק לאחרונה הגעתי אל המסקנה הראשונית, אל הבסיס ואל ההתחלה - לעובדה שזה שאתה נושם משמעו שאתה מאמין, ולא רק קיים. כי האמונה הבסיסית והראשונית ביותר שפועמת בתוכנו היא הנשימה. כבר מהרגע בו אנו נולדים ומגיחים אל אוויר העולם אנו מגשימים אותה הלכה למעשה. הרי בכל פעם שאנו נושפים את הפחמן הדו-חמצני מהגוף שלנו אנו מאמינים בכך שיהיה מספיק חמצן שנוכל לשאוף חזרה. מספיק כדי לנשום. מספיק כדי לחיות. רובנו משייכים את האמונה לכוח עליון קוסמי וקוראים לו אלוהים, אך כל אחד מאתנו הוא האלוהים של עצמו - בורא ומחריב עולמו, ומספיק רק להפוך את רצף האותיות של המילה אלוהים כדי להגיע למסקנה אחת ברורה - מיהו-לא (אלוהים)?
אהבה מתחילה באמונה בעצמנו ובכך שנצליח. שיהיה לנו טוב. אמונה בכך שהאהבה שלנו אינה תלויה בדבר, לא במעשים שלנו ולא במחשבות שלנו. שהיא פשוט קיימת, עוטפת ומכילה אותנו, בכל זמן ובכל מקום. יחד עם זאת, כדי להתחדש אנו חייבים להתנקות מכל הפחמן הדו-חמצני ומהשליליות שהצטברו בתוכנו בטרם ניתן לחמצן הטרי הזדמנות להיטמע ברקמות שלנו, לרפא ולתקן אותן. כי אם הזמן הוא הרופא הטוב ביותר, אז החמצן הוא התרופה הטובה ביותר. אחרי הכול ללא חמצן אין חיים. אבל אמונה היא גם תקווה והיא תפילה. או כמו שרבים אומרים – העיקר הכוונה. כי זו, בדרכה, מייצרת עבורנו את האפיק לריפוי. היא סוללת עבורנו את הדרך. הרי אם נסתכל תמיד רק על הבעיה לעולם לא נראה את הפתרון. אבל ברגע שנסתכל אל עבר הפתרון או לפחות נחתור אליו - הוא כבר יתגלה ויופיע מעצמו. כי אמונה היא דרך הלב. אמונה לא שואלת שאלות או תוהה לגבי קנקנם של דברים. אמונה היא האומץ לקבל את הדברים גם כשאנו לא יודעים כיצד, מדוע או עבור למה הם קורים. המרכיב השני במודל אהב"ה הוא הבנה. פיתוח התודעה, השכל והבינה. חקירה, לימוד והרחבת האופקים. כי אם נישאר כל הזמן באותו המקום לעולם לא נזכה להגיע למחוזות חדשים. אם לא ננסה להבין או להתפתח לא נתקדם לשומקום ודבר לא באמת ישתנה.
כבר אמרו לפני שהאמת נמצאת אי שם, אבל החכמים ביותר הם אלה שיודעים להעמיד לרשותם את החוכמה שצברו אחרים. היום, בעידן האינפורמציה, כל המידע פרוש בפנינו – אם רק נדע מה אנחנו מחפשים, וזה קצת כמו קסם - הכול נראה לנו בלתי אפשרי עד שאנחנו מבינים. פה בדיוק נכנס לתמונה הלימוד העצמי. החיפוש האקטיבי אחר התשובות ואחרי הדרך הנכונה בשבילנו. כי זאת הדרך היחידה לעבור מהמקום בו אתה נמצא אל המקום אליו אתה רוצה להגיע. אסור רק לשכוח שכשאנו לא מוצאים את הדרך עלינו לסלול אחת חדשה, ופשוט זה לא יהיה – בטח שלא ישר על ההתחלה. אבל עם הזמן ועם כל צעד שאנו עוברים בדרך ההליכה נעשית קלה יותר, וככה, באמונה מלאה ובידע, עקב בצד אגודל, נגיע אל היעד ונכבוש גם אותו.
עכשיו, ולאחר שהתחלנו לגבש את האמונה והרחבנו מעט את התודעה הגענו אל המרכיב השלישי במודל אהב"ה והוא - בריאה. כי ריפוי עצמי הוא התחדשות, גופנית ונפשית, והוא בריאה מחדש של עצמנו. הוא היעד אליו אנו שואפים להגיע.
לברוא את עצמנו מחדש משמעו לקחת אחריות על עצמנו ועל חיינו. על הריפוי העצמי שלנו. על האושר שלנו. בריאה מחדש היא המעבר המתבקש מרפואה פסיבית לרפואה אקטיבית. מללכת שבי אחרי אחרים ללהיות הרופא של עצמך. כי ריפוי אקטיבי דורש יציאה מהשאננות. התעוררות. מעבר מייאוש ליצירה. לקיחת אחריות על עצמנו - גוף ונשמה. אחרי הכול אנחנו הם אלה שיוצרים את מציאות חיינו, בין אם נאמין בכך או לא. כמובן שנוכל להמתין לנצח שיבואו להציל אותנו, לרפא אותנו או לגאול אותנו מייסורינו, או שנבחר לקחת אנו את המושכות בידיים ונחליט להיכן אנו רוצים להגיע ונתחיל לצעוד לשם בעצמנו, גם אם זה אומר בהתחלה לצעוד לבד.
החתירה לשיפור עצמי טבועה בנו כבר משחר ילדותנו. תמיד אנו מחפשים איך לקפוץ גבוה יותר, לרוץ מהר יותר או להרוויח יותר. אבל גם הרכב המשוכלל ביותר לא יכול לנסוע לנצח ללא הדלק המתאים. כך, עם ההבנה המנטלית והאמונה מגיעה גם ההגשמה הגופנית, שבאה לידי ביטוי בתרגול תנועתי ובתזונה. הרי ככל שנלמד טוב יותר כיצד להפעיל את המכונה המופלאה הזאת שאנו מכנים "הגוף שלנו" ולשמור על תפקודה - כך נוכל לנצל את המשאבים שקיבלנו בצורה טובה יותר ומיטבית וגם נגיע להישגים. ככל שנלמד מה עושה יותר טוב לגוף שלנו, מה מחזק אותנו ומה הכי מתאים עבורנו, ונפסיק לזהם את המנוע הפנימי שלנו בחומרים שמרעילים אותנו, נצליח לקבל תוצאות טובות יותר. כך גם נתחיל אט אט למזג חזרה בין הגוף ובין הנפש. בינינו לבין עצמנו.
המרכיב הרביעי והאחרון במודל אהב"ה הוא התמדה. כי כעת, אחרי שהתפללנו, למדנו ובראנו מחדש עלינו להמשיך ולתרגל. עוד פעם ועוד פעם. לחזור על הפעולות הקטנות שסיגלנו לעצמנו עד שהן הופכות כבר להרגל. כי לא משנה כמה כוחות נמצא בתוכנו מדי פעם, גופניים או נפשיים, אם לא נתרגל אותם היטב ונפתח אותם דרך קבע, בזמן אמת הם לא יחזיקו מעמד ואנו עלולים שוב לחזור לאותם הרגלים ישנים.
התמדה היא אמנם רק שילובם של כל שלושת האלמנטים הראשונים של המודל, אך היא הכרחית להשלמת המשימה. כי התמדה היא הדבק שמחבר את כל חלקי המודל ומספק תוצאות, או אם תרצו – הוא מה שהופך את כל המאמץ שלנו למשתלם ומייצר בתוכנו אהבה. חישבו על רץ מרתון שלא יתמיד באימוניו – רוב הסיכויים שלא יצליח לנצח במרוץ. נסו להיזכר בימים בהם למדתם כיצד לרכוב על אופניים – כמה פעמים נפלתם לפני שהצלחתם למצוא את נקודת שיווי המשקל? וגם אז הרי לא הפסקתם ליפול או להתרסק מדי פעם. כי אלה הם החיים – עליות וירידות. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, וזה לא משנה כמה פעמים נפלת כי אם כמה פעמים אתה קם שוב, מנער את האבק מעליך ומתחיל מחדש. כי רק השילוב של ארבעת האלמנטים של המודל יחדיו – אמונה, הבנה, בריאה והתמדה - יוכל לספק עבורנו את השינוי האמתי אליו אנו שואפים. או במילים אחרות, רק ארבעת המרכיבים יחד יחזיר לנו לחיים את האהבה לחיים.
בפרקים הבאים אמשיך להסביר ולהרחיב עוד על כל אחד מתוך ארבעת האלמנטים שמרכיבים את מודל אהב"ה ועל הדרך בה שילובם של הארבעה יחד יכול לחולל שינוי עצום בחיים. כי שימוש באלמנט אחד יכול לשנות קצת, וכמה אלמנטים יחד יכולים גם הם להשפיע לא מעט, אבל במטרה לעשות שינוי אמתי בחיים, לרפא את הגוף ואת הנפש שלנו ולשוב לעצמנו יש לפעול בכל ארבעת הכיוונים בבת אחת ובמקביל.
אני יודע, בהתחלה זה נשמע קשה, לא ברור לגמרי או אפילו בלתי אפשרי, אבל אחר כך זה נהיה קל יותר – אני מבטיח. בדיוק כמו השיר המפורסם – בהתחלה זה כואב אבל אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים. כי כל דבר חדש עלול להישמע גדול, מרתיע או מבלבל בהתחלה, אבל כולי תקווה שבעזרת הבלוג הזה אצליח להדריך, להסביר ולהראות לכם כיצד שינוי מתחולל בכם בכל יום. בכל שעה. בכל רגע. וגם אם אתמול השינוי היה קטן ולא מספיק משמעותי הדרך שאתם עוברים וכל השינויים הקטנים שמצטברים בה מתאחדים והופכים אתכם למי שתמיד רציתם להיות – אתם. וכשאתם בדרך לכבוש את ההר אל תיבהלו מגובהו. אתם בסך הכול צריכים לתכנן את הצעד הבא שלכם. כך, צעד אחר צעד, נגיע יחד אל פסגת השאיפות שלנו ונכבוש את ההר.