אפשר לומר שטראומה זה קצת כמו הנורה של המנוע שנדלקת לנו באמצע הנסיעה. יש מי שייקח להם זמן לשים לב אליה בזמן שאחרים מהר מאוד יעצרו בצד ויבקשו טיפול. בדומה לאותה אינדיקציה, גם אנו זוכים לסימנים גופניים שמעידים על בעיה במערכת ההפעלה שלנו - אז למה חלקנו מקבלים את המצב כמו שהוא ומרימים ידיים בזמן שאחרים בוחרים לנצל את ההזדמנות ולשנות את דרכם?
טראומה נפשית היא נגזרת של המילה "פצע" ביוונית, אך בניגוד לפצעים הגופניים הגלויים לעין, לרוב הטראומה נחבאת אל הכלים ולוקח זמן לשים אליה לב. לרוב זה קורה כשהיא מתעוררת בעקבות טריגר כלשהו ואז, קצת כמו השד שיצא מהבקבוק, קשה מאוד להחזיר אותה חזרה לנמנם.
למעשה, טראומה יכולה להיות כל חוויה מטרידה שמעוררת בנו פחדים, חוסר אונים, בלבול או דיסוציאציה, אבל כדי שתאובחן כטראומה עליה להשפיע לאורך זמן על ההתנהגות ועל העמדות של האדם שחווה אותה. יש לשים לב שהמילה טראומה מתייחסת ברוב המקרים גם לאירוע הקשה, אך גם לתוצאה של החוויה הטראומתית שמהדהדת בנו לאחר אותו האירוע. ארגון הבריאות העולמי אף הגיע למסקנה שכ-70 אחוזים מאתנו יחוו או כבר חוו טראומה במהלך החיים. לטראומה, בנוסף להיבטיה הנפשיים, עלולה להיות השפעה פיזיולוגית על המוח עצמו ועל תפקודו והיא עשויה להוביל אף לשינויים במבנהו. אותם שינויים, כאשר אינם זוכים להכרה או להבנה, משנים את הדרך בה המוח מפריש או קולט את הכימיקלים שממלאים תפקיד בוויסות מצב הרוח, ביצירת מוטיבציה או אפילו בדרך בה אנו מגיבים ללחץ, מה שיכול לתרום לתסמינים של חרדה, דיכאון וטראומה, כל אחד לבד או כולם יחד.
כשמשנים את הדרך בה מסתכלים על הדברים – הם משתנים
אתחיל ואומר קודם כל שמחלה היא בכלל הפתרון ולא הבעיה. כי לפי אותו היגיון, אפשר בעצם לומר שמחלה היא דרכם של החיים – של הטבע או של האורגניזם, לתקן את דרכם, כי אחרי הכול, מחלה היא הדרך הכי יעילה לעורר שינוי. אבל איך אפשר להחלים כשאנו לא יודעים ממה? איך אפשר לרפא את עצמנו מבלי קודם להביט פנימה?
כי מה הוא מחולל המחלה בעצם? מה גורם לגוף שלנו לצאת מסנכרון ולהתחיל להגיב בצורה שאינה תואמת את המציאות? והאם בכלל ניתן לעצור את הדברים בהתהוותם, בזמן יצירת הטראומה, ולא להניח להם להשתרש בתוכנו, להיצרב בתאים שלנו או בתודעה שלנו ולהפוך לתסמינים של פוסט-טראומה? אם שואלים אותי – התשובה חיובית. כי אם לפשט את הדברים, מדובר על שרשרת של אלמנטים שבסך הכול דורשים את תשומת ליבנו;
האלמנט הראשון הינו אירוע לא צפוי. לרוב מדובר באירוע דרמטי ומכונן, כזה שמזעזע אותנו וגורם לנו לעצור ולתהות – שמא אנו הם היחידים בעולם שזה קורה להם. שאולי אנו היחידים שמגיבים כך. שאולי זה לא קורה לכולם. אך למעשה מדובר באותה התחושה שגורמת לכולנו להרגיש בדידות קיומית ואף להגיע למסקנה השגויה שאין לנו כיצד להתמודד. שאין מוצא או פתרון לבעיה בה נתקלנו. שאיש לעולם לא יבין אותנו. כך, אותו אירוע מקבל משמעות דרמטית, כזו שמכניסה את הגוף שלנו למצב הישרדותי, ובעצם קורעת את רקמת עולמו של האדם מבפנים. קצת כמו אדם שנפגע מירי של אקדח אך בוחר לחיות לנצח עם הקליע שבגופו. האבסורד הוא, שבדיוק כמו המתכת של הקליע, שמתחילה להתפרק ולהיספג אט-אט אל תוך גופנו, כך גם אותו המידע החושי שספגנו במעמד הטראומה נתקע לנו בגוף ומתחיל להרעיל אותנו. בדיוק כמו אותה אנרגיה אצורה שרק מחפשת דרך לפרוק את עצמה או להתפרץ. בדיוק כמו וירוס, חיידק או רעל.
לכן אסור לנו לשכוח שהגוף שלנו הוא מכונה משוכללת וחכמה במיוחד. לפעמים אני חושב שהוא מסוגל לעבוד נפלא בעצמו, בצורה אוטונומית לחלוטין, כל עוד לא נתערב ונפריע לו בפעולתו, כמובן. אבל הדבר היחיד שמפריד בין האדם לבין יתר בעלי החיים הוא יכולת החשיבה, אותה חרב פיפיות שבמידה ועושים בה שימוש לא נכון מסוגלת לגרים ליותר נזק מתועלת. בדיוק כמו באותם מקרים בהם אותו אירוע טראומתי לא מטופל כראוי, הופך כרוני, והגוף מתחיל לראות בו איום קיומי קבוע. אז בעצם מתחילה להיווצר מצוקה. עולה הסטרס. מתעוררת העקה. כי לא באמת משנה איך נקרא לזה, מדובר בעצם בקונפליקט גופני חריף בו האורגניזם מחליט לצאת ולהילחם כנגד עצמו. כך בדיוק מתקבלות מחלות עצמוניות, אוטואימוניות, ואפילו סרטן. כך, הלכה למעשה, הגוף מזרים עוד ועוד "תחמושת" ו"ציוד לחימה" עבור הלוחמים באזור הפגוע, מעלה חום או מפתח אדמומיות, מפעיל סירנות אזעקה ויוצא אל הקרב. זאת היא אותה אינטליגנציה גבוהה שמפעילה את הגוף שלנו, שעל דעת עצמה מנהלת את הקרב בחזית הגופנית בעוד אנחנו בוחרים להתעלם מהקרב בחזית הנפשית. או במילים אחרות – זה הוא עוד קרב בו הפסדנו מראש.
טראומה היא רגש תקוע
כמו שכבר ציינתי, טראומה נוצרת בעקבות התעלמות מרגש שמתעורר במהלך חוויה לא נעימה או אספקת פרשנות שגויה לסיטואציה. בדיוק בגלל זה שני אנשים שעברו את אותו האירוע יכולים לחוות אותו אחרת זה מזה וגם להגיב אחרת לאותו המצב. האבסורד הוא שהיכולת לעכל את הרגש ולהתמודד אתו היא גם המפתח לשינוי, בין אם אנו מודעים לכך או לא. כי עם רגש צריכים לעבוד כשהוא עולה. להכות בברזל כשהוא חם. כי גם הטראומה, בדיוק כמו מחלה, מתעוררת כאשר אין לנו היכולת או את הכלים להתמודד עם החוויה הקשה, העזה או הכואבת במיוחד. מאותה הסיבה במגוון רחב של טיפולים מלווים המטפלים את המטופלים חזרה לאותה החוויה הטראומתית, רק בסביבה בטוחה, מכילה ומוגנת, ותוך כדי מתן תשומת לב, מקום ופרשנות חיובית לרגשות שצפים ועולים בעקבותיה. כי אז, ורק אז, ניתן יהיה להחזיר את הזיכרון חזרה לאחסון שבמוח, כאשר הוא בסך הכול זיכרון, ולאחר שפרקנו ממנו את המטען הרגשי-אנרגטי-טראומתי שדבק בו. קצת כמו לפתוח את מגירות הלב, לעשות בהן סדר, ולסגור אותן חזרה.
על אותו עקרון, אגב, בנויה גם הגישה הפסיכולוגית הקלאסית המוכרת לרובנו, כאשר באמצעות מדעי המוח פונים המטפלים אל המחשבות והפרשנויות של המטופלים אליהן, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהרגש. לכן במקרים קשים או מאתגרים במיוחד, כאשר הטיפול הפסיכולוגי נתקע, נכשל או פשוט לא עובד, אותם מטופלים פונים או מופנים לעזרת הפסיכיאטריה, או במילים אחרות – אל הכימיקלים החיצוניים שאמורים לתקן את השיבוש בהפרשות הכימיקלים הטבעיות של הגוף. האבסורד הוא שבמקום לתת לרגש לכוון אותנו ולהראות לנו כיצד אנו מרגישים באמת, אנו נוטים להתעלם ממנו ולהחריף את המצב. כך, כאשר אין לנו את היכולת, את הרצון או את הכלים להתמודד עם חוויה קשה, עזה או כואבת במיוחד – נוצרת ומתקבעת לה גם הטראומה הרגשית. כך, גם יום שלם של כיף בחוף הים עלול להיצרב בזיכרוננו כטראומתי בעקבות עקיצת מדוזה רגעית או הערה צינית שנזרקה לכיווננו ושפשוט לא ידענו כיצד להתמודד עימה.
"זמן פציעות"
הפצע הוא המקום דרכו האור חודר לתוכך" כתב פעם הפילוסוף רומי באחד משיריו. "יש סדק בכול, ככה האור נכנס פנימה" הוסיף והרחיב על כך גם לאונרד כהן, והאמת היא שבמרוצת החיים רובנו עמוסים בטרדות היומיום מבוקר עד ערב - לקנות, להכין, לבשל, לאסוף, להקפיץ, להביא, לקחת ולתת, שנראה שתמיד היינו שמחים לשעה או שתיים נוספות בכל יום. האבסורד הוא שהמרוץ האינסופי יוצא לדרך בתוכנו כבר בהגיענו אל העולם, במעבר בתעלת הלידה ונמשך עד לרגעינו האחרונים. למעשה, נראה שהדבר היחיד שיכול לעצור אותנו בדרך, גם אם לפרק זמן מוגבל, הוא פסק-זמן מלאכותי, כזה שלרוב אנו מצליחים להשיג רק "בזכות" אותם רגעי משבר, כמו למשל בזמן פציעה והחלמה. האבסורד הוא שרק אז אנו משכילים לפנות לעצמנו את הזמן, את הכוח ואת המשאבים ומתחילים לשים לב לעצמנו - לגופנו ולנפשנו. כי, לשיטתי, רק אז ניתן גם להתחיל ולתקן.
כי הטראומה מתחילה, הלכה למעשה, כשאנו שומרים את החוויה שעברנו לעצמנו. כשאנו מרגישים שאין עם מי לדבר ולחלוק אותה או כשאנו מרגישים שאיש לא באמת יצליח להבין אותנו או לרדת לעומקה של הבעיה או לחילופין, ינסה לפתור אותה בשטחיות ולטאטא אותה אל מתחת לשטיח. וכך, בדיוק כמו בתהליך בו נוצרת לה מערבולת, בהתחלה אתה עוד מהרהר במה שקורה לך ומנסה לנתח את הדברים עד שאתה מתחיל לייצר לעצמך מסקנות שגויות ומקבל את הדברים כפי שאתה מבין אותם ולאו דווקא כפי שבאמת קרו. אז, כאשר לא נותר לנו דבר מלבד אשמה עצמית, תסכול וכעס, אנו מתחילים לאכול את עצמנו מבפנים ולהאשים את עצמנו. כאילו כל האחריות היא על כתפינו. וכשאנו לא מסוגלים עוד לתעל את הרגש כלפי החוץ הוא הולך ושולח שורשים פנימה ומתחפר אצלנו עמוק בפנים. כך, בעצם, אנו מתחילים להתמודד עם אובדן החלום ומתעסקים עם שברו במקום לנער את האבק, לאסוף את השברים ולהתחיל לחלום מחדש. כך אנו מתעסקים בבעיה ולא חותרים אל עבר הפתרון. כך אנו מאבדים את המסלול וממשיכים לנסוע במקום לחשב את המסלול מחדש ולהגיע אל מחוז חפצנו.
מהניסיון שלי - לא פשוט לבצע אינטרוספקציה בעצמנו, לכן, במטרה לבצע התבוננות אמפטית פנימה נדרש, במקרים רבים, שילוב של מטפל חיצוני, כזה שיוכל לשקף עבורנו את מה שאיננו רואים או ערים לו, וגם כדי להזכיר לנו להיכן אנו רוצים להגיע או מה אנו מבקשים לשנות. כי אנחנו יכולים לעמוד לבדנו מול המראה לנצח ולסלוד מהדרך בה אנו נראים או לחשוב אינספור מחשבות שליליות לפני השינה על כך ש"זה מה שזה". ש"לשנות את הדברים אנחנו פשוט לא יכולים". אבל עד שלא נשמע את ה"ביקורת" מבחוץ, עד שלא יציבו לנו את הראי שמשקף לנו ברגישות את הדרך המוטעית בה אנו פועלים או חושבים, ברוב המקרים היא לא תהדהד בתוכנו באותה העוצמה כמו במקרים בהם היא מגיעה מבפנים. כי עד שלא נבין שיש דרך אחרת נמשיך לנצח לצעוד באותו השביל.
טראומה והחלמה
כבר ציינתי שטראומה שאינה מטופלת יוצרת סטרס במתח גבוה בגוף, וזה הוא אותו הסטרס - רגשות הלחץ והתעוקה שגורמים לנו לפתח את המחלה. כי הלחץ הוא כמו אצבע שלוחצת על כפתור ומפעילה אצלנו את יצר ה"ברח, קפא או הילחם", וכשאיננו מסוגלים לברוח מהמצב המאיים האבסורד הוא שאנו נוטים לקפוא במקום ומתחילים להילחם בעצמנו.
כך, במצב כרוני של חיים תחת לחץ, גם העיכול שלנו אט-אט נפגע וספיגת המזון וערכיו נפגמות. כי כשאין לנו עם מי לדבר ואנו שומרים את הכול בבטן מהר מאוד המצב יוביל למחלות אוטואימוניות של דרכי העיכול, וכאשר הבית בו גדלנו, הבסיס שלנו, אינו יציב, מגן או מאפשר, או-אז גדלים גם הסיכויים להתפתחות של בעיות שלד או בעיות רגשיות. כך, מהניסיון שלי, בכל פעם שניסיתי להתעלם משורש הבעיה ולטפל בתסמינים בלבד, חוכמת הטראומה שנצרבה בגוף שלי הייתה מפתחת אצלי עוד מחלה. ועוד תסמין. ועוד אבחנה. הכול בניסיון לגרום לי לפקוח את העיניים.
אבל היום אני כבר מבין שטראומה היא "בסך הכול" פיגוע רגשי. היא חבלה של הנפש. היא פצע פתוח. אבל פוסט-טראומה אינה מתייחסת כלל לאירוע השלילי שקרה, כי אם לפרשנות שלנו אותו – זו שמהדהדת אותו בתוכנו בכל רגע נתון. בדיוק בגלל זה שני חיילים שחזרו מאותו הקרב יגיבו אחרת לזוועות שחוו. בדיוק כפי ששני קורבנות אונס או תקיפה מינית יכולים לנהל חיים כל כך שונים לאחר מכן, בהתאם לטיפול שקיבלו או לא קיבלו. כי ברגע שמוותרים על הכעס – הפנימי והחיצוני, על התוקפנות הסמויה ששוכנת דרך קבע אצל קורבנות הטראומה, ניתן להתמודד עימה ולשיטתי אף לנצח אותה.
חשוב לציין שטראומה שנגרמת בשנות הילדות נוטה להיצרב עמוק יותר ברקמות, בייחוד אם וכאשר מחולל האירוע הטראומתי הוא מהקרובים אלינו ביותר – הורים או בני משפחה. כך, כאשר אנו נמצאים בין הפטיש לסדן, בין האפשרות של כעס על ההורה המתעלל לבין התלות בו שיספק את כל צרכינו, אנו, שחוו את הטראומה והנציחו אותה בגופנו, נוטים למצוא את האשם דווקא בעצמנו. כך אנו לוקחים אחריות על התוצאות וגוזרים את דיננו עוד בטרם ערכנו בכלל משפט של צדק או של היגיון. כך, אגב, מתפתח לו מנגנון הגנה שבור, בו אנו מתמללים לעצמנו את סרט חיינו מתוך רגשות אשמה גדולים, חשיבה לוגית על כך ש"קיבלנו את אשר הגיע לנו", והכאב והייסורים מתחילים אט-אט להיצרב ולשקוע לנו בתאים. אותם התאים שלרוב, שנים, שבועות או חודשים לאחר מכן, גם יעשו אותנו חולים. קורבנות של המציאות.
קורבן של עצמי
רגעי משבר או טראומה, אם תרצו, מתחילים בשלב הראשון – שלב המעבר. השלב בו האדם מבחין בשינוי שהתרחש בחייו, בין אם קרה לטובה ובין אם לרעה. לאחר מכן עליו להסתגל לשינוי, זה הוא השלב השני בתהליך, כאשר לאחר שלב זה אנו נותרים עם ההשלכות שלו. כמובן שישנו קשר הדוק בין המרכיב הגופני והנפשי, ועל החיבור בין גוף ונפש כבר עמדנו בפרקים הקודמים, אך ללא התייחסות למרכיבים החברתיים-קהילתיים-משפחתיים נחטא לאמת ולא נצליח להציג תמונה שלמה של ריפוי.
כי האדם אינו יצור מתבודד מטבעו, וכבר משלב ההיריון מגיעים רוב בני האדם למסקנה שלגידול ילדים נדרש כפר שלם. או עיר. נכון, ילד יכול לגדול גם בתנאי קיצוניים בהם הדמות הסמכותית היא אחת ויחידה, כמו בתנאי גידול חד-הוריים למשל, אך גם במקרים כאלה מתבררת מהר מאוד חשיבותה של הסביבה. כאן, למשל, נכנסת לתמונה המשפחה, הסביבה הקרובה והקהילה על שלל מרכיביה - דודים ובני דודים, סבא וסבתא, אחים ואחיות, גננות, מורות ואפילו המוכר במכולת. כי לכל מי שאנו פוגשים בדרך קיימת השפעה מסוימת עלינו ועל איכות חיינו.
אבל מה קורה כשפער בינינו לבין הסביבה שלנו הולך וגדל? מה קורה כאשר כולם מתקדמים ומצליחים ואנו נשארים מאחור? מה קורה כשאר אנו חדלים מלחיות חיים אקטיביים ובוחרים במסלול הפסיבי? או אז מתחילה לנבוט בתוכנו התחושה הקורבנית – זו שגורסת שאין לנו יד בדבר, שהכול קורה בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, ושכל מאמצינו הינם לשווא. למעשה, "העמדה הקורבנית" הקלאסית נובטת מבסיס המחשבה המעוותת ש"כולם נהנים בזמן שרק אני סובל", וזאת היא התפיסה הפסיבית והמוטעית שגורמת לנו לחשוב שבדיוק כפי שהאחרים הם אלו שגרמו לנו להיות קורבנות - הם גם יהיו אלו שיגרמו לנו להרגיש אחרת. כאילו המפתח נמצא אצלם ודבר בעצם לא תלוי בנו. כאילו הכול כבר הוחלט ונקבע עבורנו מראש או נכתב בכוכבים ואנו רק צריכים מישהו שיוריד אותם עבורנו ויקריא לנו.
אבל עלינו להבין שקורבנות היא בסך הכול סוג של אימפוטנציה רגשית ומחשבתית, כזו שגורמת לנו לחוות את המציאות באופן פסיבי ולא לקחת בה חלק אקטיבי. כאילו אנחנו יושבים סביב אותו השולחן יחד עם כל מקבלי ההחלטות אבל לא לוקחים חלק פעיל במה שקורה או בהשלכות. אם תרצו - קורבנות היא הדרך לשאול, לרוב בתבוסה ובמרירות, מדוע הצד השני לא מרים טלפון או יוצר קשר איתנו, כאשר באותה מידה בדיוק יכולנו גם אנחנו ליזום את השיחה ולהתקשר. עניין של פרספקטיבה.
האבסורד הוא שאדם שמרגיש תקוע בשלב בו הוא נמצא, בשלב הטראומה, ללא אופק להביט בו, מטרה להגיע אליה או יעד לשאוף אליו, לרוב ימצא את עצמו תקוע גם במשבר קיומי במוקדם או במאוחר. רובנו, אגב, גם נסתיר את העובדה שאנו מצויים במשבר שכזה ונבטל במחי יד את הדאגה של אחרים בכך שנגיד ש"הכל בסדר" או ש"טוב לנו ככה" בזמן שאנו זועפים פנים, מזייפים חיוך קטן וממשיכים להרעיל את עצמנו ואת סביבתנו ולהתמרמר מבלי לשים לב. אז למה אחרי זה אנחנו מתפלאים שהאחרים, בדיוק כמו שאנחנו, פשוט לא מאמינים ששינוי הוא אפשרי?
משבר קיומי הוא משבר התפתחותי
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", כתב פעם שלום חנוך, אך האבסורד הוא שדווקא אז, בשיא החושך, מספיק גם ניצוץ קטנטן של אמונה כדי להאיר לנו את הדרך כולה. כי אור הוא תקווה, הוא ריפוי, או אם להתבסס על דבריו של וויניקוט על חוקי הטבע - כל אורגניזם חייב אור כדי להבשיל. כדי לחיות. כדי לצמוח ולפרוח. גם אנחנו. ולכן אסור לנו לשכוח שגם כאשר השמיים מעוננים – השמש עדיין זורחת מעליהם, וכל מה שנדרש כדי להניע אותם ולהיחשף לאותם קרניים מאירות הוא משב של רוח. של חיים. תנועה.
כי תנועה היא חיים, בזמן שהיעדר התנועה הינו מקור לחולי רב, לתקיעות גופנית, רגשית ומחשבתית ואפילו למוות. לא סתם תרשים א.ק.ג. לעולם לא יראה קו ישר בעודנו בחיים. לא סתם ניוטון הגיע למסקנה שגוף בתנועה יישאר בתנועה, כל עוד לא יופעלו עליו כוחות אחרים שיאטו או יעצרו אותו, זאת אומרת. אך יחד עם זאת, התבוננות אמפטית פנימה, על התנועות החיצוניות שאנו מייצרים, על הדרך בה אנו פועלים או אפילו על האדוות של אותן תנועות, מייצרת תנועה מודעת ואף מפתחת מודעות. מיינדפולנס, אם תרצו. כי ברגע שאנו מפנים את תשומת הלב שלנו, ברוך, בחמלה ובאמפטיות, למצבנו, ללא שיפוט, דעות קדומות או השלכות, רק אז ניתן לזרוע את זרעי התנועה הנכונה - השינוי. כי בשורה התחתונה זו היא התנועה המודעת שעוזרת לנו לזנוח את התגובות האוטומטיות שמפעילות אותנו ומנתבת אותנו אל זרועות הדרך החדשה בה אנו בוחרים לצעוד. זו היא ההחלטה שלנו להביא את השינוי הנכסף שמביאה אותו בסופו של דבר. זו היא הבחירה שלנו – אם להמשיך לסבול או להתחיל לשנות. אחרי הכול, איזו הוא גיבור השולט ביצרו?
אם שואלים אותי, החטא הכי גדול שאנו חוטאים בו הוא המחשבה ש"מה שהיה הוא שיהיה". שלא ניתן לשנות. שאנו חיים במצב קבוע של סטגנציה. של תקיעות. שאין לנו שליטה על חיינו. האבסורד הוא שדווקא אז, ברגעים החשוכים ביותר, עלינו לזכור שבכל פעם שזורחת השמש אנו מקבלים הזדמנות חדשה. שכל חודש הוא הזדמנות לחידוש ושכל שנה היא סמל לשינוי. אחרי הכול, זמן הוא בסך הכול הזמנה לשינוי - או שנקבל אותו בחיבוק, ונשתנה, או שלא נקבל אותו, ואז נתקע, נתמרר, נתקרבן ונישאר באותו המקום.
היום כבר ידוע לכל ש"להיות פולניה" קשור הרבה יותר לדרך המחשבה שלך ופחות למקום מוצאך. למעשה, תחושת הקורבן היא אחת הרעות החולות של המין האנושי והיא נוגעת בכל אדם באשר הוא כחלק מתפיסה תרבותית, חברתית או חינוכית ולאו דווקא קשורה לאישיות שלנו או לטבענו המולד. אפשר, אם כן, לומר שקורבנות היא תפיסה עצמית שלילית שקשה להפטר ממנה והיא שופעת כעס, שנאה, טינה, עצבים ותוקפנות עצמית, אך אותם רגשות מופנים גם כלפי הסביבה שלנו, מה שרק מעצים את המצב הקיים, משמר אותו ומנציח אותו.
נקודה נוספת שכדאי לקחת בחשבון היא שבכל הקשור להתפתחות ולרוחניות ישנם שני אלמנטים מנוגדים שיכולים לקדם או להאט אותנו בחיים, בהתאמה. האחד הוא "קורבנות", או הפיכה פסיבית של עצמנו לקורבן של הנסיבות, ואילו האלמנט השני הוא "תנועתיות". אקטיביות. כך, בזמן שהרגשות הקורבניים שלנו מעכבים אותנו ואת ההתפתחות שלנו, מה שגורם לנו להיתקע באותו המקום ואף מוביל אותנו להמשיך ולהתבוסס בטראומות שצברנו, הרי שהתנועתיות האנרגטית והגמישות המחשבתית הן אלו שיכולות להניע אותנו אל עבר ההתפתחות או השינוי הנכספים. או כמו שאמר פעם יודה – "לעשות או לא לעשות, אין דבר כזה לנסות".
יחד עם זאת, ולמרות שתחושת הקורבנות לא מתפתחת בנו מיד עם הופעת המשבר, היא מועצמת על ידו בקלות ואף עלולה להעצים אותו בתגובה. כך בדיוק תחושת הקורבנות משפיעה עלינו, על דרך המחשבה שלנו ועל ההתנהגות שלנו וגורמת לנו לחיות חיים תבוסתניים. חיים חסרי יעדים במקרה הרע או עם מטרות מיידיות וקצרות טווח במקרה הטוב. כי ויתור על תחושת הקורבנות כולל, ברוב המקרים, גם ויתור על כל "טובות ההנאה" שהיא מביאה - התחושה שאתה הוא היחיד שצודק. שאף אחד לא מבין מה אתה עובר. שמותר לך לכעוס, להתעצבן ולהגיב בגסות, להיות תלוי בסביבה, לשאוב ממנה אנרגיה ולהפעיל אותה וכיו'. או במילים אחרות – אם אתה עוד לא רוצה לשנות, כנראה אתה זקוק לעוד סבל.
אסכם ואומר שלקורבנות מקור פסיכולוגי מובהק ולכן ניתן לומר שזוהי, למעשה, דרך פסיבית בה אנו חושבים שאנו לוקחים שליטה על המצב ומרגישים כאילו אנחנו באמת מנהלים אותו. כאילו אנו לא חסרי-אונים לגמרי. כאילו האפשרות היחידה שלנו היא לבחור רק בין רע לבין רע עוד יותר. קצת כמו דגים בתוך אקווריום שאינם מודעים לעובדה שהם לעולם לא יגיעו אל הים. כי זוהי, כמו שבטח כבר הבנתם, אשליה גמורה. זו היא בסך הכול הנצחה של המצב הקיים ולא חתירה לשינוי אמיתי. קצת כמו לבקש חוות דעת שנייה מרופא שלמד את כל מה שהוא יודע בדיוק באותה הדרך בה למד הרופא שסיפק את חוות הדעת הראשונה. אבסורד, לא?
לכן, בזמן משבר משולב, כזה שמשפיע גם על הגוף מחד אבל כולל גם מרכיבים נפשיים מאידך, אין טעם לפנות אל השכל הישר. במקרים כאלה יש לפנות קודם אל הנפש. שם נמצא הפקק האנרגטי שסותם את הגולל על המשבר. כי רק ברגע שנסיר את החסימה נוכל לרדת אל שורש הבעיה וגם לפתור אותה. כי לפעמים התשובה נמצאת בכלל בחיבוק או בחיוך ולא במידע או בהבנה. הרי אם נראה לאדם רעב תמונה של אוכל - היא לעולם לא תשביע את רעבונו, אבל אם נאכיל אותו, כל התמונה תשתנה.
אסיים ואומר שאדם בשעת משבר זקוק, ברוב המקרים, ליד מלטפת ולאו דווקא לסתירה מעוררת. הוא זקוק לחום, לחיבה ולאהבה ולאו דווקא למידע, לשכלתנות או לרציונאליות. אדם במשבר זקוק קודם כל למרגוע. לאורך נשימה. לשקט. לתחושת בטחון. ושעד שאלו לא יחזרו לחייו, עד שהנשימה לא תחזור להיות עמוקה דיה כדי להחדיר את החמצן הנדרש לעומק הרקמות, ועד שהראש לא ימצא את השקט ויחדל כבר ממרוץ המחשבות הטורדניות - עד אז לא תבוא הרגיעה. כי רק כשהיא תבוא נוכל לשפוך קצת אור על המצב. כי בדיוק כמו שריר שנתפס, עלינו קודם כל לשחרר אותו ורק אז להמשיך להתאמן ולחתור לניצחון. כי רק אז יכול הריפוי להתחיל באמת. רק אז יכול השינוי לקרום עור וגידים. לא סתם כתבה סמדר וינשטוק בשירה : "אם תפגוש אדם שבור שב אתו על סף השבר הארור. אל תנסה לתקן. אל תרצה שום דבר. ביראה ובאהבת הזולת, שב אתו. שלא יהיה שם לבד".
