אף אחד לא הבין לאיפה נעלמתי בשנתיים האחרונות. רבים פנו אליי אמנם, אך מעטים הם אלה שיודעים את האמת כולה. עם החלת הרפורמה בשוק הקנביס הרפואי, אשר גרמה לירידה תלולה ביעילות התרופה, ועם העומס שנוצר לי בעבודה, בין אם בתור עצמאי ובין אם בתור שכיר, ולצד המשברים האישיים שעברתי, החל מצבי הרפואי להתדרדר עוד ועוד עד שלפני כחצי שנה, בחודש מאי 2021 מצאתי את עצמי משותק מכאבים ומרותק למיטתי לאחר שבר נוסף בעמוד השדרה, עם דלקת מפושטת בכל הגוף – ממערכת העיכול ועד למפרקים, מהחניכיים ועד למערכת שיווי המשקל והשמיעה, מעמוד השדרה ועד הלבלב. הייתי שרוי בדיכאון עמוק, בכאב עצום ובבדידות גדולה מנשוא, עם התקפי סחרחורת, קושי בניידות עצמאית או בעמידה זקופה, עם אובדן שמיעה באוזן אחת, תסכול קשה מאין כמוהו וייסורים רבים. לאחר שמיטב המוחות בבית החולים בו הייתי מטופל כבר הרימו ידיים, ומלבד טיפולי חמלה, ניסויים קליניים נוספים וכמויות לא הגיוניות של משככי כאבים וסטרואידים לא נותר להם ולרפואה המערבית כבר מה להציע לי. כך הלכתי ושקעתי בתוך עצמי, ניתקתי קשר עם בני המשפחה, עם החברים ועם כל מי שהכרתי והתכוננתי לגרוע מכל. רק אז, במקום החשוך ביותר בחיי, התחיל שוב האור לעלות.
אפשר להגיד שהסיפור שלי התחיל אי שם בגיל עשרים וחמש, למרות שהיום, ובדיעבד, אני מבין שהוא התחיל כבר הרבה קודם, בילדותי. לפני קצת יותר מעשור, בשנת 2007, בדיוק בשיא החיים, עם בת זוג אהובה ואוהבת, תפקיד נחשק ועתיד גדול ומזהיר משהו בתוכי הלך והשתבש. כאילו מישהו לחץ לי בטעות על כפתור ההשמדה העצמית, רק שלא ידעתי שזה הייתי אני. כך, בזמן שכל חבריי היו עמוק בתוך ה"מאטריקס" – במרדף האינסופי אחרי השכלה גבוהה, קריירה מספקת, הגשמה עצמית, הקמת משפחה וקידום אישי, אני נאלצתי להילחם על חיי.
תמיד הייתי בחור רגיש, רק שמעולם לא הבנתי בדיוק עד כמה. כך, מבחור גדול ממדים עב-כרס וגבוה, כזה שהשתחרר מצה"ל בגובה 193 סנטימטרים ובמשקל 132 קילוגרמים, מצאתי את עצמי שוב נאבק בבעיית המשקל שלי, רק שהפעם מהצד השני. בהתחלה הרופאים קראו לזה "קרוהן", אבל לי לא היה אכפת. מבחינתי לא היה משנה איך הם קוראים לזה, העיקר שימצאו דרך לרפא את זה. את כל מבטחי שמתי ברפואה המערבית המודרנית וברופאים שייצגו אותה, שעבדו לפי הפרוטוקול ורשמו לי בזו אחר זו תרופה ועוד תרופה ועוד אחת. מיותר לציין שאף אחת מהן לא באמת עזרה - לא התרופות מהקו הראשון, לא הסטרואידים, לא מדכאות מערכת החיסון ואפילו לא הביולוגיות. אז, בשיאו של ההתקף הראשון, ולאחר שפוטרתי מעבודתי, נפרדתי מבת הזוג וחזרתי לגור עם אמא, הסכמתי, בלית ברירה, שינתחו אותי ויוציאו לי מהבטן את "החלק החולה" לדבריהם – כ-30 ס"מ מהמעיים. אבל אז, כאשר הדלקת שוב חזרה מיד לאחר הניתוח, ולאחר שאיבדתי במהלך אותה התקופה כמחצית ממשקל גופי הרמתי ידיים. ההבנה שלרפואה המערבית לא נותר עוד מה להציע לי הכתה בי נואשות.
באותה התקופה לא הצלחתי לעכל דבר, תרתי משמע. בין אם היה מדובר בסיום הקשר עם בת הזוג המיתולוגית, אובדן העצמאות, הפיטורין ממקום העבודה, המצב הכלכלי שלי או אפילו העובדה שאבי האשים אותי בגירושים שלו מאמי – נראה היה שכל דבר שהמציאות זרקה לפתחי רק הכאיב לי יותר ויותר וגרם לי להשתבלל עמוק יותר בתוך עצמי. כל מה שהצלחתי להכניס לפה באותה תקופה, לאחר מלחמה עיקשת בחוסר הרצון, בבחילות, בחוסר התיאבון או בהיגיון גרם לי רק לעוד סבל וייסורים ונגמר בריצות אינספור לשירותים, בכל שעות הלילה והיום, אפילו שלא נותר כבר דבר במערכת העיכול. כאילו כל מה שהיה אמור להבריא אותי ולחזק אותי רק עשה אותי חולה יותר, חלש יותר ועצוב יותר. כך, במשך כמעט שנתיים שכבתי במיטה בחוסר מעש. הרופאים התאיישו ממני ומהר מאוד גם אני מעצמי. הם הציעו לי לקחת חלק בניסויים קליניים שנכשלו ולאחר מכן רשמו לי קנביס רפואי כטיפול חמלה בזמן שאני, בדיוק כמוהם, כבר הרמתי ידיים. במצב בו הייתי לא האמנתי שמשהו באמת יוכל לשנות את המצב שלי, והפלא ופלא - כך גם היה.
אז, לקראת סוף שנת 2012, וכמו במשפט הידוע שטוען שרק כשהתלמיד מוכן המורה הנכון מגיע, קיבלתי מאחותי הגדולה מספר טלפון של מטפלת שחברה המליצה לה עליה עבורי. אם לומר את האמת באותו השלב הסקפטיות והייאוש היו כבר גדולים מנשוא. לאחר שבמשך כחמש שנים פגשתי כל כך הרבה מומחים, רופאים, מטפלים, מדקרים, יועצי תזונה, דיאטניות, הומיאופתים, נטורופתים ובעצם כל מי שחשבתי שיוכל לסייע לי. לא הייתי אדם מאמין במיוחד אך הגעתי אפילו להתייעץ עם הרב פירר, שצידד באופן מלא ברפואה המערבית וברופאים שלי. לא נותר לי כוח להתחיל שוב מההתחלה ולהסביר את מצבי המורכב מחדש לעוד איזו רופאה שתנסה שוב את אותם הטיפולים שכבר ניסיתי בעבר ושלא נחלו הצלחה. אותם הטיפולים שלא עבדו בפעם הראשונה וגם לא בשנייה. אבל משהו בתוכי אמר לי בכל זאת להרים טלפון ולהתקשר, וכך גם עשיתי.
אם להודות באמת, כבר במהלך השיחה הראשונה עימה משהו נשמע לי קצת אחר ולכן קבענו פגישה. במשך שנתיים של טיפול פירקנו והרכבנו את עצמי ביחד מחדש. צעד אחר צעד למדתי כיצד לאכול מחדש, ממש כמו תינוק. למדתי מה לאכול, אבל בעיקר, ואולי חשוב יותר - מה לא. שיניתי את התפריט התזונתי שלי מקצה לקצה והתחלתי להבין שבנוסף לפיתוח הקריירה, חיי החברה, חשבון הבנק ו"שרירי" המוח הייתי חייב ללמוד כיצד לפתח גם את שרירי הלב. כך, מבחור צעיר ותמים שנאבק בכל יום לעמוד בפיתויי החיים ובתאווה למתוקים והמלוחים, הבורקסים והמאפים, הסיגריות והמשקאות התוססים, האלכוהול, הפיצות והממתקים, התחלתי לאכול נכון ולקחת מחדש את השליטה על חיי ועל מה שהכנסתי לפה. הטיפול ההוליסטי כלל שיחות נפש, דיקור סיני, עיסויים ומשחות, תוספי מזון ובעיקר הרבה עבודה על שינוי הרגלים ודפוסי חשיבה ישנים שנטמעו בתוכי עם השנים. חזרתי לאהוב את החיים, ועל הדרך גם קצת את עצמי. למדתי כיצד לעשות שלום עם הכאבים שהיו בתוכי וגם עם אבי, אבל בסיום תקופת הטיפול, ולמרות שהרגשתי כבר הרבה יותר טוב וחזרתי לחיים – ללימודי השכלה גבוהה ולעבודה, עדיין סבלתי מכאבי גב קשים ומציקים. את הטיפול עם אותה המטפלת הרגשתי שמיציתי כבר לאחר כשנתיים, ולמרות שהרגשתי הרבה יותר טוב מאשר כשנפגשנו לראשונה עדיין נעזרתי בקביים מטאפוריים בדמות תרופה ביולוגית וקנביס רפואי. ההרגשה הייתה שניצחתי את הקרוהן, אבל לאו דווקא את כל השאר.
כך, במשך כעשור למדתי לפתוח עוד ועוד את הלב אך בכל פעם שהיה לי טוב, בכל פעם שהצלחתי להעפיל אל גבהים חדשים ולכבוש עוד פסגות חדשות משהו בתוכי שוב רעד. נדמה היה שככל שהיה לי טוב יותר, כך נהיה לי רע יותר – תחילה גופנית, ואז גם נפשית, או להיפך. לרוב היה מדובר על נפילה קלה, כזו שלקח לי שבוע או שבועיים להתאושש ממנה ולחזור לעצמי, אך אחת לשנה או שנתיים התרופה הביולוגית שסייעה לי הייתה מפסיקה לעבוד. כך היו חוזרות להן במהירות כל אותן הבעיות, התסמינים והכאבים עד שלא נותרו עוד תרופות שסיפקו לי מזור או הקלה אפילו לכמה רגעים. הרגשתי כאילו הלכתי במעגלים, בתוך מערבולת קסמים עגומה - הייתי צועד קדימה כמה צעדים ואז נופל שוב לאחור, מתבוסס בשנאה לגוף שלי ולמצב אליו הגעתי, שרוי בתסכול הולך וגואה, בדיכאון ובעיקר בייסורים. בכל פעם שהרגשתי שהתקדמתי, עשיתי יותר והחלמתי שוב נכשלתי. גם מבחינה רפואית, בכל פעם שהצלחתי להתגבר או להתעלם מתסמיניה של המחלה החדשה בה אבחנו הרופאים את שלל תסמיניי, בין אם היה מדובר על דלקת בעמוד השדרה, במערכת שיווי המשקל והשמיעה, בחניכיים, בלבלב או במפרקים, היו צצים להם מהר מאוד תסמינים חדשים. כך הפכו עם השנים המחלות שצברתי לרשימת מכולת של ממש – קרוהן, אנקילוזינג ספונדיליטיס, אוסטיאופורוזיס, קיפוזיס, דלקת ונסיגת חניכיים, מנייר, פיברומיאלגיה ולבסוף גם דיכאון. לא רק שאיבדתי עשרות קילוגרמים ממשקלי, עם השנים איבדתי גם כעשרה סנטימטרים מגובהי.
החיים עם נכות שקופה למראה, כזו שאתה חי איתה מבוקר ועד לילה אבל רוב האנשים אינם מבחינים בה כלל, הייתה ועודנה מאתגרת עבורי. מבחור פעיל ויצרני, כזה שחי את החיים במלואם, הלכתי והסתגרתי יותר ויותר בבית. אט אט גם החברים הוותיקים, שלא הצליחו להבין לגמרי מה עובר עליי, התחילו להתרחק. כנראה שככה זה כשאתה מפסיק לצאת לבלות, לשתות או להגיע לאירועים. עם הכול הצלחתי עוד איכשהו לתפקד, עד שלפני כשנתיים בשנת 2019, קצת לפני שנכנסה הקורונה אל חיינו, הגיעה הקריסה הגדולה. כל המערכות שלי, בזו אחר זו פשוט הפסיקו לשתף פעולה. כך, לאחר שמצאתי את עצמי בפסגת שאיפותיי – הוצאתי לאור ספר שלישי פרי עטי, הפקתי עצמאית ירידי ספרים לקידום מעמד הספרות הישראלית, למדתי המון על עצמי והמשכתי להתפתח ברמה האישית והרוחנית, עבדתי במקום שכיבד אותי, סמך עליי והעריך אותי ובדיוק זכיתי בהעלאה רצינית בשכרי, מוקף ב"חברים לרגע" ובבנות זוג מתחלפות - משהו בתוכי נשבר. כאילו כל מה שלמדתי, הבנתי וחשבתי שהפנמתי נשאר ברמה המנטלית בלבד ולא הצליח לחלחל אל תוך הגוף ואל איבריי. שברי הדחיסה בעמוד השדרה, תופעת הלוואי של מחלת דלדול העצם בה לקיתי בעקבות שימוש ממושך בתרופות סטרואידיות, בנוסף להתקפי סחרחורת איומים ומשתקים, תת-תזונה וחולשה איומה הפכו אותי מרותק לביתי לתקופות ארוכות עוד יותר וממושכות. מהר מאוד חיי החברה השוקקים שהיו לי, כמו גם הקריירה והעסק הפרטי שלי הושבתו כליל והוחלפו ברביצה ארוכת שעות על הספה או במיטה. מאדם חי, יצרני ופעיל, כזה שלמרות הנכות שלו עוד דואג לעשות ולתרום לחברה, הפכתי לאדם מת. כל תחושות המסוגלות שפיתחתי במהלך השנים, למרות המגבלות שנקרו בדרכי, אבדו ובמקומן תחושות הייאוש, התסכול, האכזבה, הקנאה והשנאה מילאו אל ליבי, עד למצב בו לא יכולתי עוד לשאת זאת. אז הצטרף לו גם הדיכאון לחגיגה ועשה שמות בנשמתי. מיותר להגיד שהרצון להמשיך ולחיות במצב שכזה גם הוא אבד.
באותו השלב, כאשר איבדתי לגמרי את האמונה בעצמי, פניתי שוב ובלית ברירה לעזרתם של אלה עם החלוקים הלבנים, אלה שפעם עוד חשבתי שיוכלו להציל ולרפא אותי – הרופאים. הם מבחינתם שמחו על ההזדמנות להלעיט אותי ואת גופי בכל מה שלרפואה המערבית היה להציע. בין אם היה מדובר על כדורים, מדבקות, סוכריות או עירויים, הם ניסו הכול ואני זרמתי איתם בלי להציב כל תנאים. הייתי מטופל בשבע מחלקות שונות במספר בתי חולים – גסטרואנטרולוגיה, ראומטולוגיה, אנדוקרינולוגיה, אף אוזן גרון, נוירולוגיה, פסיכיאטריה וכאב. עברתי אינספור בדיקות וניסיתי משככי כאבים מכל הסוגים שקיימים, תרופות ביולוגיות חדשות וישנות, כימותרפיה במינונים משתנים, תרופות מדכאות מערכת חיסון, תרופות אנטי דיכאוניות, הורמונים ומה לא – אך דבר לא עבד. להיפך. המצב שלי רק המשיך עוד להתדרדר ולהחמיר. בשלב מסוים אפילו החלטתי לקצר את שמי, במטרה להשמיט את אלמנט הכאב מחיי, והורדתי את ה"איי" מה"אייזן" – מה שהיה פעם שם משפחתי. אבל הכאבים עטפו אותי עדיין, מכף רגל ועד ראש, כמו שמיכה. משככי הכאבים מבוססי צמח האופיום שצרכתי על בסיס קבוע ומסביב לשעון רק דיכאו אותי, את מערכת החיסון שלי ואת התיאבון שלי יותר ולא הייתי מסוגל לעכל מזון כלל, או שמחה. למעשה חייתי, אם אפשר לקרוא לזה חיים, על כדורים ועל מזון נוזלי מפורק. אלה היו חיים שלא רציתי עוד לחיות. חיים של כאב - ללא ברירה וללא תקווה, בלי אופק ובלי עתיד. התחננתי לרופאים שיאשפזו אותי, שירדימו אותי ושיגאלו אותי כבר מכאביי, אך הם התבצרו בסירובם. כך הלכתי ודעכתי לי לאיטי במיטתי, רק אני, הכאב שלא פסק לרגע והדמעות שהרטיבו לי את הכרית.
ידוע שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, שלום חנוך אפילו כתב זאת פעם בשיר, אך במקרה שלי זה קרה בלילה אחד איום ונורא בו כמעט ועברתי מן העולם. בין אם מחוסר ברירה או בין אם מרצון. הרגשתי כאילו לא נותרו בי עוד כוחות או סיבות לחיות. אבל אז, במקום הכי חשוך בו הייתי אי פעם, נדלק בי שוב האור. הבנתי שאם אני לא אקח את השליטה על חיי ואשנה משהו – אמות. כאילו כל החיים חיכיתי שמישהו יבוא ויציל אותי. שמישהו יגאל אותי מייסוריי, ירפא אותי, יראה לי את הדרך ויגיד לי מה לעשות. כל הזמן חיפשתי מישהו שירפא אותי ויעזור לי להתמודד עם כל ה"מתנות" שקיבלתי בחיים. שנים ארוכות שחיפשתי את התשובה מבחוץ, עד שנותרתי לבד לגמרי במערכה. אני נגד העולם. אני נגד הכאב. אני נגד הרפואה המערבית ויותר מכל – אני נגד עצמי. שנים חיפשתי מי שיאהב אותי בזמן שאני בכלל סירבתי לאהוב את עצמי. האבסורד הוא שרק כאשר הבנתי זאת ונדרתי להפסיק להרעיל את עצמי התחיל השינוי להגיע. רק כאשר הפסקתי ליטול את הרעל שסיפקו לי הרופאים בכמויות מסחריות ועברתי לטיפול בשמן מרוכז של קנביס רפואי הצלחתי לעצום את העיניים ולישון בלילה למספר רגעים, גם אם לא רצופים.
ההתחלה כלל לא הייתה פשוטה והכאבים עוד היו עצומים. הייתי כל כך חלש שבקושי הצלחתי אפילו לקום מהמיטה כדי ללכת לשירותים. אפילו כדי להגיע אל הרופאים שלי, במטרה להגדיל את מינון הקנביס הרפואי שצרכתי. נאלצתי לעשות זאת על כיסא גלגלים ובליוויים של מספר בני משפחה. רק לקום מהמיטה ולעמוד נדרשו דקות ארוכות של סבל וכוחות נפש אדירים שאני עדיין לא בטוח מהיכן בכלל הצלחתי לשאוב. אבל אני נלחמתי. לראשונה בחיי אני בחרתי בחיים. לא ויתרתי לעצמי ולא על עצמי, למרות הקושי העצום. הרופאים, כהרגלם, סירבו לשתף פעולה ורק הערימו עוד קשיים בדרך. הם טענו שיש לי בעיה נפשית או בעיה של התמודדות ושאני בכלל מכור לקנביס, אבל לך תסביר להם שאני בכלל הייתי מכור לחיים נטולי כאבים. שהדבר היחיד ששאפתי אליו היה לחזור לחיות, לחזור לעצמי, להצליח להעביר ולו רק יום אחד מבלי ליטול כל כך הרבה תרופות או כדורים. ועדיין, אני הייתי חדור מטרה – אני הולך להחלים, ויהי מה. כך נפרדתי מכל הרופאים שליוו אותי במהלך השנים והפכתי לרופא של עצמי. מאותה העת אני החלטתי מה אני מכניס לגוף שלי, ובעיקר מה לא. את כל הכימיקלים הרעילים וההרסניים הפסקתי לצרוך, למעט אקמול ואופטלגין, להם עוד נזקקתי בכמויות גדולות, ובמקומם התחלתי ליטול כמויות עצומות של שמן קנביס מרוכז, מה שמכונה "שמן ריק סימפסון". את התרופה שלי, שאינה חוקית כבר בישראל, רקחתי בעצמי או בעזרתם של מלאכים בשר ודם שסירבו לקבל תשלום או תגמול על פועלם. אז, ובמקום להתחנן לרופאים שאטמו את ליבם אל מול דמעותיי, התחלתי לבנות לעצמי צבא של מטפלים אלטרנטיביים ורופאת כאב אחת שהסכימה להקשיב למצוקתי הרבה ולהגדיל את מינון הקנביס שמגיע לי. בהתחלה הם נאלצו להגיע עד אליי – לבצע דיקור סיני, טווינא ועיסויים או לרקוח עבורי את התרופה, אך אט אט הצלחתי אני לעשות יותר בעצמי ואפילו להגיע אליהם למרפאה. כך בכל יום התחיל השינוי לקרום עור וגידים ממש לנגד עיניי המשתאות, וגם אם היה מדובר בשינוי קל בלבד, הרגשתי איך באיטיות, בנחישות ובעקשנות גדולה מאין כמוה, אני חוזר ללכת ועולה שוב על הדרך הנכונה עבורי.
אבל משהו עדיין היה חסר. המטפלים והקנביס הרפואי טיפלו בעיקר בגוף החולה שלי, אבל הנפש שלי עדיין הייתה שרויה במצוקה גדולה. הרגשתי שאני זקוק לעוד סוג של עזרה, רק שלא ידעתי בדיוק מה, וכל ההבנה הפסיכולוגית והרפואית שצברתי עם השנים נתקלה שוב בחומה בצורה. ככה התוודעתי לשיטת טיפול אנרגטי שכל מטרתה ניקוי חסמים רגשיים וגופניים. שוב הייתה זו אחותי הבכורה שסיפקה את ההמלצה, למרות שלא הכירה לא את שיטת הטיפול וגם לא את המרפאה. אבל אני, שהבנתי כבר שהיקום שולח לי בדיוק את חבל ההצלה שביקשתי ממנו, תפסתי אותו בשתי ידיים וסירבתי לעזוב. במשך חודשים ספורים, יחד עם המטפלת החדשה שלי, צללתי אל נבכי נשמתי הפצועה – מטראומות הילדות שנצרבו לי בנשמה ובתאים ועד לתקיפות המיניות שעברתי בחיי הבוגרים, ועם כל טיפול שעשיתי הרגשתי איך המצב משתנה פתאום, ולטובה. נדהמתי איך היא הסתכלה לתוכי כמו רנטגן וכיצד כאבים שסבלתי מהם שנים ארוכות נעלמו כלא היו במחי פגישה אחת.
היום אני כבר יודע שרק כשמאמינים בניסים הם יכולים גם לקרות, ורק כשאתה מבין ויודע בדיוק מה אתה צריך – "התרופה" הנכונה ביותר עבורך יכולה להתגלות. לקח לי חיים שלמים להבין שאם לא אטפל בפלונטר שנוצר לי בנשמה לא אצליח באמת לרפא את הגוף שלי. שעד שלא אמצא את הדרך לאהוב את עצמי לעולם לא באמת אהיה בריא. כך, שבוע אחר שבוע ופגישה אחר פגישה המשכתי לעבוד על עצמי, גופנית ונפשית, ולהוריד במינון משככי הכאבים והקנביס עד שלאחר כחצי שנה מתחילת השינוי הפסקתי ליטול תרופות בכלל. נכון, אני עדיין לא בריא לגמרי או חף לחלוטין מכאבים, ואחת לכמה זמן אני כואב שוב ונאלץ להיעזר בפרחים הירוקים, אבל אחרי חיים שלמים של הרעלה עצמית, פיזית ונפשית, תהליכי השיקום, הניקוי הגופני וההחלמה בטח יימשכו עוד מספר חודשים.
היום, כמעט שמונה חודשים מאז הייתי מרותק למיטתי, אני מרגיש שנולדתי מחדש ואני ממשיך עוד להתחזק מיום ליום. היום אני שומע שוב בסטריאו, מסוגל להתאמן קצת ולצאת לטיולים ארוכים במושב עם הכלבה, לאכול הרבה יותר ולעכל את מה שנכנס לי לפה בלי כאבים ובלי דאגה. חזרתי לנהוג, להיפגש קצת עם חברים ועם בני המשפחה, ובמקום להתמקד בדברים הרעים שקרו לי בעבר אני מסתכל קדימה באופטימיות וממקד את הפוקוס שלי על הדברים הטובים. חזרתי לחייך ולצחוק והתחלתי להגיד "כן" לחיים ואני כבר רואה איך הם מחייכים אליי בחזרה. בנוסף, הגעתי למסקנה החד משמעית שככל שאמשיך להאמין בעצמי יותר ואמשיך עוד לצעוד בדרך החדשה שסללתי לעצמי בהרבה בדיקות דם, יזע ודמעות, אוכל לטפס שוב על הרים, גבוהים ככל שיהיו, ולכבוש עוד ועוד פסגות. למעשה, היום אני כבר יודע שהגוף שלנו יודע לרפא את עצמו, כל עוד לתהליך הקסום הזה אנחנו מסייעים ולא מפריעים. היום אני בטוח שאני הוא זה שאחראי באופן בלעדי לגורלי ואני גם מאמין שאצליח לכסות את החובות הגדולים שצברתי, לקיים זוגיות יציבה ואולי אפילו להתרבות ולהביא לעולם כמה ילדים. אך עם כל זה, נדמה לי שהדבר הכי חשוב שלמדתי בדרך, ושאסור לי יותר לשכוח לעולם, הוא שחלומות מתגשמים בכל יום, בכל רגע וכל הזמן, אבל רק אם אנחנו מאמינים בהם בלב שלם, לא מפסיקים לקוות ולא מתייאשים אף פעם.