איך זה מרגיש כשמחשבה אחת יוצאת משליטה וממרידה פתאום את כל היתר נגדך? כשברגע אחד נכבה האור ושום דבר כבר לא מרגיש הגיוני. כשהגוף הוא אותו הגוף אבל התודעה אינה אותה התודעה. כשאתה כבר לא מרגיש כמו עצמך. קבלו הצצה אל התקף חרדה וטיפים איך לצאת ממנו.
זה תמיד מתחיל אצלי ברגע אחד, כשמחשבה אחת פתאום תועה ובורחת מן העדר. מחשבה טורדנית כזאת. שלילית. אפלה. מאיימת. כזאת שמרעידה את הלב והופכת את הבטן. מחשבה מהסוג שאף פעם לא תורם לשום-דבר. מהסוג שלכלום גם לא מועיל. לרוב היא באה ישר אחרי שנחשפתי יותר מדי לנייד או למסך הרעיל. כשעוד תמונה בלתי נשכחת נדבקת לי לעפעפיים. כשעוד דימוי כבר לעולם לא יצא לי מהראש. הסקרנות הרגה את החתול, את זה אני יודע, אבל איך אפשר להפסיק בשלומו של עמי לדרוש?
אז בהתחלה אני עוד מנסה להתעלם, הרי ביום רגיל גם ככה יש לי לא מעט מחשבות; חיפוש העבודה. המינוס בבנק. הכלבות. הבישולים. הקניות והניקיונות. אבל מדי פעם היא חוזרת לבקר, בלי התרעה, אותה המחשבה. רק שבכל פעם זה נדמה לי כאילו שהיא קצת השמינה. או גבהה. או גדלה. כי הפעם היא מרגישה לי נחושה יותר. הרסנית יותר. משתקת ומפחידה. והיא קולנית ועל יתר האחרות בקלות היא מאפילה. אבל אין לי רצון או זמן להתעסק איתה. אין לי גם כוחות. ומהר מאוד אני נכנס לתוך לופ בתוך הראש שלי. אז נגמר לי האוויר. אז מגיעות גם הדמעות.
וכך אני ממשיך לי בשלי והיא בשלה, ואני יודע שההתעלמות ממנה רק תוביל לאסון. כמו לנסות להכניס יותר אוויר פנימה ממה שיכול להכיל הבלון. כי היא ממשיכה לנדנד ולהטריד עד שמרוב עוצמה היא כבר מתפוצצת. וכשהיא צורחת כל כך חזק לרגע זה נדמה שבכלל נהיה קצת שקט. אבל מהר מאוד אני שם לב שכל מה שהיה חיובי פעם הפך כעת שלילי. כאילו מישהו לקח מברשת שחורה וצבע איתה מעל לכל מה שהיה קודם צבעוני. כי פתאום לשום דבר כבר אין ערך. פתאום שום דבר כבר לא מרגיש הגיוני. הכול מרגיש כל כך זר, לא מוכר. אפילו אני כבר לא מרגיש כמו עצמי.
כאילו פתאום השתנה הטון של הסיפור. כאילו מועמד חדש זכה בבחירות. רק שהוא מאיים לעשות בתוכי בלגן גדול בזמן שאני מפחד שהוא הולך להעיף אותי לכל הרוחות. כי זה מתחיל בערך העצמי שלי, בעתיד שלי, ולאט-לאט מכרסם לי גם בביטחון. הוא צובט לי בבדידות ופורם את האחדות שבי, שבעם שלי, וזה הרי תמיד הופך מהר מאוד למתכון לאסון. כי פתאום אני מרגיש שאני לא שווה דבר. פתאום גם אין טעם לכלום. אני מרגיש חסר כל ערך. חסר כל. וכשאין חשק או טעם לקום מהמיטה הכול מרגיש כל-כך עגום.
האבסורד הוא שאותה הבעיה רק מתעצמת כשאני מתחיל להאמין לה. כשבכוחות עצמי אני עוזר לאותה המחשבה להשתלט על כל חלקה טובה בנפשי. כשאני מרים ידיים למול אותה מחשבה טורדנית שלרגעים נדמה לי שמאיימת לחסל רק אותי. כאילו מישהו מאיים ללחוץ לי שוב על כפתור ההשמדה העצמית, וזה מרגיש כאילו נפער בתוכי חור שחור משחור. ואת כל ההצלחות שלי בחיים הוא מאיים לבלוע, ואת כול ההישגים להרוס. כי ככה זה התקף חרדה - כשמחשבה אחת יוצאת משליטה ופתאום כל החיים שלך, כמו אבני דומינו, מתחילים לקרוס.
כי זה מתחיל אמנם בהתקף חרדה. בזיעה קרה. בהתנשפויות, סחרחורות וצמרמורות. אבל מהר מאוד הענן השחור הולך וגדל ומעכיר את האווירה, ובטח ניחשתם – אז מצטרף למשחק גם החבר הוותיק, הלוא הוא הדיכאון. וזה כאילו הם זוג שני אלה - היא הגברת והוא האדון. וכך הם רוקדים להם בראשי לצלילי אותה מחשבה נוראית שמובילה אותי בדרך חד-סטרית היישר אל האבדון. והם לא צריכים מוזיקה, כל עוד אני חוזר ומנגן להם את אותה המחשבה. וזאת שרשרת של סבל. של ייסורים ושל הרבה תסכול ואשמה.
אז אני נושם קצת פנימה ומוציא לאט. והרבה. וזוכר שבחיים אין אחד שעושה אבל לא טועה. והכול חולף בחיים. הכול משתנה. הכול זמני. וזה לא משנה כמה פעמים נפלתי אלא כמה פעמים אני אוסף בחזרה ומרים את עצמי. אז אני מנגב את הדמעות, נושם עמוק וקם מהמיטה. נעמד שוב על הרגליים ומתחיל לבנות את הכול, חלק אחרי חלק, מההתחלה. כי זר לא יבין כמה חזק אפשר להתרסק. ואף אחד שלא חווה התקף כזה גם לא יבין מה נדרש כדי להזדקף בחזרה. ומבחוץ הכול אולי נראה אותו הדבר אבל בפנים זה מרגיש לי קצת כמו לתקן הנזקים שתמיד מראים בטלוויזיה אחרי שחולפת לה הסערה. ואלה חורבות של נפש. הרס פנימי. שממה של אדם. כאילו לא משנה כמה נלחמת בה, כי זה לא נגמר עד שקולה של אותה מחשבה לא נדם.
אני מסכים - זה קשה כל כך לקחת שוב את השליטה. לאחוז בהגה ולסובב חזרה את הספינה, בכוחות בעצמך. כי באותו הזמן הכול שחור. בלתי אפשרי. מיותר. באותם רגעים הפסימיות משתלטת ובכל סקר שאתה מריץ בראש שלך אתה מבין שאין לך סיכוי ושאף אחד בך כבר לא יבחר. אתה מבין שאתה עומד על הקצה ושאתה צריך לבחור - ליפול או לקפוץ. לאחוז חזק בכל מה שהשגת או את הכול בבת אחת, בשתי הידיים, להרוס. כי רק אז אתה מתעורר ומנסה להשתיק את המחשבה הטורדנית. לכבות את הספקות ולהפיג מעט את הייאוש. למצוא את קרן השמש, את האופטימיות שבתוכך, ולגדל תקווה ללא היסוס.
האבסורד הוא שכאשר אתה מרגיש שלא נותר לך דבר, בעצם גם לא נותר לך שום דבר לאבד, ולכן, לדעתי לפחות, מזה אפשר רק לגדול מחדש וגם קצת להתעודד. כי אחרי שפינינו את ההריסות וקברנו את העבר אפשר להתחיל לבנות מחדש וגם לצמוח. וכולי תקווה שעד ההתקף הבא, לפחות, אצליח להשיג לעצמי קצת שקט נפשי ומנוח.
חרדה מהי?
חרדה היא מתקפה. היא תקיפה. היא התקף. והיא מגיעה ללא כל התרעה או כוונה מוקדמת. ככה סתם. בבת אחת. כשכל מה שהכרת והיה הגיוני בבת אחת קרס. כשההיגיון יצא מהחלון, והפחד והחרדה גם הם הצטרפו לקרקס. ואתה מפחד שכבר לא תצא מזה. שאתה הולך כבר להשתגע. שהגעת לסוף הדרך. אל קצה גבול היכולת שלך. שאתה הולך למות בכל רגע. שיותר כבר לא תעבור ב"דרך צלחה" ולא תקבל 200 שקלים. שזהו זה, הכול נגמר, ולא יהיה שידור חוזר למחרת באחת ושלושים.
כי לפתע אתה מוצא את עצמך חסר נשימה. מזיע בכל הגוף. מתנשף. נאבק בסחרחורת ללא הצלחה – כי כל מה שאתה מנסה לעשות מרגיש פתאום קצת כאילו אתה מזייף. וזה לא עוצר. והמחשבות הן כמו פטישים. הן דופקות בעוצמה אדירה בתוך הראש ולא נותנות מנוחה, לא לצדיקים וגם לא לרשעים. והן לא עוצרות גם כשאתה כבר משותק. כשאתה לא מסוגל לזוז או לעכל בכלל את מה שקורה. כשאתה בורח אל מתחת לשמיכות, רק אתה והדמעות, אל תוך החשיכה. אל הבדידות. אל מחוזות הלבד. כשכולך רועד מפחד אבל לא ממש מבין מה קורה לך או למה זה קורה לך דווקא עכשיו. מיד. כשאתה מאבד קשר עם המציאות ובטוח שהחיים כפי שהכרת יותר כבר לא יתקיימו. שהכול בבת אחת הולך להשתנות. שאתה כבר לא תהיה אתה. שאתה כבר לא תהיה. שהם כבר לא יהיו.
וככה בדיוק זה מרגיש בעיצומו של התקף החרדה - כשהקרקע נשמטת לך פתאום מתחת לרגליים. כשהעלילה הופכת לא ברורה. כשמול העיניים נופל לך מסך שחור. כשאתה השחקן הראשי בסרט האימה של חייך, וגם הצלם וגם המפיק וגם הבמאי השיכור. כשאתה מרגיש איך החור השחור שבתוכך גדל ומאיים אותך באחת לבלוע. כשאתה לא מאמין כבר כמה עמוק יכולה לחלחל השנאה, או לאיזה ממדים גדל הרוע. כשאתה חושש לבקש לעצמך ולו רק קרן אחת קטנה של אור. כשאתה בטוח שגם ככה באותם הרגעים זה ממש אבל ממש לא יעזור. כשהענן השחור חוזר שוב לרחף מעליך וכשהדבר היחיד שזורח בבוקר זו הבדידות הקיומית. כשאתה נוסע לך לבד בשבילי החיים ואין לצידך חבר, או ידיד או עמית. כשלא משנה כמה אוויר אתה נושם – זה מרגיש שהוא פשוט נטול חמצן. כשאתה רוצה לברוח החוצה אבל לא מוצא איך פותחים את הדלת – או איפה לעזאזל נמצא הלחצן. כשהמערבולת שואבת אותך פנימה. כשאתה חותר וחותר וחותר אבל נשאר באותו המקום – מיליון קילומטרים מחוף המבטחים. כשהמיטה רטובה כבר לגמרי מדמעות וזיעה קרה ואתה בטוח שאתה הולך לטבוע בתוכם, אפילו כשכבר אין גלים. כשהדבר היחיד שעובר לך בראש הוא שהולך לקרות עוד אסון ושאין כבר שום סיבה הגיונית לחיות או להמשיך. כשאתה חושב רק על הסוף ולא מבין מה באמת באותו הרגע אתה צריך.
כשאתה מבקש לשים סוף להכול – לסבל, לייסורים, לכאב ולפחדים. כשאתה חושב על המוות כל הזמן אבל לא באמת רוצה לאבד את החיים. כשאתה מבין שמישהו השתלט לך על המחשבות. שאיכשהו שוב איבדת את עצמך לדעת. שכל מה שעשית עד כה לא שווה דבר ושחזרת שוב לנקודת ההתחלה, כאילו החלקת במדרגות של החיים ונפלת על התחת. כשאין לך תחושה של ערך או גרם של ביטחון עצמי. כשאתה בטוח שבעתיד לא מחכה לך כלום - שאין דבר בצד השני. כשאין לך תיאבון וגם אין לך פתרון. כשאתה מרגיש איך שכל מה שבנית במשך שנים קורס בבת אחת מול הפנים שלך, בשניות. כשאתה מחשיך את הבית ומתנתק אט-אט מהעולם. כשאתה מתרחק מעצמך אבל באותה הדרך מתרחק גם מכולם.
כשהשמיים הכחולים מתכסים בעננים של בלבול. כשהלחץ שנאגר בתוכך מעיר לפתע גם את הפאניקה והתסכול. כשהכול מתקדם בבת אחת, על מאה קמ"ש, רק שהבלמים שלך לא עובדים. כשהאדמה רועדת סביבך ואתה מרגיש שאתה פשוט בוער ונשרף מבפנים. כשהברור הופך לעמום. כשאתה לא מצליח לחשוב בבירור כמעט על כלום. כשאתה ספון עמוק בתוך המיטה, כמו סירה שמיטלטלת לה בתוך הים הגועש ורק מחכה לשוך הסערה. כשברגע אחד כל הקלפים קורסים, כשהכול מאבד משמעות. כשאתה מרגיש שבמציאות אתה מאבד אחיזה ומגיע הרגע שלך להיפרד מהעולם ולמות. כשהגרוע מכול מתגלה ואתה פתאום מתעורר ומבין שזה בכלל בראש שלך. שהאיזון הכימי במוח השתנה. שהטראומה עולה ודוקרת ומציפה. כשהביוב הנפשי עולה על גדותיו ואתה מבין שאתה בעיצומו של התקף חרדה. כשאתה כבר לא מזהה במראה אפילו את עצמך. כי חרדה היא מתקפה על ההיגיון. היא תקיפה רב-מערכתית. היא התקף. והכי חשוב לזכור שהתקף, מטבעו, הוא דבר שחולף.
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר
חרדה היא קצת כמו וירוס במחשב של הנפש – מאיימת להרעיל ולהשמיד כל תא של זיכרון טוב או היגיון. כשהדופק מהיר וחום הגוף עולה. כשקצב הלב מאיץ והכול כואב. כשהכול רועד, מסתובב, והפה מתייבש. כשאתה מרגיש שאתה קורא לעזרה. שאתה צועק, אבל איש לא עונה. שדברים שהדחקת מגיל צעיר פתאום צפים ועולים אל פני הקרקע. כשכולם מרגישים דומה ואתה היחיד ששונה. כשהשמש שוקעת עליך למרות שאתה בטוח שיש עוד דברים שלא הספקת. כשאתה מלקה את עצמך על טעויות של אחרים. כשהסיבות נעלמות ובמקומם מגיעים פתאום רק ההסברים. ואתה כבר לא רוצה לשמוע. לך כבר לא אכפת.
האבסורד הוא שדווקא אז, כשאנחנו במקום הכי נמוך שלנו, אנחנו יכולים רק לצמוח. כי רק אחרי שניקינו את ההריסות של מי שהיינו אנחנו יכולים להתחיל לבנות את עצמנו מחדש. ולפעמים נדרש רק ניצוץ אחד קטן של אור כדי להאיר אפילה שלמה. ולפעמים התקף חרדה הוא בסך הכול אנרגיה לא טובה שנתקעה לנו בגוף. סוג של טראומה. כשכל מה שהיה חיובי התאפס ונותרו רק השליליים. כשאתה טובע בים של עצמך ואליו לא שכרת או אפילו הספקת להכשיר מצילים. כשאתה רוצה שיבואו לבקר אותך אבל לא סומך על אף אחד. כשאתה מרגיש שאתה כמו ילד בהתקף זעם, ואתה צועק וזורק את כל הדברים רק כדי שיתייחסו אליך, ועכשיו.
לשלוט בתחושת חוסר השליטה
מכירים את ההרגשה? מזדהים? אתם לא לבד. כי אחד מכל שלושה יחווה התקף חרדה במהלך חייו. לפחות אחד. והאבסורד הוא שמי שכבר חווה התקף חרדה יודע שלפעמים החרדה מפני ההתקף הבא עלולה להיות לא פחות מטרידה. כי חרדה היא למעשה תגובה טבעית של הגוף, בה הוא מגיב לאיום שנתפס כקיצוני, גם אם אינו מוחשי, ומעלה את רמות האדרנלין שבדם. להתקפי חרדה רמות שונות של עוצמה, משך ותדירות, ונראה שלמרות הקידמה הטכנולוגית והרפואית במאה ה-21 התופעה רק הולכת ומתרחבת. כנראה זה מה שקורה כשמלמדים אותנו להדחיק את הרגשות שלנו ולא לתת להם מקום.
התקף חרדה אינו דבר נעים, בלשון המעטה, אך ברוב המקרים הוא אינו מסוכן. בממוצע התקפי חרדה נמשכים כחצי שעה, אך במידה ונמשיך להזין את מעגל האימה ההתקף עלול להימשך זמן רב עוד יותר. לכן, ההמלצה במקרים כאלו היא דווקא לא לנשום עמוק, מה שעלול להציף את המוח בחמצן ולגרום לתחושה של סחרחורת, אלא להקפיד לנשוף יותר אוויר מאשר לשאוף. מומלץ גם שלא לנסות ולהילחם בתחושה – הרי מדובר בקרב אבוד מראש. במקום זאת מומלץ להסיט את תשומת הלב אל החושים האחרים שלנו ואל מערכות הקלט הגופניות – צאו לצעידה יחפים, הכנסו למקלחת קרה, נגנו מוזיקה בווליום גבוה או טעמו משהו חריף או חמוץ או מתוק במיוחד. ברוב המקרים יחלוף ההתקף מעצמו, אך במקרים חריפים או קשים יותר מומלץ להיעזר בבעל מקצוע, למרות שבינינו, גם חיבוק יכול לעשות את אותה העבודה.
מרגישים שאתם בעיצומו של התקף חרדה? אל תהיו לבד! חרדה היא לא מחלה והיא לא מדבקת ולכן מומלץ ליצור קשר עם חבר או שכן קרוב שיבואו לבקר, לתמוך או פשוט להיות אתכם. נכון, רבים עדיין רואים את התקף החרדה כמשהו שצריכים להתבייש בו, אבל חרדה היא נורמלית והיא אינה מחלת נפש. לעיתים, דווקא ההסתרה של אותו ההתקף עלולה להכניס אותנו ל"מעגל קסמים" שיכול רק להגביר את התחושה שמשהו בנו לא בסדר. התקפי חרדה לא ניתן לפרק באמצעים קוגניטיביים ולרוב הם מגיעים בעקבות טריגרים של טראומות עבר שלא טופלו כראוי או בעקבות דפוסי חשיבה שגויים ולכן, במקרה בו הם נוטים לחזור מומלץ לפנות לטיפול מקצועי מתאים.
נתקלתם בחבר שעובר התקף חרדה? אל תגידו לו שהכול יהיה בסדר ואל תפצירו בו להירגע. אל תנסו לדבר אל ההיגיון שבו ואל תנסו לפתור לו את הבעיה נסו במקום רק להיות רגישים ולהכיל את הכאב. להקשיב. לתמוך. להיות שם בשבילו או בשבילה. תוציאו אותם לסיבוב באור השמש, תביאו להם משהו מתוק לשתות או תחבקו אותם חזק. כי בינינו, זה כל מה שצריך כל אדם. עם התקף חרדה או בלעדיו.