רבים סבורים שלעשות את הצעד הראשון זה הדבר הקשה ביותר, אבל אם שואלים אותי, זו היא דווקא ההתמדה – אוסף הצעדים שבא לאחר הצעד הראשון, שמאתגרת באמת. לכן ההתמדה, הרגל הרביעית והאחרונה במודל אהב"ה, היא החשובה ביותר, לדעתי. שכן, לצאת לדרך זה עוד פשוט, אבל להמשיך וללכת בשביל שבחרנו לעצמנו, למרות הסחות הדעת והפיתויים שבצדדיו – זה כבר דורש יכולות אחרות. כי כל אחד יכול להתחיל דיאטה, או לצאת למסע. לעשות את הצעד הראשון לאחר לא מעט הססנות ומבוכה. אבל להתמודד עם הקשיים שבדרך, להתמיד ולהמשיך, ולמרות הכול לצעוד קדימה – זה כבר הרבה יותר קשה.
הצלחה היא הצלחה היא הצלחה
אומרים שהדרך אל ההצלחה רצופה כישלונות אך לדעתי היא מרוצפת גם בהחלטות קטנות. לכן, מבחינתי לפחות, כל הצלחה היא הצלחה, ולא באמת משנה מה גודלה, כי השפעתה ברוב המקרים תהיה זהה עבורנו. לכן מומלץ להציב לעצמנו יעדים קטנים וברי השגה כדרך קבע בדרך אל היעד הנכסף, בנוסף ליעדי-על או למטרות הנשגבות. למעשה, אפילו סידור המיטה ישר לאחר הקימה ממנה בבוקר יכול לספק 'בוסט' ראשון של אנרגיה עם השלמת המשימה ולהטעין אתכם לקראת המשימה הבאה. בדיוק כמו הדינמו של האופניים שמאיר לכם את הדרך עם כל סיבוב של הגלגל. אגב, צחצוח שיניים, ריקון הכיור מהכלים או קיפול כביסה יכולים גם כן לשרת את אותה המטרה, או אפילו טיול עם הכלבה. האמת היא שאין צורך לשאוף על ההתחלה לכבוש את העולם, אבל צעד אחר צעד, בדיוק כמו תינוק שצועד את צעדיו הראשונים - הצלחה קטנה אחר הצלחה, משתנה לה בעקביות גם דרך המחשבה. כך, מפסימיות צומחת לה אט-אט האופטימיות, היא פשוט זקוקה למעט עזרה בקילוף השכבות שמעכבות אותה ואותנו בדרך אל ההצלחה. זכרו שאף אחד לא קם בוקר אחד ומחליט להעפיל היישר אל פסגת האוורסט, ולפני המסע המפרך אל ההר הגבוה בעולם יש לטפס קודם על גבעות אחרות, נמוכות יותר, והרבה, עד שנתאקלם ונרגיש מוכנים להמשיך לטפס עד שנתקע את דגל ההצלחה על פסגת העולם.
אחד הדברים שעלולים להכשיל אותנו בדרכנו אל אותה פסגה היא החשיבה הפסימית, שרבים טוענים שהיא לא יותר מעצלנות מחשבתית. לכן, כדי לראות את הדברים היפים בחיים, עלינו לחפש אותם, להתמקד בהם וגם לצפות שיגיעו, ולא רק לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שייפלו לחיקנו, שכן גם אם יגיע משהו טוב בדרך אנו כבר נמצא את הפן השלילי שבו. נכון, החלטת החלטות היא לא דבר קל, בטח ובטח כשהן נוגעות לנו ומשפיעות עלינו באופן ישיר, ובדרך בטח גם נטעה או נתבלבל לא פעם ולא פעמיים, אבל למיטב הבנתי זו היא דרכו היחידה של העולם להתקדם. אחרי הכול, הטיפה חוצבת בסלע לא מפאת כוחה אלא בגלל כוח ההתמדה שלה.
קחו לדוגמה החלטה לכאורה פשוטה ביותר – נניח ואציע לכם פרוסת עוגה כאן ועכשיו, לעומת עוגה שלמה בעוד כשבועיים. כמה מכם יעדיפו לספק את תאבונם באופן מידי וכמה יעדיפו לדחות את הסיפוק הרגעי רק במטרה לקבל סיפוק גדול יותר בהמשך? נשמע פשוט, לא? אז במה אתם הייתם בוחרים? במאה אלף שקלים היום או במיליון שקלים בסוף השנה? כך בדיוק עובדת הגרלת הלוטו בארה"ב, בה מציעים לזוכים לפרוס את סכום הזכייה למשך שנים רבות וארוכות, או לקבל כמחצית מהסכום (לאחר ניכוי המס) כבר באותו היום. לעיתים מתבטא ההפרש במאות מיליונים של דולרים. ובמה הייתם בוחרים אז? נראה פשוט, לא? אבל מה אם ההתניה הייתה קצת שונה? מה אם הייתי מציע לכם פרוסת עוגה בעוד שנה, ועוגה שלמה בעוד שנה ושבועיים? האם אז הייתה משתנה דעתכם? האם אז הייתם חושבים פעמיים? נדמה לי שכן, ואני גם לא היחיד שחושב כך כי במחקרים רבים בהם שאלו נבדקים לגבי העדפתם נמצא שדחיית סיפוקים עתידית, למשל לגבי החלטות שנעשה בשנה הבאה, היא קלה יותר מאשר דחיית סיפוקים מיידית. הרי מי בכלל מצליח לחשוב או לתכנן דיאטה שתתחיל בעוד שבועיים-שלושה כאשר ביד מונחת לו פרוסת עוגה מעוטרת כל-טוב ומגרה? מי יכול לחשוב על הפנסיה כשאנו לא גומרים את החודש או לא מצליחים כלל לייצר הכנסה?
תארו לעצמכם עולם בו אנשים לא היו חולמים לשנות את המציאות והיו מקבלים אותה כמו שהיא. כאילו הייתה גזרה משמיים. גורל. גנטיקה. מכתוב. או איך שלא תרצו לקרוא לזה. אז, לא רק שלא היינו מצליחים לבנות את הפירמידות ולא היינו מצליחים לבנות מגדלים בשמיים, אלא שרוב הסיכויים שעדיין היינו דומים יותר לאדם הקדמון. כי ללא אותם האנשים שהתגרו במציאות כפי שהיא וסירבו לקבלה לא היינו מפתחים מנועים, לא היו רכבות, מעליות, מכוניות וגם לא טילים. נכון, תמיד יהיו אלה שיתרעמו ויגידו שלקבל החלטות זה הדבר הכי קל שיש, ואולי הם אפילו צודקים במידה מסוימת, אבל כמו שכבר הסברתי - קבלת ההחלטה היא רק תחילת המסע, הסנונית הראשונה שמבשרת על בוא האביב, כאשר ביצוע ההחלטה עד תום היא הפריחה. היא הפרי. או במילים אחרות, להחליט או לשנות את דעתנו אפשר גם מאה פעמים ביום, אבל להחליט וגם להתחייב לפעול על פי אותן החלטות, באמונה שלמה שיצאו אל הפועל - זה כבר מאתגר ודורש מאתנו הרבה יותר.
כי אנו נוטים לחיות את החיים כרצף מתמשך של "עכשיו", בזמן שאת העתיד אנו כלל לא רואים או מייחסים לו משמעות. כאילו את הבעיות שיצוצו בדרך ייאלץ לפתור ה"אני העתידי" שלנו ולא ה"אני של עכשיו". אבל העתיד שלנו מתחיל היום, כאן ועכשיו, ולמעשה זה הדבר היחיד שקיים – הרגע הזה, והוא מתחיל בצעד אחד קטן לכיוון הנכון. הוא מתחיל בכוונה טהורה, באמונה שלמה ובמחשבה מוקדמת על המקום בו אנו נמצאים ועל המקום בו אנחנו רוצים להיות בעתיד. המקום אליו אנו רוצים להגיע. כי בינינו, אני לא מכיר אף פרופסור או מומחה שקמו בוקר אחד והתעוררו כאשר הם יודעים כבר את הכול. לקחו להם שנים של למידה, חקירה, הבנה, ואמונה, בעצמם ובדרך שלהם, כדי להביא את עצמם למקום בו הם נמצאים עכשיו, או במילים אחרות – הם התמידו בדרכם. ואתם? מה התוכניות שלכם לעתיד? ומה אתם עושים כרגע כדי להגיע לשם אחר כך? או כמו שאומר המשפט המוכר - אנחנו נמצאים היכן שנמצאות מחשבותינו, לכן כדאי לוודא שהמחשבות שלנו נמצאות במקום בו אנו רוצים להיות.
סטטיסטיקה של הצלחה וכשלון
כששאלו את מייקל ג'ורדן, שחקן הכדורסל האגדי, איך הצליח להיות השחקן המצטיין של איגוד הכדורסל האמריקאי בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הוא טען שאחוזי הקליעה שלו הם סך הכול די ממוצעים. כמו של יתר השחקנים באיגוד. ההבדל הוא שהוא פשוט ניסה יותר פעמים לקלוע לסל. כך, למרות שהחטיא לא מעט פעמים, עדיין הצליח לקלוע מספר גדול מאוד ומרשים של סלים. הוא לא וויתר, לא לעצמו ולא על עצמו, ולמרות הקושי הוא בחר תמיד לנסות לקלוע. נכון, לא תמיד הצליח, אבל סטטיסטית, ככל שננסה יותר – כך גם נצליח יותר. בוודאות. או כמו שרומז המשפט המוכר – תשאפו לירח, כי גם אם תחטיאו, לפחות תהיו מוקפים בכוכבים.
כמובן שיש לקחת בחשבון שאנו "בסך הכול" בני אדם, וככאלה נדמה שנועדנו גם לחטוא או להחטיא מדי פעם, וזה בסדר, כל עוד מקפידים על היחס. על האיזון. כל עוד אנו מודעים לכך ולא הופכים זאת להרגל. או במילים אחרות - זה בסדר "לשבור" את הדיאטה מדי פעם, אבל רק כשאנו מבינים שאנו לא מנהלים דיאטה זמנית אלא משנים סדרי חיים. אנו שואפים להגיע אל היעדים ששמנו לעצמנו, אך יחד עם זאת מותר לנו לפעמים גם לעצור בצד הדרך, להריח איזה פרח או שניים או להשביע איזו תשוקה רגעית, אך אסור לשכוח שבדיוק כמו גירוד - בהתחלה זה עושה נעים, אולי אפילו לרגע או שניים, אבל אם מגזימים ונסחפים אנו עלולים כבר לפגוע בעצמנו.
לכן, כדי להתחיל לרפא את עצמנו יש קודם כל לקבל את המצב. להשלים אתו. להסתכל לו בלבן של העין. כי כשאנו מקבלים את המצב כמו שהוא מהר מאוד אנו מבינים שאין טעם בהאשמות. שדברים קרו, קורים ועוד יקרו, ולפעמים פשוט אין מנוס מהם. בדיוק כמו סיפור הזן הידוע על הדייג ששט בסירה שלו בתוך אגם, עד שלפתע סירה אחרת פגעה בסירתו. תחילה חשב שדייג אחר ניסה לפגוע בו עם סירתו ולחבל במאמציו לדוג דגים ולפרנס את משפחתו ולכן מיד התעצבן. מהר מאוד התחיל לכלות את כל זעמו בדייג שבסירה השנייה – לקלל ולגדף. אבל בדיוק אז, כששם לב שהסירה השנייה ריקה לגמרי, נרגע בבת אחת והבין שאין טעם להתעצבן. שמה שקרה קרה, ושבמקום לחפש את האשם, יש פשוט לטפל בבעיה ולהמשיך הלאה. להתקדם. להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך לנוע. כך בדיוק גם אצלנו, ברגע שאנו מסיטים את תשומת הלב שלנו מהבעיה אל עבר הפתרון, ממה שקרה אל עבר מה שאנו רוצים שיקרה, כל האנרגיה שלנו פתאום משתנה. קצב הלב מאט. אנו מפסיקים לברוח או להילחם. הנשימה חוזרת לסדרה וגם השקט. אז גם מתחיל הריפוי ומחלחלת לה ההבראה, כשהגוף מפסיק לשפוך כמויות של קורטיזון אל זרם הדם ובמקומו מזרים חמצן. אגב, זוהי אותה הבנה בדיוק שאמורה ללוות אותנו במסע כולו – ההבנה שלהאשים את האחר או להטיל עליו את האחריות זה קצת כמו לבלוע גלולה של רעל ואז לצפות מהצד השני שימות. אבסורד שכזה.
אם אין אני לי – מי לי?
אם כן, לקיחת אחריות הינה הצעד הראשון להחלמה. להתמדה בתהליך. לשינוי. אבל בנוסף לכך חובה לזכור שמעבר לאחריות הפנימית עלינו לקחת על עצמנו גם אחריות חיצונית. כולנו יודעים שאנרגיה מושכת אנרגיה, לכן אנשים שמחים לרוב יהיו מוקפים באנשים שמחים בזמן שאנשים עצובים אוהבים להקיף את עצמם בדומים. אנו אוהבים שסביבתנו משקפת לנו את עצמנו, את בבואתנו, וכך, כשאנו שמחים קשה לנו להביט בפנים עצובות, וכשאנו עצובים, אנו מעדיפים מישהו שיכיל את העצבות שלנו ויהדהד אותה, ולא מישהו שירקוד מולנו עם חיוך גדול על הפנים. בדיוק באותו האופן גם בתהליכי הריפוי שאנו לוקחים על עצמנו מוטב שנקיף את עצמנו באנשים שיהדהדו עבורנו את התהליך שאנו עוברים בחיוביות ולא בשליליות. שיעצימו אותנו ושישמשו לנו ראי לדרך שאנו עוברים. שיאירו לנו אותה ברגעים האלה שקשה קצת יותר ואנו כמעט נופלים. לכן, וכדי להתמיד בתהליך, מומלץ לשים לב גם לדרך בה אנו מנסחים את עצמנו, לפתיחות שבה אנו מכניסים אחרים אל תוכנו, אל נשמתנו ואל ליבנו, וגם, וחשוב לא פחות, לדרך בה אנו מתנהלים. אחרי הכול, כמה זמן נצליח לשהות בצידו של אדם שלא נעים לנו לידו?
רבים מאיתנו חיים באשליה של חוסר. של חסר. של הפסד. עוברים את העולם בחיפוש אחר החצי השני שלנו, זה או זאת שישלימו אותנו ויהפכו אותנו לשלמים. אלו שיאזנו אותנו, שיבינו אותנו ושיגידו לנו מה עושים או איך מתנהגים. אבל האבסורד הוא שאת זה לעולם לא באמת נצליח לקבל מאחרים, וכראיה לכך אפשר לראות את אחוז הגירושים שעולה בכל העולם מאז המאה העשרים. כי במקום להשתנות או להבין ולקבל את החולשות שלנו אנו עסוקים כל הזמן בחיפושים אחר אלו שיקבלו אותנו כמו שאנחנו, בזמן שאנחנו מתקשים בכלל לקבל את עצמנו. לכן אנו מחליפים חברים כמו גרביים בכל פעם שהם מעוררים אצלנו את השדים איתם לא היינו מוכנים להתמודד ואז מתחרטים וטוענים שהיינו מגיבים אחרת, בדיעבד, אם רק היינו יודעים אחרת. כך אנו מפספסים את העובדה שאנו למעשה הראי האחד של השני ושאנו נוטים לשקף לשני את עצמנו, את כאבינו, ואת התהליכים שבנו שטרם השלמנו.
לכן, בכדי להתמיד בתהליך עלינו להקיף את עצמנו בסביבה מיטיבה. באנשים הנכונים. בכלים הנכונים. גם אם לעיתים עלינו לזייף מעט את הקול האוטומטי שלנו, הילדי, שמנסה לחמוק מבין שפתותינו, ולבחור במקום בתקשורת מקרבת ומסבירה. בתקשורת בוגרת, אוהדת ומתווכת. כי לקיחת האחריות על עצמנו משמעה לקיחת אחריות גם על הריפוי שלנו ועל השינוי שאנו רוצים לבטא. משמעותה היא שאנו מנהלים את ההחלמה שלנו בעצמנו. אנו ולא אחרים. לא הרופאים שלנו, לא המשפחה שלנו, לא החברים שלנו ולא כל אותם יועצים מדופלמים. באנגלית, אגב, המילה אחריות מורכבת מהלחם של שתי המילים response ו ability, זאת אומרת, שאחריות היא למעשה היכולת שלנו להגיב למצב. לסיטואציה. כי עצם ההבנה שלקיחת האחריות על עצמנו טומנת בחובה את יכולת התגובה הבסיסית שלנו היא גם זו שתנציח את השינויים שאנו רוצים לעשות בחיינו ובבריאותנו.
נכון, יש שיגידו שאנו ניצבים רק בפני המבחנים שאנו מסוגלים לעמוד בהם ויקראו לזה "מתנה מאלוהים", אבל כך או כך נראה שאנו נתקלים בחיים רק בשיעורים שעלינו לעבור, ושרק כך נצליח לצמוח, לגדול, ולהגשים את ייעודנו. כאילו שהדרך היחידה היא לעבור דרך, כי אחרי הכול – אם אתה לא צומח, אתה נובל. עם זאת, יש לזכור תמיד שאם לא נהיה מחויבים לעצמנו ולטובתנו האישית אף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת עבורנו.
להסתיר את הכאב
אחד הקשיים הכי גדולים עימם נאלצתי להתמודד עם השנים היה הבושה. הפחד שמא יראו אותי כחלש או פחות גברי. תמיד השתדלתי להסתיר את הכאב מאחרים, נמנעתי מלהראות להם שכואב לי והעדפתי פשוט להימנע. במקום להתמודד הייתי בורח, לרוב למקום מבודד ושקט בו הייתי מעשן את עצמי לדעת, שותה כדי להיעלם או "סתם" מנסה להדחיק את החרדה שמלווה לכל התקף, זאת שלוחשת לך באוזן שאולי הפעם לא תצליח לצאת מזה.
שנים שנאתי את עצמי. למעשה, אני לא בטוח אם אי פעם באמת אהבתי את עצמי. מגיל צעיר הייתי מאשים את עצמי באופן טבעי בכל דבר ואז מנסה גם לרצות את האחרים כפיצוי. כך הייתי מרעיל את עצמי על בסיס יומי, שעתי, דרך קבע, ואז מתפלא שאני נהיה חולה יותר. אלכוהול, סיגריות, סוכרים, פחמימות ריקות או האשמות עצמיות - לא באמת משנה איך, תמיד הייתי מוצא את הדרך להרעיל את עצמי עוד קצת. כנראה זאת הייתה הדרך היחידה שלמדתי כיצד להתמודד עם העולם. האבסורד הוא שבדיוק ככה, במקום להתבגר ולהתגבר, נתקעתי באותה הנקודה עד שכבר התרגלתי להישאר במקום. תקוע. אוזר כוחות, יוצא, מנסה לכבוש עוד פסגה או יעד ואז חוזר מובס עם הזנב בין הרגליים. כך גם הייתי אוגר בתוכי עוד ועוד רעל תודעתי, אותו הקפדתי שלא לחלוק עם אחרים, עד שהמאגר הפרטי שלי כבר היה מתמלא או עד שהייתי מתפוצץ, המוקדם מבין השניים. אבל אז, ברגע אחד הייתי מאבד את כל מה שהצלחתי לצבור ומוצא את עצמי שוב בנקודת ההתחלה. לבד. אבוד. אובד עצות. ובעיקר מותש מהמלחמה העצמית שלי בי.
אבל היום אני כבר יודע שאני לא אחראי על התוצאות. אני אחראי רק על הדרך, והתוצאות כבר יגיעו מעצמן. בדיוק כמו שאת הדיאטה אפשר תמיד לדחות למחר, ואז למחר של המחר ואז ליום שאחרי, כך גם אנחנו הם אלה שצריכים לעשות את הבחירה הנכונה כל פעם. בכל רגע נתון. בכל זמן. עכשיו.
המסקנה היא שאם רוצים לשנות, פשוט משנים. כי במקום לחכות לזמן המתאים, שלעולם לא יגיע, אגב, עלינו להבין שהרגע הנכון לשינוי הוא עכשיו. בכל רגע. בכל בחירה שאנו עושים. וכך, בחירה אחר בחירה, צעד אחר צעד, אנו אוחזים בהגה ומשנים אט-אט את הכיוון של חיינו. בדיוק כמו מטוס שממריא ועוזב את הקרקע הבטוחה - אי אפשר לעשות את זה ברגע אחד או בהססנות. נכון, בהתחלה זה ממש קשה ואולי אף נראה בלתי אפשרי, אבל לאט לאט, החלטה נכונה אחר החלטה נכונה, אנו מגבירים מהירות, הזווית מתחילה קצת להשתנות וגלגלי המטוס עוזבים את הקרקע היציבה עליה נשענו. פתאום התמונה נראית קצת אחרת. פתאום אנחנו מרגישים קצת אחרים. אז גם נופלת לה ההבנה ששינוי הוא פשוט והוא גם בר-קיימא והוא פשוט דורש מאיתנו להיות כנים עם עצמנו. מחוברים לעצמנו. מחויבים לעצמנו וגם לתהליך. כך, במקום להרעיל את עצמנו ואת תודעתנו עלינו ללמוד כיצד לאהוב את עצמנו ולפרגן לעצמנו. להאמין בעצמנו ולא להלקות את עצמנו על כל מה שקרה או לא קרה בדרך, כי אחרי הכול, אם אנחנו לא נאהב את עצמנו, איך נוכל לצפות מאחרים שיאהבו אותנו?
אין בושה בקבלת עזרה
אף אחד לא יכול לעשות את זה לבד. האדם הוא יצור אנושי ולא סתם טענו פעם שכדי לגדל ילד זקוקים לכפר שלם ולא רק לזוג הורים. משם גם התפתחה התנועה הקיבוצית בה הטיפול באוכלוסייה הצעירה בשעות היום והלילה היה נתון כמעט לחלוטין בידי אנשי המקצוע, ולא בידי ההורים חסרי הניסיון. אבל הניסוי הקיבוצי נכשל והיום כבר מאשרים רוב המומחים שלחום האנושי ולבית בו אנו גדלים יש גם כן השפעה לא מבוטלת על הדרך בה אנו לומדים להתמודד עם העולם.
למעשה, לכל אורך חיינו מלמדים אותנו, בני המין הזכרי, שגברים לא בוכים (ואם הם כבר עושים זאת, אז זה קורה רק בלילה). כולם עומדים על כך שגבר יודע (או צריך לדעת) כיצד לכבוש את מכאוביו ושזה חלק אינטגרלי מלהיות גבר. שזו הדרך היחידה להתגבר. האבסורד הוא שמגיל ההתבגרות דוחקים אותנו להתעלם מרגשותינו ומהרגשותינו ודורשים מאתנו להקרין החוצה דמות אחרת, "גברית", שלא תמיד עולה בכפיפה אחת עם ה"אני" הפנימי שלנו או עם ה"אני" האמיתי שלנו. כמובן שגם נשים עוברות תהליך דומה וכך מתחיל אט-אט להיווצר הקרע בין הגוף והנפש. אותו דיסוננס קוגניטיבי שמנסה מצד אחד להתעלם מהעובדה שמשהו בתוכנו זועק לתשומת לב כאשר מהצד השני אנו נדרשים להוכיח את עצמנו.
עכשיו אל תבינו אותי לא נכון - לצעוד לבד זה כיף. זה משחרר. זה חופשי. אבל לצעידה בשניים ערכים נוספים, וגם לצעידה בקבוצה. לכן זכרו שלעולם אינכם צריכים לצעוד לבד ושתמיד יש סביבכם אנשים שישמחו לסייע, לתרום מכספם או מניסיונם, או "רק" לספק כתף לבכות עליה או חיבוק חם. זכרו שלבקש עזרה בשעת משבר היא גדולה. היא עוצמה. ובדיוק כפי שהמנכ"ל יעשה הכול כדי לדחוף את העסק שלו קדימה, כולל רתימתם של אנשי המקצוע המתאימים, היועצים או העוזרים, כך גם אנו יכולים לנהל את עצמנו, את גופנו, את נפשנו ואת בריאותנו ולהניח לכאב. וגם אם היועץ הראשון לא עזר אין זה לא אומר שהבא בתור לא יועיל. כי "מצליחנים" הם לא אלה שלא מפסידים לעולם, אלא אלה שלא מרימים ידיים לאחר מכן. אלה שמנסים שוב ושוב עד שהם מצליחים ולא מוותרים. כי הדרך להצלחה רצופה מפחי נפש, כישלונות ושיעורים, והשאלה היא האם אנחנו מוכן ללמוד אותם ולהפנים? האם אנו מוכנים לוותר על הגולם שהיינו כדי להפוך לפרפר שנבראנו להיות? האם אנו מוכנים לשנות?
התמדה חייבת חברה
אתה לא מנצח כשאתה מפסיד, אלא רק כשאתה לא מפסיק לנסות. לכן, ובדיוק עבור המצבים האלה בהם אתה מרגיש שאתה מתעייף, או כשהדרך מתארכת מדי, כדאי להיעזר בתמיכה. זו יכולה להיות תמיכה מקצועית, חברית או אפילו משפחה. כי אפילו מטפלים ופסיכולוגים מנוסים נעזרים בחברים למקצוע כדי לפרוק את המתח שמצטבר להם מעת לעת, מטיפול לטיפול, ממשבר למשבר. למעשה, זה בדיוק מה שמאפשר להם להמשיך ולעשות את העולם למקום טוב יותר, עבורם ועבור המטופלים שלהם.
מהניסיון שלי, אדם שסובל מכאב כרוני מוצא את עצמו במקרים רבים רודף אחרי הזמן. הכאב מגביל ולא מאפשר לבצע את פעולות היומיום אליהם אנחנו רגילים, וכך, לאט לאט, מתווספות להן משימות, מטרות ויעדים שאנחנו דוחים, מבקשים בהם סיוע מאחרים או פשוט מוותרים עליהן מחוסר ברירה. האבסורד הוא שחוסר האונים שמתווסף לתחושת אי-המסוגלות עלול, במקרים רבים, אף להחריף את הכאב. המרדף אחר הזמן, הבדידות, הכוננות המתמדת וחוסר האונים הם גורמים מעכבי ריפוי ולכן חשוב לקחת גם אותם בחשבון כאשר פונים לריפוי או לשינוי. לכן, המסקנה אליה הגעתי היא שהסוד להתמדה הוא קודם כל בהתחייבות למסע. לדרך. לתהליך. והאמצעי, אם כן, הוא עריכת חוזה אישי, בינך לבין עצמך, בו אתה מתחייב להשלים את התהליך ויהי מה. נכון, צריכים להיות ריאליים ביחס למטרות וליעדים, אבל עם השנים מצאתי שזאת המחויבות שמצליחה להמשיך ולהניע את הדברים בתוכנו, מבפנים. קצת כמו אותו דינמו פנימי שמאיר לנו את הדרך כל הזמן, אבל רק בתנאי שאנו ממשיכים לסובב את הגלגל.
חשוב לציין שתמיכה היא הכרחית והיא הכוח החיצוני שיעזור לנו להתמיד בתרגול הדרך החדשה. הרי ככל שנתרגל יותר את השינוי – כך הוא ייטמע טוב יותר בתוכנו ויהפוך להרגל. בדיוק כמו הזרעים שטמנו באדמה – ככל שנטפל בהם טוב יותר - נשקה אותם, נדשן אותם ונחשוף אותם לחמימות השמש – כך גם הפירות שנקטוף לאחר מכן יהיו טעימים יותר ורבים יותר.
כוח רצון יביא אותנו רק עד דלת הכניסה, אך לפעמים יש צורך במישהו שיעזור לנו לפתוח את הדלת. שיביא את המפתח הנכון - תמיכה, עידוד, או "סתם" מילה טובה. מעבר לכוח הרצון ולאמונה, להליך הריפוי העצמי שני מרכיבים עיקריים המותנים בסביבה : המקום בו אנו מחלימים והחברה שאיתנו. אחרי הכול, לא נצליח לזנוח הרגלים ישנים בעשותנו את אותם הדברים באותו המקום, זה הרי טירוף. לכן אנו צריכים לזנוח הרגלים ישנים ומזיקים, כמו גם את אותם "חברים" שהם בעצם רעים לנו, ולא במובן החברותי של המילה - כי הם פשוט לא עושים לנו טוב. עלינו לשנות את עצמנו ואת הדרך בה אנו מסתכלים על הדברים ולהיווכח בכך שהדברים פתאום מתחילים להשתנות מעצמם. בתוכנו ומסביבנו.
החוסן הנפשי והגופני שלנו תלויים לא מעט בתחושת הרווחה האישית, בתחושת השליטה בחיים ובהקשרים החברתיים והמשפחתיים שלנו. לכן פעילות אינטראקטיבית עם הסביבה מעלה את הערך העצמי, תורמת להסתגלות למצב בו אנו נמצאים ואף נותנת משמעות לחיים. גם טובי המטפלים פונים לתמיכה ולליווי בעצמם: הפסיכולוג זקוק לפסיכולוג, המטפל בדיקור סיני זקוק למטפל גם עבור עצמו ואפילו מאמן הכושר זקוק למעט מוטיבציה חיצונית ברגעי אימון אינטנסיביים. אחרי הכול, לא טוב היות האדם לבדו.
מנטרה של ניצחון
חברות וחברים - הגיע הזמן להפסיק. להפסיק להאשים - את עצמנו או את האחרים. להפסיק להיות קורבן של הנסיבות או של המצבים. הגיע הזמן לקחת אחריות על עצמנו במקום להקשיב לכל אותם קולות של פחד, שאך טבעי גם שיצוצו מדי פעם. אבל איך עושים זאת?
אני הייתי מתחיל בשינוי התקליט שברקע. בתשומת לב לאוטומט החשיבה שלנו, שלרוב מביא אותנו לאותו המקום בכל פעם. לכן, על כל מחשבה שלילית שעוברת בראשכם נסו ליזום 10 מחשבות חיוביות. או 50. או 100. כי בשורה התחתונה, ככל שנרבה להתייחס לעצמנו ולחיים בחיוביות, כך גם התגובה הטבעית שלנו תיישר קו ו"בטעות" יתחילו לקפוץ לנו מחשבות חיוביות. יצאתם להליכה? נפלא! זמזמו לעצמכם מנטרה חיובית לאורך הדרך או הקשיבו למוזיקה שמעלה לכם את מצב הרוח. משפטים כמו "זה נהיה קל יותר בכל בוקר מחדש", "זה מצליח, זה מצליח, זה מצליח", או כל צירוף מילים קצר שעליו תוכלו לחזור, שוב ושוב, וככה, צעד אחד צעד, קצת כמו אפקט פיגמליון, הנבואה החיובית - סופה שתתגשם.
נכון, לרוב אנו נוטים להישאב אל מערבולות החיים ואנו עלולים לחשוב שאנו לא יפים מספיק, לא גבוהים מספיק או לא רזים מספיק, אבל כל זה לא באמת משנה, ובחיים הרי גם ככה הכול כל הזמן משתנה. היופי דועך, המראה משתנה, ואפילו הגובה והמשקל אינם קבועים, תאמינו לי. מכאן שמה שחשוב באמת בחיים הם הזיכרונות. הרגעים הקטנים. כי בסופו של יום לא נזכור מה אמר לנו החבר, המורה או ההורה, אבל מה שיישאר איתנו לנצח זו ההרגשה. כי מילים נשכחות מהר אמנם, אבל במוח תמיד נצרבת לנו אותה התחושה. בדיוק כמו המבוגר שזורע ביטחון בילד שלו ומבטיח לו שהוא יכול - ללכת, לרוץ או לרכוב על אופניים גם מבלי ליפול. אז למה כשזה מגיע אלינו אנחנו מסרבים ללמוד מכוח החיים? למה בחיים שלנו אנו זורעים זרעים של כישלון ואז מתבאסים כשהדברים באמת משתבשים?
שימו לב כיצד אנו מדברים אל עצמנו. באילו מילים או תיאורים אנו משתמשים. האם הם בונים ומקדמים אותנו, או שהשיח שלנו עם עצמנו רק מחבל לנו והורס? כי אם נחשוב שאנו מסוגלים, במקרה הכי גרוע עוד נצליח, אבל אם נרפה את ידינו לכל אורך הדרך רוב הסיכויים שבאמת ניכשל, ואת התאוריה הזאת לעצמנו בכל יום מחדש נוכל להוכיח. אגב, בשני המקרים נצא צודקים, השאלה היא מה נעשה עם כל הצדק הזה כשאנו עדיין תקועים באותו המקום ועם אותם ההרגלים?
אם שואלים אותי, לאהוב את עצמך זו תמיד התשובה ובכל פעם עלינו לבחור בעצמנו מחדש. בכל יום, בכל בוקר ובכל שעה. כי לאהוב את עצמך זה לא דבר רע, וגם אל תהיו קשה עם עצמכם כשהדרך מתארכת, כי כל מי שהלך בה קודם יכול להעיד בקלות עד כמה ארוכה היא ומפותלת. וגם אם טעינו בפניה, וגם אם התעייפנו קצת אפשר תמיד לעצור ולנוח. זה בסדר. זה טוב, וזה אפילו מומלץ לפעמים. קבלו את זה. קבלו את עצמכם ותפנימו שזה בסדר לפעמים לעצור בצד הדרך ולמלא מצברים, הרי כשהרכב שלנו זקוק לדלק או לטיפול אנחנו לא מהססים לפני שאנחנו קופצים לתחנת הדלק או המוסך, אז למה איתנו, המערכת המורכבת בעולם, אנו לא מטפלים באותה מסירות?
בטח כבר הבנתם שלרצות להצליח זה פשוט לא מספיק. בדיוק כמו שלפתוח חשבון באתר היכרויות לא יביא לך אהבה, ורישום למכון כושר לא יעשה לך קוביות בבטן. הצעד הראשון הוא מבורך, אבל עד שלא נרצה בכל מאודנו את השינוי ונזמן אותו, הוא פשוט לא יקרה. לכן עלינו להתחיל לחשוב בדרכים יצירתיות ולדמיין כיצד אנו הולכים להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. אנו צריכים ממש לראות את עצמנו עוברים ביניהן בדמיוננו. עלינו לדמיין כיצד אנו עוזבים את הנקודה הראשונה ומתחילים, צעד קטן אחרי צעד קטן, לצעוד אל עבר הנקודה השנייה ואז לצלול ולהתענג על אותה הרגשה. כי בינינו, מאותו הרגע שחלמנו את זה אנחנו כבר כמעט שם, וכל שחסר הוא להתבוסס באותן אנרגיות של הצלחה. כי אחרי שבדמיון עשינו זאת, המציאות לא תרחק להגיע גם היא וליישר קו, או כמו שטען פעם וולט דיסני - אם אפשר לחלום את זה, (מהר מאוד) אפשר גם להגשים.
בין מטפל למטופל
אי אפשר להדגיש מספיק את החשיבות של הקשר שצריך להתקיים בין המטופל לבין המטפל. לא פעם שמעתי על חברים שהיו נוהגים להיפגש עם רופא שלא סבלו - הוא היה גוער בהם על משקלם ומסתלבט על הרגלי החיים שלהם. במקום לתמוך, ללוות ולרפא אותו רופא היה עסוק בלהקטין ולייצר תסכול, והפלא ופלא - המטופלים שלו מעולם לא התרפאו. הם רק הפכו למטופלים כרוניים, לקוחות חוזרים מהסוג שמרפד היטב את דפנות הארנק של אותו הרופא או המוסד אותו הוא מייצג. כששאלתי אותם מדוע לא החליפו רופא או ביקשו ממנו להתייחס אליהם אחרת הם מיהרו לבטל את דעתי במחי יד ולציין שהפרופסור המדופלם אולי אינו איש נעים הליכות, אך הוא משכיל וחכם ובידו נמצא המפתח לריפוי שלהם. ברור הרי שבתנאים כאלה ריפוי יתכן למרות אותו טיפול, ולא בזכותו.
לפעמים נדמה לי שהדבר הכי חשוב ברפואה זה קודם כל לעצור את התהליכים שעושים לנו רע. להפסיק להרעיל את עצמנו. להפסיק לסמוך על אחרים שיצילו אותנו ולהתחיל לסמוך על עצמנו במקום על תרופות או על אחרים. כי לעולם לא נצליח לשקם את עצמנו עד שלא נפסיק להרעיל את עצמנו, בין אם במחשבות או במזון, והשינוי לא יקרה כל עוד נמשיך לצעוד באותן הדרכים הידועות והמוכרות בהן כבר הלכנו. לכן, כאב הוא בסך הכול סימן שהגיע הזמן להגיד תודה על שיעורי העבר והזדמנות להתחיל לפרוץ את הדרך אל העתיד. כי ברגע שאנו מבינים שמשבר הוא בסך הכול הזדמנות לבנות את עצמנו מחדש טוב יותר, גם השינוי הופך פחות מפחיד.
רובנו חיים את חיינו בהרגשה שהנשמה שלנו כלואה בתוך גופנו, בזמן שההיפך הוא הנכון - הגוף שלנו הוא זה שכלוא בתוך נשמתנו, וכאשר אנו מבינים שאנחנו זה הכול והכל זה אנחנו, אנו מבינים שכל מערכות היחסים שלנו, הקשרים המשפחתיים והחבריים ואפילו בני ובנות הזוג שלנו הם בעצם השתקפות שלנו. הן הראי שלנו אל תוך עצמנו. כאשר אנו קרובים אל עצמנו אנו קרובים יותר אל האחרים ואז הכול גם הופך קל יותר. פשוט יותר. נעים. אך הבעיה מתעוררת בעיקר כאשר אנו מתרחקים מעצמנו. כשאנו הולכים לאיבוד בתוך הגוף. בתוך הראש. כשאנו מאבדים את הביטחון בעצמנו וכתוצאה מכך גם את הביטחון באחרים. פתאום כל מה שמופיע לנגד עינינו הופך מפחיד מאוד ולא כל כך נעים. אז, הפלא ופלא, כל אותם "שדים" שאנו מפחדים להתמודד עימם פנים אל פנים צפים שוב ועולים, ואז, את מחול השדים הזה כבר קשה לעצור. קצת כמו להיות בתוך מערבולת - או שתצליח למצוא את עין הסערה, המקום השקט בתוכך, או שתסתחרר עד שתיפול ותטבע.
