ההתייחסות הקדומה לכאב כאלמנט גופני בלבד מהווה התייחסות לכחמישים אחוזים בלבד מהבעיה, בדומה לטיפול בקצה הקרחון שבולט מעל לפני הים ללא ההבנה שחלקו שקוע תחת המים. הרי אם האדם מורכב באופן סימביוטי גם מגוף וגם מנפש, אזי הפרדה הלוגית ביניהם עלולה להסיט את הטיפול ממקור הבעיה ולהחטיא את מטרתו כליל. אז האם הרגש הוא הגורם המחבר בין השניים? ואם כן, מהיכן מגיע הרגש ומה הוא בכלל אמור לסמן לנו?
רגש מוגדר באופן כללי כדרך בה מצבו הנפשי של האדם בא לידי ביטוי מבחינת החוויה הסובייקטיבית שלו או הדרך בה הוא חווה את המציאות. אותה הרגשה עשויה להתבטא בעוררות גופנית, חיובית או שלילית, וכן באופן התנהגותי וחברתי. הרגש מקושר גם למצב רוחו של האדם, לנטיותיו, למזגו ולאישיותו, והיות ומדובר בתחושה סובייקטיבית, אישית, אשר נוטה להשתנות מאדם לאדם, גם הרגשות נחווים ובאים לידי ביטוי בצורה אחרת אצל כל אחד ואחת מאיתנו. בין הרגשות הנפוצים יותר נוכל למצוא אהבה, תשוקה, עונג, שמחה, אימה, פחד, אכזבה, מרירות, אקסטזה, מבוכה, ביטחון, ייאוש, זעם, דחייה, מיאוס, מלנכוליות, חשש, בהלה, תאווה שנאה וכו'.
אפשר לומר שרגש הוא לא יותר מאשר התרגשות תנועתית של אנרגיה, פירוש ציורי של הלחם המילים 'אי-מושן' באנגלית, קיצור של 'אנרגטיק מושן' אם תרצו. כי בדיוק כמו הגלים שבים או הרי הגעש שמתפרצים מדי פעם בעוצמה בלתי ניתנת להכלה, גם בתוכנו קיימות התפרצויות אקראיות של אנרגיה - חלקן חיוביות ומועילות בזמן שלאחרות עלולות להיות השלכות הרסניות. אבל בזמן שעיקרה של הרפואה המערבית מבוסס על הסתכלות, טיפול ומתן תשומת לב כמעט בלעדית למבנה הגופני ולתפקודו, לנזק הגרמי או לבעיה הפיזיולוגית ממנה אנו סובלים, היא גם מפספסת את הדרך בה אותו שינוי מבני או מכני באים לידי ביטוי בתנועה או בהגבלה שלה, וזאת מבלי לקחת בחשבון את המחולל שלהם. את מה שמפעיל אותנו, מרגש אותנו ומניע אותנו לצאת לכדי פעולה מלכתחילה. כי נראה ששם, בדיוק בנקודת החיבור הזו שבין הגוף והנפש, מסתתרות רוב הבעיות שלא באות אל פתרונן. אותם מצבים כרוניים חשוכי מרפא, אלרגיות או מחלות אוטואימוניות. כי שם, בדיוק באותו מקום עלום, נאגרת לה אותה אנרגיה שנתקעת לנו בגוף, לא מוצאת מפלט ידידותי ונתקעת. וכמו כל סתימה בצינור, יום אחד גם היא נוטה להתפרץ או להתפוצץ, רק שכאשר זה קורה זה לרוב מגיע בתצורה של כאב, מחלה, תסמין, התקף או סימפטום, וברוב המקרים גם הביטוי שלה חריף במיוחד.
אבל לא על הרגש לבדו נשען האדם. חוקרים רבים כבר הגיעו למסקנה שלנפש האנושית שלושה מרכיבים: תחושות, רגשות ודימויים, ובעוד שהתחושות מתייחסות באופן מצומצם ביותר לחוויות שאנו חווים והן מופעלות דרך חמשת החושים שלנו – ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע, או מהצרכים הגופניים הפנימיים שלנו, הן יוצרות במוחנו גם תבניות של דימויים. כך, ברוב המקרים קור או רעב יגרמו לדימוי שלילי בעוד שחמימות ושובע יגרמו לדימויים חיוביים. אך כמו שכבר ציינתי, היות וכל אחד מאיתנו חווה את המציאות בצורה קצת אחרת ושונה, כל אחד מפתח לעצמו גם תערובת ייחודית של רגשות סובייקטיביים שעולים אל פני השטח גם מבלי שנהיה מודעים אליהם. כאן נכנסים לתמונה גם ה"נעים" וה"לא נעים". ה"טוב" וה"רע". או במילים אחרות – כך מתחיל הפיצול שבתוכנו, זה שקורע אותנו מבפנים גם כשאיננו מודעים אליו.
אם כן, ניתן לומר שהרגשה לא טובה הינה למעשה חוויה סובייקטיבית שלא עברה עיבוד מוחי ראוי ולכן, ברוב המקרים, גם לא זכתה גם לפרשנות או לדימוי הנדרשים או המתאימים. כך, כוויה היא למעשה רק אוסף של התראות עוריות-חושיות שנשלחות למוחנו מצד קולטני הכאב שלנו, שמציינים פגיעה של רקמת גוף – טראומה גופנית. אבל כאשר אנו מתחילים להבין את הנזק שנגרם לנו בעקבות אותה תחושה, מתחילים לדמיין או לחשוש מהמפגש הבא שלנו עם גורם הכוויה, או אפילו משנים את התנהגותנו הטבעית בעקבות אותו מקרה, אז בעצם מדובר כבר בפוסט-טראומה. וזה עוד לפני שדיברנו על רגשות האשם, החרטות או הסיוטים שמתחילים לנקר בנו באופן טבעי, כאילו מבקשים לפרוק את מטען האנרגיה שנותר תקוע בתוכנו. בדיוק כמו הלוחם שנפצע בקרב וממשיך להילחם בגבורה גם לאחר שנפגע, כל עוד אינו עוצר כדי לספק פרשנות רגשית לפציעתו או להתייחס אליה. כך ניתן בעצם להבדיל בין הכאב לבין הסבל, כאשר הכאב הינו תגובה פיזיולוגית אך הסבל הוא בחירה. אם נהיה מודעים לכך או לא – זה כבר תלוי בנו.
לחוות את העולם
בניגוד להגיון הרווח, אי אפשר לפתור משברים רגשיים באמצעים הגיוניים. אי אפשר לרפא פצע רגשי באמצעות הבנה בלבד, ואם תשאלו אותי, זה קצת כמו להציע לאדם רעב לשבוע מתמונות המנות שבתפריט המסעדה מבלי לאכול את המנות עצמן. לפיכך, "הרגשה רעה" צריכה להיות מוחלפת ב"הרגשה טובה", ולו רק מהסיבה הפשוטה ששתיהן פשוט אינן יכולות להתקיים יחד באותו הזמן והמקום. לא מאמינים? נסו לצחוק ולהישאר זעופים בו זמנית – זה בלתי אפשרי. לא סתם, כשאנו ילדים, המבוגרים תמיד מנסים להסיח את דעתנו מהכאב של נפילה מהאופניים או מהשפשוף שקיבלנו בברכיים באמצעות שתילת הדימוי של הגלידה שנלך לאכול מיד לאחר מכן או הצעצוע החדש שמובטח לנו בהמשך. האבסורד הוא שעם כמה שהמוח שלנו מורכב, הוא אינו מסוגל לשאת באותו הזמן יותר ממחשבה או דימוי אחד ולכן כדי לתקן חוויה שלילית יש להפוך אותה בסך הכול לכזאת שמותירה רגש חיובי או ניטרלי. "להוציא ממנה את העוקץ", אם תרצו.
אבל באותה מידה רגש גם מתווה התנהגויות ולא רק מפרש את המציאות. כך ניתן לומר שהרגש מהווה מוטיבציה להתנהגות שטומנת בחובה רגשות של עונג לצד הימנעות מכאב. לא פעם בטח שמתם לב כיצד התרגשות יכולה להעלות במהירות את קצב הלב או לגרום לנו להזיע בדיוק באותה מידה שבה שנרגיש לאחר ריצה ארוכה או שחייה, ואלו תחושות העונג או הסיפוק שיגרמו לנו לנעול את נעלי הריצה שוב או לצאת מהבית מלכתחילה. האבסורד הוא שבניגוד לכלבים של פבלוב, גם ממתק שנאכל יכול להמיר את הסוכר שבו לאנרגיה ואז לרגע אחד נרגיש טוב קצת יותר מאשר בזה שלפניו. אבל איך בעצם אפשר "לסמוך" על הרגשות שלנו ולא ליפול שבי אחר המניפולציות הזולות שהם מייצרים לנו? האם רגש הוא לא יותר מתגובה כימית שמתרחשת במוחנו לרגע או שניים ואז מתפוגגת? ובמה בעצם זה שונה מכדור שרושם פסיכיאטר?
הרגש, למרות שאינו נגלה לעין, מהווה מעין מערכת מסרים בין הגוף לבין הנפש. יש שיגידו שרגש הוא לא יותר מפעימה חשמלית פנימית, שמובילה מטען אנרגטי מהלב אל המוח, או אם תרצו – מהגוף אל הנפש. ולמרות זאת, רגשות לא ניתן לבחון או למדוד באמצעים טכנולוגיים או כמותיים וכל אחד מאתנו מסוגל לחוות את אותה הסיטואציה ממש בעוצמות שונות ובזמנים שונים. למעשה, אותה סיטואציה יכולה להפעיל אצל כל אחד מאיתנו רגש שונה לחלוטין ומה שנתפס נעים או טעים לאחד עלול להיתפס כמטריד או מגעיל לאחר, והרי על טעם ועל ריח תמיד אפשר להתווכח.
בשורה התחתונה אפשר לומר שהגוף שלנו הוא לא יותר ממכונה משוכללת ושהדרך שלנו לחוות את העולם היא באמצעות הרגשות שלנו. כי בלעדיהם היינו הופכים, הלכה למעשה, לרובוטים. לאינטליגנציה מלאכותית של ממש. אחרי הכול המודעות היא זו שמבדילה אותנו משאר היצורים החיים. אבל בנוסף לכך, אנחנו תוצר של מחשבותינו. הן אלו שמולידות תוצאות – חיוביות או שליליות ומפרשות אותן בהתאם להבנתנו. לפי אותו היגיון אפשר לומר שמה שנזרע במוחנו יהיה גם מה שנקצור מבחינה רגשית, הרי אם המחשבה של האדם הינה תוצר של תפיסת עולמו, הרי שהיא זו שמולידה את הרגשות שלו ומפעילה את מעשיו, וברגע שאנו מבינים שבעצם מדובר בגלגל מסתובב אנו יכולים להתחיל לעבוד עם המחשבות כדי לשנות רגשות ועל ידי זאת לשנות את מציאות חיינו כולה. כך ניתן להפוך מקורבנות המציאות לאלו שמובילים אותה.
היכרות עם הרגש
עכשיו שהבנו רגש מה הוא, נותרה עדיין השאלה כיצד מזהים את הרגש? ומה בעצם מבדיל בין חרדה לתסכול? או בין כעס לבלבול? במאה העשרים ואחת למדנו, אנו - בני האדם, לתת דגש גדול מדי למחשבה ולידע שצברנו על חשבון הרגשות והתחושות שאנו חווים. באופן אבסורדי, מהרגע בו אנו נולדים ומתחילים את דרכנו בעולם מחנכים אותנו להתעלם מהתחושות הפיזיולוגיות שלנו - הרעב, הרצון להתפנות ואפילו מיצר הסקרנות, והכול כדי שנעשה את מה שמבקשים מאיתנו. כדי שנמלא אחר הנורמות החברתיות אליהן נולדנו. כך, מגיל קטן מלמדים אותנו לחשוב בתוך הקופסה, לציית לנהלים ולחוקים ולהתעלם באופן מובהק ממה שאנו מרגישים או ממה שמרגיש לנו הכי טבעי. לכן כשאנו נופלים וחוטפים מכה מיד אומרים לנו שלא קרה כלום, או שהכול בסדר ושנקום ונמשיך לרוץ. כשאנו לא מסיימים לאכול מהצלחת, למרות ששבענו כבר, מאיימים שיגיע שוטר, וכשאנו רוצים לרוץ, לרקוד או להניע את הגוף מזהירים אותנו שמא ניפול, או נתלכלך או חס וחלילה נזיע ונעשה קצת כיף. כך, במקום להתלהב ממה שיכול לקרות לנו אנו חוששים ממה שעלול להתרחש - מסתכלים על חצי הכוס הריקה ונשארים צמאים במקום פשוט לשתות מחצי הכוס המלאה שכבר מילאנו לעצמנו בחיים. פרדוקס שכזה, לא?
עכשיו, יכול להיות שהיה משהו בדבריו של המורה ההוא לספורט מהתיכון - זה שגער בנו להמשיך ולרוץ למרות הכאב. להתעלם מצרכי הגוף ומהאותות שהוא משדר לנו ולהמשיך להתקדם. לשחרר את הכאב. להפיג אותו. לעשות הכול כדי להגיע למטרה ולנצח. כי לפי אותו היגיון השבת התנועה לשריר הדואב היא זו שתסייע בהחדרת החמצן הנדרש לרקמות, להחלמתן ולהבראתן, אבל האבסורד הוא שלפעמים אותה הפעולה יכולה להוביל לתוצאה אחרת. אז איך נדע להבדיל בין נזק גופני אמיתי לבין זה שאנו מרגישים? איך נדע אם אנו לא גורמים לעצמנו לנזק אם אנחנו לא עוצרים ובכל זאת ממשיכים?
התהליך הראשון בהבנת הרגש הוא זיהוי הרגש ובידודו, כי רגש הוא לא יותר מאשר אוסף של כימיקלים שמיוצרים במוחנו. המח שלנו מייצר באופן טבעי תרכובות שונות של כימיקלים, אשר נקלטים בקולטנים הייעודיים עבורם וכך המסר הרגשי נע לאורך הגוף ומפעיל אותו. כך, כאשר אנו חוטפים מכה ביד אנו חשים מיד בכאב, אך הפרשנות של אותה המכה - הסבל, ההשלכות והייסורים - הם אינם קשורים כלל למכה או למקום בו ספגנו אותה והם מיוצרים במוחנו לאחריה. בתגובה. זו היא למעשה ההוכחה שהתחושה הסנסורית תקדים את הרגש, ובהתאמה גם הוא, הרגש, תמיד יגיע לפני המחשבה. אם כן, ניתן לומר שהמחשבה היא בסך הכול פענוח של הרגש.
דמיינו רגע בו אתם מקשיבים למוזיקה שגורמת לכם להרגשה טובה - קודם התחושה היא זו שעוטפת אתכם, מלטפת את האוזניים מבחוץ ואז חודרת פנימה אל הנפש ומרגשת, משל הייתה מקל שמכה בפעמון. כי רק אז, לאחר שהגוף שלנו מתחיל לרטוט מבחינה אנרגטית והמולקולות שבתאים שלנו מתחילות לרקוד אנו מתחילים את העיבוד שלו במוח, זה שגורם לנו לקום ולהתחיל להניע את הגוף כולו לצלילי המוסיקה. כי בעצם זוהי הפרשנות המנטלית של הדברים שאנו חווים שמובילה אותנו למסקנה שהחוויה נעימה לנו או לא. זאת אומרת – קודם אנו קולטים את המנגינה באמצעות החושים, מעבדים אותה באמצעות הרגש ורק אז מגיעים למסקנה – המחשבה, שבתורה מפעילה גם את הפעולה, וחוזר חלילה. כעת מהאזנה פסיבית הפכנו לרוקדים אקטיביים, וכל החוויה משתנה.
לכן, אם לסכם, המפתח להפגת אותן מחשבות סוררות שתוקפות את מוחנו באופן תדיר הוא התמרת הרגש, או אם תרצו – שינוי הגישה. בפילוסופיה הבודהיסטית נטען שלא ניתן לשנות מחשבה, ושמחשבות הן כמו מוניות בשדה התעופה - הן באות וחולפות מעצמן כל הזמן ולכן מספיק שנמתין כמה רגעים כדי שאחרת תגיע במקום זו שחלפה. לכן, להבנתי, מה שכן ניתן לשנות או לשלוט בו הוא הרגש. ההרגשה. התגובה שלנו לסיטואציה. כי אז, בתגובה, ייווצרו גם מחשבות חדשות. על פי אותו היגיון ניתן לדמות את המחשבות לעננים החולפים בשמיים, ולזכור שגם כשהשמיים מכוסים בעננים השמש שמעליהם עדיין זורחת, וזו הפרשנות שאנו מספקים להם שקובעת את גודלם, את צורתם או את השפעתם עלינו, אם בכלל. לא סתם קיימים בינינו אלו שנזהרים שלא להירטב מהטיפות בזמן שאחרים פשוט למדו כיצד לרקוד בגשם.
כאב כרוני הוא תוצאה של התעלמות מרגש
מרבית הכאבים, הטראומות הגופניות והנזקים הפיזיים קורים לנו בזמן תנועה. בזמנים בהם אנו פעילים פיזית - מתכופפים, מושכים, מרימים, הולכים או רצים. אז הכאב נוטה להופיע באופן מיידי, אקוטי. מה שחברות התרופות אוהבות לתאר כמכת ברק או כעיגול אדום מהבהב שתוקף את הגוף. אותה תקיפה משביתה אותנו מפועלנו במקרה הרע, או רק גורמת לנו לשנות את הדרך בה אנו פועלים במקרה הטוב. כמובן שבמקרים שכאלה ההמלצה הכי טובה שאני יכול לספק לכם היא לגשת למרפאת חירום ולהיבדק או לקבל טיפול נקודתי, היות ובדבריי אני מתייחס אך ורק לכאב כרוני שנובע ממקור פנימי ולא מטראומה פיזית או תאונה.
יחד עם זאת, במאה העשרים ואחת כבר הגיעו חוקרים רבים למסקנה שבדיוק כפי שנזק לרקמה יכול להיגרם ממקור פיזיולוגי הוא יכול להגיע גם ממקור רגשי. קחו לדוגמה את "תסמונת הלב השבור", שבעקבות חוויה רגשית מטלטלת נפגע תפקוד הלב או אפילו מחלת מעיים שמקורה בכלל בהתרגשות וכלל לא בטפיל או בדלקת. האבסורד הוא שברוב המקרים מדובר בבעיה קלה יחסית, שלא מטופלת כראוי משורשה, אז היא הופכת כרונית ונוטה לקבע את עצמה בגופנו, כמו גם את התנהגות ההימנעות שאנו נוטים לפתח בעקבותיה. כך, למשל, רגישות למזון שלא זכתה לפענוח נכון הופכת לאלרגיה. זאת אומרת, הבעיה רק הולכת ומחריפה ומתקבעת כאשר אנו מונעים מעצמנו את הטיפול הנכון.
כעת, לאחר שעמדנו על מקורות הכאב אך אנו עדיין סובלים ממנו, עלינו לרדת לשורש הבעיה ולהבין האם הפחד ממנו הינו מוצדק בכלל. עלינו לנסות ולהבין האם הכאב עלול להזיק לנו עוד יותר או שמא, דווקא ההתגברות המנטלית עליו ועל הפחד ממנו היא זו שטומנת בחובה הפחתה של הכאב הגופני. רובנו, לפחות אלו שנוטים לסבול מכאב, נוטים לראות אותו כתמרור אזהרה. כסממן שמשהו רע עוד יותר עלול לקרות לו נמשיך ללכת באותה הדרך. כך אנו נוטים "לנפנף" באבחנה שקיבלנו מהרופא ולהיתלות בה במקום לנסות ולהתמודד עם הבעיה. אגב, אותו הרופא שמיהר לספק לנו את האבחנה במקרים רבים גם יהיה זה שיציע טיפול תרופתי שינציח אותנו כחולים, פיזית ורגשית. רובנו, ופה אני מכליל גם את הרופאים עצמם, פשוט לא מבינים שהאבסורד הוא שדווקא ההימנעות מהפעולה והפחד מהשינוי הם אלה שעלולים להחריף את המצב ולהגביל אותנו הרבה יותר. חשבו מה היה קורה אם לאחר הפעם הראשונה בה נפלנו מהאופניים וקיבלנו מכה בברך או במרפק היינו מקבלים פתק מאמא שמרשה לנו להפסיק, מרימים ידיים ומוותרים כליל על הרכיבה. או מה היה קורה אם היינו מפחדים ליפול שוב ושוב בזמן שאנו לוקחים את צעדינו הראשונים בעולם ואז ממשיכים לחיות את חיינו בזחילה על הרצפה.
היום אני כבר יכול להודות באמת - כאב אינו גזירת גורל, ובניגוד לסברות העתיקות מהמאות הקודמות, בהן היו בטוחים שכאב הוא עונש אלוהי ושהסובל ממכאובים צריך לשאתם למשך כל ימי חייו כתזכורת למעשיו, במאה העשרים ואחת האדם כבר יעשה כל שביכולתו על מנת להימנע מלהרגיש את הכאב.
אז למה בכל זאת אנו בוחרים בסבל? נראה שהתשובה לכך היא בכלל אנתרופולוגית ואלה אנחנו שהרגלנו את עצמנו ללכת שבי אחרי הרפואה המערבית כברירת מחדל, על כל תחלואיה. כי כולנו אוהבים להקיף את עצמנו באנשים שכמותנו – כאלה שמגיבים כמונו, חושבים כמונו, אוהבים את אותם המאכלים כמונו ומאמינים גם באותם הדברים כמונו. כך, במקום לשבור את מעגל הסבל, אנו נוטים להנציח אותו וחוזרים שוב ושוב על אותו הנרטיב ולפעמים אף מייפים את המציאות, מתאימים או משנים את העובדות שבזיכרוננו רק כדי שיתאימו לדרך בה אמרו לנו שאנו צריכים להרגיש. כך בדיוק נוצר קיבעון מחשבתי. כך נוצרת הנצחה של סבל. כך נוצרות מחלות כרוניות שאיש לא נרפא מהן לעולם. כי במקום לחתור לשינוי ולהשתחרר מהסבל, אנו מעדיפים להרים ידיים ולקבל את המצב כפי שהוא ולא כפי שהוא יכול להיות. כך אנו משחזרים שוב ושוב את אותה נקודת שבר, מאמינים שלא נוכל לשנות בה דבר ומטמיעים אותה עמוק יותר בתוכנו ומקבעים אותה בחיינו. בדיוק כמו עוגן של ספינה שמסרב לשחרר את אחיזתו באדמה ומונע ממנה מלהתקדם ומלהגיע ליעדה.
כאב – שאלה של תשומת לב
הנחת היסוד המשותפת לי ולחז"ל גורסת שגוף בריא באופן טבעי אינו מרגיש את סך חלקיו. לכן, ולפי אותו היגיון, אין כל סיבה בעולם שנקבל כאב כרוני כדבר הגיוני, כגזירה משמיים או שנלמד לחיות אתו, כפי שמבקשים מאתנו הרופאים באותן פרסומות חסרות רגישות. עלינו לקחת בחשבון שסף הכאב אצל כל אחד ואחת מאיתנו קצת שונה ולכן גם הדרך בה נגיב לו תהיה שונה. סף הכאב שלנו הוא למעשה הגבול שבין התחושה הלא-נעימה לבין תחושת הכאב. הגירוי החיצוני יכול להיתפס תחילה כ"נעים" או כ"לא-נעים", אך באותה מידה גם להציק, להטריד ואפילו להכאיב, אבל גם כאשר הוא כבר הופך לכאב ניתן לשאתו ברמות משתנות. אפשר, אם כן, לומר שהסבילות שלנו לכאב היא בעצם הגבול הפסיכולוגי שלנו, בו אנו מצליחים לשאת את הכאב עד שהוא כבר נעשה לבלתי נסבל.
בתקופה בה אני גדלתי, בשנות ה-80 המוקדמות, "פליקים" נחשבו לאקט חינוכי מקובל. לכן, כשהילד, לרוב הבן, היה משתולל, יוצא משליטה או מתנהג בדרך שלא הייתה מקובלת על אביו, הוא היה חוטף מכה. ואז עוד אחת. עד שאותה אנרגיה הייתה דועכת או מתחלפת. הבעיה מתחילה כשעוצמת הכאב הפיזי הופכת משנית לעוצמת הכאב הנפשי. כאשר הבלבול מכך שמי שאמור להדריך, להגן ולשמור עליך מפני העולם הופך עבורך בין-רגע למסוכן. כשאתה הולך ונקרע בין האוטומאט עליו גדלת - לאהוב ולכבד את ההורים, לבין הרצון האמיתי והכנה שלך - לשמור ולהגן על עצמך. כך בדיוק נוצר פיצול בין הגוף לבין הנפש. כי האנרגיה הגופנית אמנם מזמן עזבה אותנו, אבל אדוות האנרגיה הרגשית של אותו "פליק" נותרו להדהד בתוכנו.
במקרה הפרטי שלי, כאשר ניסיתי להתמודד עם המצב בתור ילד, ללא הכלים המתאימים או אפילו מישהו שיכולתי לסמוך עליו או לדבר אתו, התחלתי לפתח בעיית אכילה. כך, מהר מאוד, הפכתי מילד קטן, צנום ובלתי נראה ל"סופגניה" של ממש, רגע לפני שגיל ההתבגרות גרם לי לצמוח לגובה ולהיראות מאיים עוד יותר. למעשה, עד היום אני עדיין לא בטוח אם מצאתי נחמה באוכל ובמתוקים או שבסך הכול ניסיתי לרפד את גופי לקראת המכה הבאה, אבל כך או כך, מהר מאוד הפכתי לילד שמן, מה שהפך את כל מסע החיים שלי לכבד עוד יותר, תרתי משמע.
אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שזה לא היה הפתרון אליו שאפתי. כי הבדידות הלכה וגאתה בתוכי ואיתה גם חוסר האמון בסביבתי הקרובה. אני זוכר גם את הפעם הראשונה בה שיתפתי את חבריי לכיתה ברצון המעוות שלי לסיים את חיי כשהמצוקה הפכה כבר גדולה מדי עבורי מנשוא. זה היה בערב ל"ג בעומר בעודי בכיתה ו', כשכולם ישבו סביב המדורה מאושרים בזמן שאני בכיתי את הכאב שלי מול הלהבות המשתוללות. העצים נשרפו במרכז המעגל הבוער בזמן שאני נשרפתי מבפנים. אז גם החלו הדמעות להיקוות, משל היו צוות של כבאים שמיהר לעזרתי. אז, כמה ימים מאוחר יותר, כאשר השמועה על כך פשטה מתוך דאגה, מצאתי את עצמי בחדרה של יועצת בית הספר, מלווה בהוריי. מנסה לשתף ולספר את מה שכואב לי אך נופל על אוזניים ערלות למדי. למיטב זכרוני אותם ה"פליקים" לא המשיכו עוד מאז, אבל הטראומה בעינה נותרה. אז התחלתי גם להרגיש, אפשר לומר על בשרי, כיצד ככל הנראה נפגע גם אבי בעקבות דבריי, מה שגרם לו ולי להתרחק עוד יותר. היועצת של בית הספר המליצה כבר אז על טיפול פסיכולוגי עבורי וביקשה שהוריי ימצאו לי מישהו מקצועי לשוחח עמו, אך לאור האפקט של השיתוף הראשון שניסיתי משהו בי נרתע עוד יותר, לכן העדפתי שלא לפנות לקבלת הטיפול. מיותר לציין שהוריי קיבלו את רצוני, בין אם ברצון או בין אם בחוסר הבנה, והאבסורד הוא שנראה לי שבאותה התקופה החלו לנבוט בתוכי עוד ועוד זרעים של שנאה. בעיקר עצמית. כי על ההורים שלי, ובייחוד על אבי, לא יכולתי עוד להמשיך ולכעוס.
האבסורד הוא שכשאתה מרגיש שקוף אתה עושה הכול כדי שיראו אותך. כך, במהירות רבה וכמעט מבלי ששמתי לב, הלכתי והפכתי מילדון שקט, חיוור וצנום למתבגר גבוה ועב-כרס שממנו כבר היה קשה מאוד להתעלם. כי כשהגיע גיל ההתבגרות לשיאו, ועמו גם פרץ הגדילה האחרון, גבהתי מאוד, מה שהפך את ערמות השומן שהקיפו אותי לדבר פחות בולט או מרתיע. או-אז ניסיתי שוב לגנוב את ההצגה והציניות, אותה תגובה הרסנית ורעילה נכנסה חיש-קל לחיי. נראה שהיה לי קל יותר לברוח לתגובה שנונה מאשר להתמודד עם המציאות של חיי או עם האמת. היה לי יותר קל להצביע על מה שדפוק בעולם מאשר להסתכל פנימה על מה שחשבתי שהיה דפוק בי. ובינינו, למה להתמודד כשאפשר לצחוק על הדברים? למה לתקן את עצמך כשאפשר פשוט להרוס את כל האחרים? וכך למדתי לצחוק ולהצחיק אחרים למרות שהעצבות שבתוכי מעולם לא עזבה.
אהב"ה היא הפתרון לכאב
או שנתעורר או שנמשיך לסבול, אלה הן, לפי הפילוסופיה הבודהיסטית, שתי האפשרויות העומדות בפנינו בזמנים בהם אנו ניצבים מול כאב. שכן, לפי אותה שיטה, ההיאחזות בכאב הינה בחירה בלתי מודעת של אלו שככל הנראה זקוקים לעוד סבל כדי להתעורר. כדי להתפכח. לכן, במטרה להניח לכאב ולסבל, עלינו לפתח תחילה את המודעות למה שגורם להם, ולרדת לשורשם.
בשלב הראשון עלינו להתבונן ברגש כפי שהוא ולקבלו. להודות על המסר שקיבלנו, הכיוון שהראה לנו ועל השיעור שעלינו ללמוד בעקבותיו. נכון, בהתחלה זה לא פשוט כלל, שכן עצם ההבנה שהכאב פרץ לחיינו כדי להסב את תשומת ליבנו היא דבר והיפוכו, כיוון שרוב האנשים שחווים כאב עסוקים אך ורק בדבר אחד – הפסקתו. האבסורד הוא שעצם השהייה בתוך הכאב והצלילה אל תוך נבכי התודעה שהביאה אותו היא למעשה גם האמונה וגם ההבנה שבכוחנו לשנות. לקחת אחריות. לתקן. כי אם כבר הסכמנו קודם לכן שרגש הוא לא יותר מאנרגיה שנתקעה לנו בגוף, עלינו להגיע אל מקורה ולשחרר אותה כדי להפסיק לכאוב. בדומה לגישה ההומאופתית, שגורסת שרק דומה ירפא דומה, כך בדיוק עלינו לספק אנרגיה למקום בו היא נתקעה כדי לפתוח את הסתימה הרגשית ולאפשר לה להתפרק מעצמה. קצת כמו השוק החשמלי שנותנים ללב לאחר דום-לב, שמחזיר אותו לפעום, או מחט הדיקור הסיני שמפנה אנרגיה אל נקודת הדיקור ומאפשרת לאנרגיה לזרום שוב בהרמוניה בתוכנו.
בשלב השני, ולאחר שהבנו כבר מה עלינו לעשות – עלינו לצקת את השינוי אל תוך החיים. או במילים אחרות, עלינו לקחת אחריות על עצמנו ולחתור בעצמנו אל עבר השינוי המבוקש. כי אם השינוי טמון בתוכנו אזי עלינו זה תלוי רק בנו שנרגיש איך שאנו רוצים להרגיש וגם לפעול בנחישות כדי להגיע לאותה הרגשה. בדיוק כפי שהצייר יודע מה הוא רוצה להביע עוד בטרם נגע המכחול לראשונה על הקנבס, כך גם אנחנו צריכים לצייר עבור עצמנו את התמונה המנטלית של הדרך בה היינו רוצים להתנהל. לחיות. להרגיש. קצת כמו החתול של שרדינגר, שבכל רגע נתון גם חי וגם מת בתוך אותה הקופסה - אנחנו הם אלה שקובעים את מציאות חיינו. כי לא באמת משנה כמה יפה האישה שאיתנו, כמה חכם הילד שלנו, כמה ירוק הדשא שלנו או כמה טעימה הארוחה שזה אתה אכלנו - מה שמשנה זה איך הדברים האלה גורמים לנו להרגיש. כי כשאנחנו נזכרים בעבר הפרטים אולי דוהים, וגם התאריכים, השמות והפרצופים, אבל ההרגשה לעולם נשארת.
לסיכום, ניתן לומר, אם כן, שהדרך היחידה לשחרר כאב רגשי היא על ידי פיתוח גמישות מחשבתית. הרי לא נוכל לצפות לעתיד שונה כל עוד נמשיך להביט קדימה מבעד למשקפי העבר, לכן עלינו לשנות את דפוסי החשיבה שלנו, להפיג את הקיבעונות המנטאליים שלנו ולהגדיל את ארסנל הכלים בארון הטיפול הרגשי שלנו. כך, כל עוד נמשיך "לזייף את זה עד שנצליח", נוכל, הלכה למעשה, לברוא לעצמנו מציאות חדשה באמצעות המחשבות שלנו. נכון, אולי לא כל המכאובים הפיזיים שלנו ייעלמו מיד, אך עצם החתירה לחיים מספקים יותר ומלאים יותר, למרות הכאב, יכולה שלא רק לשפר את רמת החיים ואת איכותם ולהעלות את מדד האושר שלנו תוך כדי, אם תשאלו אותי היא גם הדרך היחידה להחלמה.