חיפוש

פרק חמישי – אמונה היא כרסום יסודות הספק

שתי מכוניות יוצאות לכיוון העיר הגדולה. באחת הנהג בטוח שלא ימצא בה חנייה, ובשנייה הנהגת מאמינה שהחנייה שזימנה לעצמה רק ממתינה לרגע בו היא תיכנס לרחוב כדי שתתפנה עבורה. מי אתם חושבים שימצא חניה?


אמונה, במובן הרחב של המילה, היא בסך הכול מצב פסיכולוגי, בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה. אמונה היא לא ידיעה מוכחת ואפשר לומר בעצם שמדובר בלא יותר מתקווה משודרגת או בדרך הסתכלות אופטימית מכוונת עם מטרה אחת – להגיע למחוז חפצנו ולהשיג את יעדנו. אמונה היא הקסם שהופך שקר לאמת, למרות שיש כאלו שטוענים שככה פסיכופתים מצליחים להערים על מכונות אמת, כיוון שהם מאמינים בכל מאודם שלמעשיהם הצדקה הגיונית. כך או כך, אמונה היא האלמנט הראשון במודל אהב"ה, המודל שפיתחתי להתמודדות עם כאב כרוני, ובלעדיה לא באמת נוכל להתחיל במסע. או כמו שאמר פעם הנרי פורד – "אם אתה מאמין שאתה יכול, ואם אתה מאמין שאתה לא יכול – בשני המקרים אתה צודק".


אפתח ואכריז על כך שאין אדם בלי אמונה. כי בלי אמונה בכך שהאוכל שלנו יזין אותנו, לא נאכל ולא נגדל. בלי אמונה לא נלך לעולם לישון, כי לא נהיה בטוחים שנתעורר. בלי אמונה לא נזרע זרעים כי לא נאמין שנקצור את הפירות. כי אמונה באה לידי ביטוי, הלכה למעשה, עם כל נשימה שאנו לוקחים. אנו שואפים חמצן באופן אוטומטי, ואז נושפים החוצה פחמן דו חמצני. אז, בדיוק באותו הרגע בו אנו נשארים חסרי אוויר, מתגלמת האמונה שלנו, התקווה שלנו לאוויר, והיא מסמלת בעצם את האמונה בכוח החיים. בהמשכיות. ביקום.


אבל נשימה ונשיפה לבדן אינן מספיקות. כי אמונה היא בעצם המרווח שביניהן - אורך הנשימה, אם תרצו, וכאשר אנו זונחים את הגירויים החיצוניים וחוזרים אל הבסיס, אל פעולות הגוף שלנו, ומקדישים את תשומת ליבנו לדרך בה אנו נושמים, רק אז אנו יכולים לעבור מנשימה בשתי פעימות לנשימה בארבע פעימות. זאת אומרת, במקום פנימה והחוצה בלבד, נושמים פנימה, עוצרים לרגע, נושפים החוצה, ושוב עוצרים. כך, אנו בעצם מגדילים את מרווחי הנשימה שלנו מצד אחד, ומרחיבים את מרחב הנשימה שלנו מצד שני. זה אמנם מתחיל בחמצן, אבל נגמר בכל תגובה שלנו למתרחש סביבנו. כך, כאשר אנו חוזרים למיקוד בגופנו ושולטים בנשימה שלנו אנו הופכים את המצב מסביל לפעיל. אנו מפסיקים להגיב בצורה אוטומטית ומעכבים, גם אם לשנייה אחת, את קבלת ההחלטה. זה בפני עצמו יכול להיות השער אל עבר השינוי המיוחל.


נכון, אנחנו לא ממש נולדים עם אמונה, ובמקרים רבים אנו מצהירים על אובדנה הרבה לפני שירדנו לעומקה, אבל הכנה לאמונה קיימת בכולנו. יש שיגידו שאמונה היא שריר מנטלי, ושככל שנאמין יותר כך נאמין עוד יותר בזמן שאחרים מאמינים שהם חסרי אמונה. האמת היא שככל שנמקד את הפוקוס שלנו על הדברים החיוביים והטובים שסביבנו, כך נעקר את משמעותם של הדברים הרעים ונהיה מוקפים בטוב, מבחירה. כי דברים תמיד קרו, תמיד יקרו, וגם ברגע ממש – הם קורים. השאלה היא איך נתייחס אליהם. איך נקבל אותם. או אם תרצו – איך ישפיעו עלינו ועל חיינו מכאן והלאה.





הכול נראה בלתי אפשרי, עד שאתה מאמין.

ישנו משפט בודהיסטי עתיק שגורס שאין לאדם שום סיבה לדאגה. הרי אם יש בידך את האמצעים לשנות את הסיטואציה, אזי הכוח בידיך ולכן אין לך סיבה להיות מודאג. מצד שני, אם אין בידך איך להשפיע על התוצאה, אז הדברים אינם תלויים בך, וגם אז אין לך סיבה לדאוג. למעשה, מדובר בדואליות החיים. מצד אחד הכוח שלנו לשנות את הדברים שתלויים בנו, מה שמצריך ברוב המקרים התכוונות, השתדלות, תכנון מקדים או חשיבה מאומצת, כאשר מהצד שני מדובר על שחרור האחיזה. זאת אומרת, אם אין לנו כיצד לשנות את המזל, את רוע הגזירה או את מה שקרה – שוב, אין לנו באמת סיבה לדאוג. הרי מה שקרה כבר קרה, וכאשר אין לנו שליטה על העתיד, בעצם הכול גם עדיין יכול לקרות. הכול פתוח. דבר אינו חקוק בסלע, ו"מכתוב" זה רק שם של סרט.


התבונה האמתית שלנו, בני האדם, היא בתשומת הלב ובהבדלה בין הנ"ל, או כמו המשפט שמלמדים בכל סדנת גמילה של מכורים - "תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות, ואת החוכמה להבדיל בין בשניים". כי לשרוד בלבד זה לא מספיק. מגיע לנו יותר. לי וגם לך. לרקוד, לצחוק, לקפוץ ולבלות. לעבור את החיים האלה עם חיוך על הפנים, במקום עם דמעות. כי לשרוד, לדעתי, זה לא מספיק. השאלה אם אתם מוכנים לשים את האצבע על ההבדל?



בין מחלה לאשמה

אדם צריך ערך. הוא צריך להרגיש שהוא תורם. שהוא נותן. שהוא עושה. וכשהוא לא מסוגל לעשות את מה שהיה מסוגל בעבר – מהר מאוד התסכול שבו צף, גואה ועולה. עמו כמובן מגיעות גם רגשות האשם, ולעיתים מצטרף אליהם אפילו דיכאון. אחרי הכול, ההתרחקות הראשונית ממעגלי החיים המוכרים - עבודה, בילויים, קניות וטיולים גוררת עמה, בנוסף לכל ה"צרות", גם התרחקות משנית, חברתית. כי כאשר אני לא הולך לעבודה אני מתרחק מעמיתיי לעבודה וכאשר אני מפסיק לצאת לבלות אני מתרחק מחבריי. כאשר אני מפסיק להשתתף באירועים משפחתיים וחברתיים אני נעשה בודד וכשלא בא לי לחשוף את העולם לכאבי אני אט אט מסתגר ונסגר. בהתחלה בתוך הבית ואז בתוך עצמי. אז, בנוסף להתמקדות בכאב הגופני מתווסף קושי נוסף - נפשי. אז העיסוק המרכזי הופך להיות הכאב. מבוקר ועד ליל. ללא הסחות דעת מספקות. ללא מיקוד חיובי. כך מהר מאוד גם הפוקוס הופך להיות שלילי והערך העצמי הולך ונפגע, כאשר מי שסבל תחילה רק מכאב גופני מתחיל שלא רק לפתח כאב נפשי, אלא אף מחריף את הכאב הגופני באמצעים פסיכו-סומטיים.


אז אתה הולך לרופא. ואז למומחה. ואז לפרופסור. כולם מתגאים בכך שהם יכולים לפתור לך את הצרות ולהפחית את הכאבים. תזונאים, דיאטניות, מדקרים ומטפלים. פסיכולוגיות, פסיכיאטרים, קואוצ'רים וגורואים. כל אחד מאסטר בתחומו. כל אחד מביא עמו המלצות מפה ועד הודעה חדשה. אבל אף אחד לא יורד, לדעתי, לשורש הבעיה ולכן, גם אם היא נפתרת והתסמינים חולפים לתקופה קצרה, ברוב המקרים היא חוזרת – עקשנית יותר, כואבת יותר והרבה יותר מטרידה.


במהלך חמש עשרה השנים האחרונות ניסיתי כל מה שהיה לרפואה המערבית (וגם המזרחית) להציע. ויטמינים, תרופות, טיפולים, תוספי מזון ודיאטות. הייתי חצי-מחוני, צמחוני, טבעוני ואפילו רואופודיסט לתקופה קצרה. התחושה הייתה שבאמת ניסיתי הכול, זאת אומרת, כל מה שבא מבחוץ, אבל דבר לא באמת הצליח לרפא לי את הנשמה הפצועה.


הרופאים שלי, נראה לי תמיד שהיה להם יותר דחוף לדחוף לי אנדוסקופ לתחת מאשר לבדוק מה שיש לי בצלחת. או בנשמה. היה להם יותר חשוב להראות שהם מבינים את מקור הבעיה ויודעים כיצד לדכא את המחלה, כאשר נראה שיותר מכול הם דיכאו בעיקר רק אותי. כי כשכאב לי הם רשמו כדורים, עירויים, זריקות ומדבקות, וכשהתלוננתי עוד, הם בעיקר גרמו לי לבכות. כך מצאתי את עצמי ניצב בפני שוקת שבורה כאשר הייתי כל כך צמא לריפוי, אבל הוא פשוט בושש לבוא.


פגשתי עשרות רופאים, מטפלים, יועצים ומומחים. לכולם (או בכל אופן לרובם) היו כוונות טובות. כולם רק רצו לעזור, כל אחד בדרכו. ניסיתי עשרות תרופות – בבליעה, בעירוי, במציצה או בהזרקה. אלפי מחטים חדרו את עורי – בין אם מדובר היה במחטי דיקור סיניות או יפניות, במחטים שנועדו להחדיר תרופות ואפילו כמה מחטים של דיו, ועדיין, הכאב נותר בשלו, אם לא החריף. כאילו בכל פעם שטיפלתי במוקד אחד של שריפה האחר התחיל להתלקח, וכאשר ניסיתי לכבות את המוקד השני, השלישי עלה באש ואיים לשרוף ולכלות את כולי. האמת היא שניסיתי כל דבר שהיה להם להציע, לחבר'ה בחלוקים הלבנים, עד שבלית ברירה, בשנת 2010 פניתי למוצא האחרון – ניתוח מעיים. במהלך הניתוח כרתו לי הרופאים כמעט 30 ס"מ מהמעיים, אך הפלא ופלא, שבוע לאחר מכן, כאשר אני עדיין מנסה להתאושש מהניתוח הקשה והמורכב, הדלקת שוב הרימה את ראשה המכוער. אז הם רשמו לי קנביס רפואי, מה שהוגדר עד לא מזמן כטיפול חמלה – קו אחרון להתמודדות כשדבר כבר לא עוזר. אבל גם הקנביס, שאמנם מספק הקלה מסוימת, עשה לי בעיקר סחרחורות וחור בארנק. אז, כשהמשכתי עוד להתלונן, הם כבר הפנו אותי לפסיכולוג מומחה להתמכרויות ואמרו לי שאני מפונק.


היום אני כבר יודע שדברים קורים. טובים כמו גם רעים. דברים מעולם קרו ולעולם גם יקרו - זהו טבע העולם. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם מה שהעולם מניח לפתחנו וכיצד מה שקורה משפיע עלינו ומזעזע את האדמה היציבה עליה אנו עומדים.





תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

אני לא מכיר שני אנשים שעוברים את החיים הללו באותה הדרך. אפילו זוג תאומים זהים חווים דברים קצת אחרת האחד מהשני. ולמרות שכולנו קצת שונים, כולנו כבר חווינו פעם חלום שהתעוררנו ממנו והרגשנו שהיה מציאותי מאין כמוהו. זה לא משנה אם הייתה זו תחושת נפילה שהעירה אותנו ברגע אחד, או בהלה שאחזה בנו מתוך החלום והתעוררנו ממנו מכוסים בזיעה קרה. המח שלנו לא יודע שאנחנו ישנים. האמת היא שהוא עובד כל הזמן, מספק לנו את המידע שנחוץ לגופנו כדי להמשיך ולפעול. אבל אם כזה כוח עצום נמצא בקצות האצבעות שלנו, הרי שבאחריותנו שנעשה בו שימוש חכם ומשכיל, במקום להמשיך ולעבוד בצורה אוטומטית.


יש לנו, לבני האדם, זיכרון קצר. תמיד נראה לנו שהחורף הנוכחי הוא הכי גשום וסוער, ושהקיץ השנה תמיד איכשהו מרגיש חם יותר. האמת, לרובנו יש זיכרון כזה קצר שאנחנו לא זוכרים אפילו מה אכלנו אתמול בצהריים, וזה בסדר. בינינו, זה גם ככה בטח לא היה משהו מיוחד. ובמצבור הארוחות שאכלנו במשך יום, שבוע או אפילו חודש, כדי שנזכור משהו ספציפי עליו להיות מעניין, מרתק או חדשני. משהו שידליק נורה צבעונית בראשנו וימשוך את תשומת הלב שלנו. משהו שיעורר אותנו. אבל בדיוק כמו שהיא באה, תשומת הלב מהר מאוד גם נעלמת. ואפילו הברד הכבד שירד אתמול יפנה את מקומו לקשת שתזרח מחר. כי לא משנה כמה רע לך היום, כמה כואב או כמה קשה, מחר תקבל הזדמנות חדשה ותוכל לנסות מחדש לדחוף את עצמך עד הקצה. כי הכול פה זמני, ארעי, משתנה וחולף, וגם לב שהיה שבור בעבר יכול להחלים, לפעום מחדש ואפילו להתאהב.


במשך למעלה מעשור למדתי, הכרתי וחקרתי שיטות רבות שנועדו להיטיב עם מצבי ולספק הקלה למכאוביי. קראתי המון, צפיתי בים של הרצאות, סדרות וסרטים מכל העולם. שמעתי על מקרי ריפוי יוצאי דופן - אנשים שפשוט הפסיקו להיות חולים בבת אחת. אלה שקמו בוקר אחד וגילו שהסרטן שלהם נעלם, או שהדלקת כבתה. אבל נראה שלא משנה כמה חשבתי שהבנתי, פשוט הייתי עצלן. או פחדן. או סתם חסר מוטיבציה. הרי אם אנחנו חיים בתרבות של אינסטנט, אז למה לא לקחת כדור כדי להשתיק את התסמינים? למה להתאמץ ולהזיע ולהתאמן כשעם כדור או שניים נוכל להיות רזים וגם יפים, וגם נוכל להמשיך להתלונן?


עם הזמן מצאתי שההתנגדויות עלו בעיקר מתוכי. כך התמסרתי שוב ושוב ליועצים מבחוץ, לרופאים, למטפלים ולתזונאים. לכולם היו המלצות. כולם היו אופטימיים, חוץ ממני. כולם נתנו לי בסוף המפגש דף מלא בהוראות וסיכמו אותו עם הרבה חיוכים. אבל מה שלא הבנתי, כשסירבתי לחבר את כל חלקי הפאזל שאספתי, היה שלכל מה שנכניס לגוף שלנו תהיה השפעה עלינו - פיזית, אנרגטית או נפשית. טובה או רעה, ולא משנה אם נכניס אותו לגוף שלנו, למח שלנו או לנשמה. נראה שתמיד האמנתי בכולם, רק לא בעצמי. האמנתי שכולם יכולים לרפא אותי תוך כדי ששנאתי, פקפקתי והאשמתי את עצמי ואת גופי, וככה בעצם לא יכולתי להבריא מעולם.





כישלון הוא חלק מהתהליך

כשחושבים על הדברים הגדולים ביותר שעשה האדם, אי אפשר שלא לדבר על אמונה. כי בלי אמונה לא היינו צולחים את השמיים ומצליחים לדלג בקלילות בין יבשת אחת לשנייה, או בין כוכב לכת אחד לאחר. בלי אמונה לא היינו מצליחים לצלול אל מעמקי האוקיינוסים העמוקים ביותר ולשפוך קצת אור על הדברים שמעולם לא זכו לאור השמש. בלי אמונה בסיסית בעצמנו, בדרכנו או באהבה שפועמת בתוכנו לא נצליח לצעוד את צעדינו הראשונים, וגם אם נחזור לרגע הראשון שלנו כאן, לרגע בו הגחנו לראשונה אל אוויר העולם, בלי אמונה יצור כל כך גדול לא היה מצליח להידחק מבעד לפתח כל כך קטן.


כולם יודעים כבר שאפילו טיפה אחת של מים יכולה לחצוב בסלע, לא בגלל הכוח הפיזי שלה, אלא בגלל כוח ההתמדה שלה. כי אמונה, בבסיסה, היא לא הרבה יותר מהתמדה, וזאת, בדרכה, היא ההבנה שכישלון הוא רק עוד חלק מהדרך. עוד שלב בסולם ההצלחות. הרי לא באמת חשוב אם נפלנו, או כמה פעמים כבר התרסקנו. לא משנה כמה צלקות, טראומות, פחדים או חרטות צברנו בדרך, אלא שנמשיך לקום. בכל פעם מחדש. ושנמשיך להאמין שמחר השמש תזרח שוב, לא משנה כמה חשוך היום, או כמה מעונן. שנבין שהמחר הוא בעצם הבטחה לניסיון חוזר של כל הדברים שלא הצלחנו להשיג היום.


כי האמונה מתחילה, למעשה, במקום בו ההבנה נגמרת. רובנו נוטים לשייך את האמונה לכוח עליון. כוח קוסמי שלו אנחנו קוראים "אלוהים", אך למעשה, לכל אחד מאתנו ה"אלוהים" שלו. ואם נשחק קצת עם המילה עצמה ונקרא אותה מהסוף להתחלה נגיע לשאלה אחת ויחידה – מיהו לא אלוהים?! פלינדרום שכזה. אבל האמת היא שמספיק שאנו נושמים כדי להבין שאנו מאמינים.


נכון, כל אחד מאתנו מאמין קצת אחרת, בין אם באלוהות המונותאיסטית היהודית, הנוצרית או המוסלמית, או בין אם מדובר באמונה טפלה. יש את אלה שמאמינים ב"אמא אדמה" ובדרכה בזמן שאחרים מעדיפים לחפש תשובות בכלל בכוכבים. לכל אחד האלוהים שלו, בו הוא מאמין, אך לעניות דעתי, כל אלה לא יכולים להתקיים ללא האמונה החשובה ביותר – האמונה העצמית. כי ללא האמונה בעצמנו לא נצליח לקום בבוקר מהמיטה או אפילו לקשור את השרוכים. כמו שכבר ציינתי, האמונה הבסיסית ביותר היא הנשיפה של האוויר מתוך הריאות, רגע לפני שאנו שואפים פנימה אוויר אחר - אנו חייבים להתנקות מכל הפחמן ומהשליליות ומהדעות הקדומות שהצטברו בתוכנו בטרם ניתן לחמצן הזדמנות לחדור, להיטמע, לרפא ולתקן. כי אם הזמן הוא הרופא הטוב ביותר אז החמצן הוא התרופה הטובה ביותר. וכולם יודעים שללא חמצן אין חיים. לכן, בכל פעם שאנו מאבדים את הדרך, או במילים אחרות, כשאנו מאבדים את האמונה, מומלץ לחזור לרגע הראשון בו גילינו שאנו מאמינים. לרגע הראשון בו שאפנו חמצן טהור עמוק אל תוך הריאות. לרגע בו הדבר היחיד שקיים הוא הנשימה. פנימה והחוצה. פנימה והחוצה.





"נסה אותי!" ולא "למה אני?"

החיים משתנים כל הזמן. למעשה, הקבוע היחיד בחיים האלה הוא השינוי. הגוף שלנו משתנה מלידה ועד זקנה. דרך המחשבה שלנו מתפתחת. החשיבה שלנו הולכת ומסתעפת ואפילו האהבות שלנו משתנות עם הזמן, בדיוק כמו היחסים שלנו עם שוקולד מריר.


לכן, כשאנו מבינים ששינוי קורה בכל רגע נתון, אין לנו אלא לקבל את המציאות המשתנה כעובדה מוגמרת. אז ניצבות בפנינו שתי אפשרויות - לפעול בנחישות לשינוי המציאות, מה שלא תמיד יעבוד, או להמתין עד שהמצב ישתנה מעצמו ולפתח אורך רוח - אמונה שהמצב אכן ישתנה. הרי זה שמעונן בחוץ כרגע לא אומר שהשמש הפסיקה לזרוח. עננים באים ועננים חולפים. זה הוא טבעם. ומחשבות, בדיוק כמו עננים, הן פרשנויות של תת המודע שלנו לסיטואציה בה אנו מצויים. אנו משתמשים במידע שצברנו עד כה בשביל להבין את ההווה, להיזכר בעבר ובמקרים מסוימים גם לתכנן את העתיד. אנו מנסים לשלוט במה שלא תמיד נוכל לשלוט בו, במקום פשוט להבין שהדברים יכולים להשתנות מעצמם אם רק נמתין ונאמין.


כשקורה לנו משהו רע – תאונה, פציעה או אפילו פרידה, רובנו נופלים למצב קורבני בו אנו עסוקים בעיקר ברחמים עצמיים. בשלב זה גם עולה לרוב השאלה הפילוסופית הגדולה - "למה אני?". שאלת הקורבן האולטימטיבית. למעשה, זו היא שאלה שאין עליה תשובה אמתית, וגם אם נחפש היטב לא באמת נמצא. כי שאלות מסוג "למה" הן לרוב שאלות סתומות. שאלות ללא תשובה. שאלות ילדותיות משהו. כאלה שרק יגרמו לנו להסתובב במעגלים של רחמים עצמיים סביב הבעיה בלי להצליח לפרק אותה או לפתור אותה. במקום זאת עלינו לאמץ גישה ילדית לחיים - גישה שמעודדת ניסוי, בדיקה וחקירה. כזו שמעודדת חשיבה מחוץ לקופסה. כזו שמקדשת את הגישה של "נסה אותי" במקום "למה אני"?. גישה שגורסת שהיקום מציב בפנינו רק את האתגרים בהם אנו יכולים לעמוד.


כי קורבנות היא קודם כל קרב בינך לבין עצמך. זהו קרב שלמרות שאין בו מנצחים אתה הוא היחיד שהולך להפסיד. תודעת הקורבן, אגב, יכולה ללוות אותנו לאורך כל החיים ובכל רגע משמעותי - בכיתה, במשפחה, בעבודה או בזוגיות – אך רבים מאתנו כבר יודעים שקורבנות היא בחירה. היא החלטה. היא מצב תודעתי בו אנו הם בני הערובה ולא המחלצים.





כרסום יסוד הספק

כל אדם, באשר הוא אדם, מחזיק באמונה, אך השוני בינינו מתחיל בדרך בה אנו מבטאים אותה ונותנים לה מקום. אמונה היא דרך הלב. אמונה לא שואלת שאלות או תוהה לגבי קנקנם של דברים. אמונה היא האומץ לקבל את הדברים גם כשאנו לא יודעים כיצד, מדוע או עבור מה. כי האדם הוא יצור מאמין מטבעו, ותרצו או לא, גם לאלה שמגדירים את עצמם "אתאיסטים" או חסרי אמונה קיימת אמונה בלב. כי אמונה בכך שאין אלוהים היא אמונה לכל דבר. הרי אם הדבר בו אינכם מאמינים לא קיים, אז מדוע להשקיע את האנרגיות בהכחשתו?


אך האמונה שלנו מתחילה להיסדק כאשר אנו מעבירים את האנרגיה שלנו מהלב אל הראש. אז, כאשר נוצר פיצול אנרגטי בין הראש לבין הגוף, בין האמונה לבין התודעה, אז בדיוק אנו הולכים לאיבוד. כאשר אנו מחפשים את הסיבות, את הגורמים או את האחראים למציאות חיינו ואנו מפסיקים לחיות. כאשר אנו מרכזים את האנרגיה בראש אנו מונעים ממנה בעצם מלהגיע אל הלב וכתוצאה מכך הראש מתאמץ והאמונה מתערערת. קצת כמו לאמץ את המנוע בנסיעה כשמיכל הדלק ריק. אז אנו מגיעים למבוי תודעתי סתום ממנו קשה לנו אחר כך לצאת.


כי האמונה נובעת מתוכנו, מבפנים, קצת כמו מעיין הנעורים, בעוד שההבנה מגיעה מבחוץ, ממידע ומפרטים. כך, כאשר אנו מאבדים את האמונה הפנימית, את כוח הלב, ונשענים על אמונה מבחוץ אנו מסתכנים באובדן שיווי המשקל הנפשי שלנו, שכן ברגע שתיעלם המשענת הרצוצה עליה הסתמכנו, תקרוס גם אמונתנו, ואז אנו נקרוס. גם המדענים הגדולים ביותר כבר הגיעו למסקנה שתאוריות משתנות כל הזמן, אבל כאשר אנו חוזרים אל המציאות, אל הרגע הזה, אל ה"כאן ועכשיו" - אנו מחזירים את אנרגיית החיים שלנו אל הלב, וממנו חזרה אל האמונה. אז, כאשר הראש פנוי מדאגות ומטרדות היומיום, אז מתחיל גם הריפוי.





כאב כנקודת החיבור שבין הגוף והנפש

רבות הן הפעמים בהן אנו מייחסים רגעי משבר לתופעה שמתרחשת באופן חיצוני לגופנו - האוטובוס איחר, הרכבת לא הגיעה, תאונת הדרכים שקרתה או אפילו המחלה. אך הסממן החיצוני הוא בסך הכול מציאות רגעית ברת-חלוף, ראי שניצב מולנו אם תרצו, בעוד שהמשבר האמתי הוא בכלל פנימי ומתחולל בתוכנו. כי המשבר הוא רגע השבר של הציפייה. כאשר התמונה הוורודה שצייר לנו הדמיון נסדקת ואנו מנסים לחשב את המסלול שלנו מחדש. אך במקום לקבל את העובדה שסדק הוא בסך הכול סדק, שגם אם נאחר קצת לא יגיע סוף העולם ושגם ממחלה אפשר להבריא, אנו נוטים לסבך את העניין וליצור מציאות עתידית לא ברורה ומפחידה. כך, כאשר אנו מנסים להסתכל קדימה אך לא רואים את האור שבקצה המנהרה אנו נוטים לבהלה. במצב שכזה לא ניתן לחשוב באופן בהיר ואפילו הנשימה ואספקת החמצן ללב ולרקמות נפגעת. אז מה הפלא שדווקא ברגעים אלה אנו נוטים יותר לפתח התקפי חרדה ופאניקה משתלטת עלינו?


אז מה הפתרון? קודם כל לנשום. לחזור לרגע הזה. למציאות. לשמיים הכחולים ולדשא הירוק. כי ברגע שאנו מחזירים את המיקוד שלנו פנימה, אל הגוף ואל הנשימה, ומבינים שהכול בעצם בסדר, שאנחנו עדיין חיים וששום דבר רע לא באמת קרה, רק אז נוכל באמת להירגע ולהבין שהחיים הם מה שאנו עושים מהם. שרכבת נוספת תגיע, שניתן לקבוע פגישות מחדש ושגם מתאונה או ממחלה חס וחלילה יכולים לצמוח דברים טובים. או במילים אחרות - ברגע שהאמונה שלנו משתלטת על המציאות הכול נהיה בהיר יותר. פשוט יותר. קל יותר. "יש סדק בכול", כתב פעם לאונרד כהן באחד משיריו, "כך האור יכול לחדור פנימה".


בימי קדם אנשים חולים היו נכנסים אל אוהל מועד, מתפללים אל נחש הנחושת, ומחלימים (או מתים). בימינו, לעומת זאת, אינספור מחקרים כבר הגיעו למסקנה שמעבר לחומר הפעיל ישנו אלמנט נוסף שמשפיע על הטיפול. אלמנט רוחני/אמונתי. רובנו מכירים אותי בשם "פלסבו", מה שהאקדמיה העברית כינתה בדיוק רב "אין-בו", היות ומדובר על "תרופה" שאינה מכילה חומר פעיל. לרוב מדובר בגלולה של קמח או סוכר, אשר מלבד מרכיביה הבסיסיים אינה מכילה חומר בעל ערך ריפויי.


אותם המחקרים כבר הצליחו להגיע למסקנה חד משמעית שלאפקט הפלסיבו אפקט ריפויי של כשלושים אחוזים. זאת אומרת, שקבוצת הביקורת של הניסוי אשר קיבלה את תרופת הדמה דיווחה על אותן תוצאות בדיוק עליהן דיווחו אלה שקיבלו את התרופה האמתית. לכן, ובדיוק מהסיבה הזו, אותה התרופה שתינתן לשני בני אדם עם סימפטומים דומים עלולה לספק אפקט שונה. מצבו של האחד יכול להשתפר בעוד שמצבו של השני לא ישתנה כלל או אף יחמיר.


במחקר מפורסם שאוזכר במגזין נחשב לרפואה לקחו את המסקנה הזו צעד נוסף קדימה. הם לקחו ארבע קבוצות של נבדקים. האחת קיבלה טיפול קונבציונאלי, השנייה טיפול בפלסיבו, השלישית במחטי דמה של דיקור סיני והרביעית נשארה בחדר ההמתנה ועודכנה מדי פעם על כך שכבר יטפלו בה. תוצאות המחקר הדהימו את כולם – כאשר בארבעת הקבוצות חל שיפור במצבם של המטופלים, בין אם הם קיבלו טיפול קונבנציונאלי, ובין אם קיבלו רק את אשליית הטיפול שהייתה מגולמת בהגעה לקליניקה, בהמתנה בחדר ההמתנה ובהתכווננות פסיכולוגית לקראת הטיפול.


אפקט הפלסיבו, אם כך, הוא בדיוק הנקודה בה הנפש מתחברת לגוף. זה הוא השלב בו הפסיכו-ביולוגיה שלנו נכנסת לפעולה ומדהימה את כולם. בדיוק כמו שכאב פוחת כשאתה מרגיש מאוהב, כשאתה צוחק, כשאתה מצוי בשמחה גדולה או כשאתה מאמין ש"זה שומדבר", ובדיוק כפי שהוא מחריף כאשר מלבד הכאב הפיזי אתה מצוי בבדידות, רותח מכעס או נוטר טינה. בעבר, אפקט הפלסיבו שימש בעיקר כדי לזהות את ה"מתחזים", את אותם ההיפוכונדרים או הנרקומנים למיניהם, שהגיעו אל הרופא רק כדי לקבל סם או תרופה, או במילים אחרות את החומר אשר השפיע עליהם בצורה שעשתה להם טוב. אלה שהתחזו לחולים רק כדי לקבל את המנה הבאה שלהם. באותם המקרים, כמו גם במקרים בהם הרופא נמצא בספק לגבי האבחנה של המטופל, או על מנת להוכיח שהבעיה היא נפשית ואינה בעלת מקור פיזיולוגי, הוא יכול לספק תרופת דמה, כזו שנראית בדיוק כמו המקורית. אז, במידה והמטופל מאשר שהתרופה אכן מסייעת לו - ניתן לאבחן שמדובר במחלת נפש ולא במחלת גוף. היום רוב המדענים והרופאים כבר הפנימו שעם או בלי תרופות דמה, הקשר בין הגוף והנפש מתפרש הרבה מעבר לשלושים אחוזים, וכשכואב למטופל יש להתייחס גם למצבו הנפשי ולא רק למצבו הגופני.


"כשיש לנו אמונה, אנו יכולים לוותר על האמת", כתב פעם ניטשה. אפילו יעקוב פרנקל, שנשען בעבודתו על דבריו של ניטשה, הרחיב את אותם שלושים אחוזי פלסיבו כאשר חיפש משמעות בזמן מלחמת העולם השנייה. לא במקרה הוא הגיע למסקנה שאדם יכול לשאת כל "איך", אם יש לו עבור "מה". אם להתבסס על ספרו המוכר, "האדם מחפש משמעות", ניתן להגיע למסקנה שאפקט הפלסיבו יכול בעצם לנוע על סקלה גדולה ונרחבת הרבה יותר, ולהגיע גם למאת האחוזים במקרי קיצון. פעם קראו לזה נס, היום מבינים כבר שמדובר במדע. מדע המוח.





אני והעדר

האמת היא שגם תרופות סבתא עובדות לפי מנגנון דומה, כאשר בנוסף לחומר הפעיל - פרוסות המלפפון, שקיק התה או המשחה הביתית שאותה רקחה "סבתא" והניחה על גופנו, היא סיפקה גם יחס חם, ליטוף וחיוך, ואלה, בטח כבר ניחשתם, יכולים לרפא גם את המחלה הכי קשה.


אבל מה לגבי אפקט העדר? האם העובדה שכולם אוכלים את השלגון החדש שבדיוק יצא או את דגני הבוקר מהפרסומת בטלוויזיה עושים אותם טעימים יותר? בריאים יותר? או שמא מדובר באופנה חולפת? כזאת, שבדיוק כמו כל אלה שלפניה, נועדה לחלוף מהעולם באותה מהירות שבאה, ולהותיר את השטח פנוי לקראת האופנה הבאה.


זה נכון בעיקר לגבי מאכלים, אופנות ודיאטות, אבל נכון גם לגבי טיפולים או תרופות. אחרי הכול, זה שכולם קפצו מהגג לא אומר בהכרח שכשאתה תקפוץ גם אתה תנחת על הרגליים, או שבכלל זה יהיה לך נעים, ועדיין, רובנו מחפשים רוב הזמן אחר הפתרון המהיר, הקסום והסקסי שירפא אותנו, יחטב אותנו או יעשה אותנו צעירים יותר. תמיד מצחיקים אותי אלה, שלמרות שהם מטפחים את גופם מבחוץ על ידי קרמים יוקרתיים, משחות יקרות או אימוני ספורט קשוחים מצד אחד, הם ממשיכים עדיין להרעיל את עצמם מבפנים על ידי שימוש ברעלים שסותרים את עבודתם הרבה, את מאמציהם או את ההוצאה הכספית שנדרשו אליה. כך, במקום לשפר את עצמם ולקדם את עצמם הם מגלים מהר מאוד שלמרות שעשו את כל מה שעשו הם נשארו עדיין באותו המקום. כך בדיוק אנחנו מאבדים גם את האמון באמצעים, אבל יותר מכך, בעצמנו.


כי מניפולציות עובדות עלינו בהמון דרכים, בין אם הן גורמות לנו לבחירות שגויות או להעדפות שאינן מיטיבות עמנו תמיד. מניפולציה, למשל, זה כשאימא מאיימת לקרוא לשוטר אם לא נגמור מהצלחת, או אם נפרסם מוצרי מתיקה ממכרים עתירי סוכרים במסווה של מזון בריא כאשר כל הפרסומת מלאה בפרצופים מחייכים. האמת היא שגם כאשר אנו יושבים מול הרופא והוא, בביטחון גמור, רושם לנו כדור וקובע שהוא יבריא אותנו - אנחנו בולעים אותו בשקיקה. בטוחים שהחלטתו של הרופא המלומד היא צו השעה ולא מטילים ספק במניעיו.


עד היום מחקרים רפואיים מתבצעים על פי רוב באופן של סמיות כפולה, מה שאומר שגם הרופא וגם המטופל אינם יודעים אם המטופל קיבל את התרופה האמתית או את הפלסבו, מה שמוביל אותי למסקנה הבלתי מתפשרת שהמוח שלנו הוא בעצם בית המרקחת הגדול בעולם. ובדיוק כמו שהוא יכול להרעיל אותנו בעזרת המחשבות שלנו, הוא יכול גם להועיל ולרפא.





אין מקום לספקות

שנים פעלתי מבלי להאמין. לא בעצמי, לא בדרך וגם לא בכך שיום אחד עוד אהיה בריא. עשיתי, למרות שהייתי בטוח שאין בכך טעם. ניסיתי, למרות שמעולם לא הקדשתי לכך יותר מדי אמונה או עניין. אפשר להגיד שבכול הזמן הזה פעלתי בעיקר במישור החיצוני – כדורים, תרופות וטיפולים, כאשר במישור הפנימי הייתי סקפטי לחלוטין. לא האמנתי שדבר ממה שאני מנסה באמת יצליח לחדור פנימה ולשנות משהו. מהר מאוד חוסר האמונה היה משתלט, ואז מגשים את הנבואות השחורות ביותר שלי. כך, כמו באפקט פיגמליון, הגשמתי את הפחדים שלי אחד אחרי השני.


כי שנים הרגילו אותנו לתוויות, כבר מגיל הינקות. ההוא ביישן, ההיא כוכבת. זה חכם וזאתי עוד תהיה זמרת מפורסמת. כל אחד קיבל את ה"מדבקה" שעזרה לו להגדיר את עצמו ובדרכו שלו גם להוכיח את עצמו. יש את אלה שקיבלו את ה"מדבקה" שלהם ברצון ובחדוה, בזמן שאחרים פעלו להוכיח דווקא את ההיפך. אך האם היאחזות שלנו בשם של מחלה, של תופעה או של תסמין יכולה באמת לשפר או לשנות את המצב או רק להנציח אותו? מה שבטוח הוא שהדבר הכי קשה זה לשחרר את האחיזה המנטלית במחלה או במצב המאיים. באבחנה או בהתוויה שסיפקו לנו הרופאים המומחים. שחרור העובדה שהיית או שהנך חולה.


למעשה, תמיד זה מרגיש שהקושי מתעצם עוד יותר עם מחלות כרונית, שלהן נטייה לחזור ולהתפרץ מדי פעם ולאיש אין סיבה ממשית לספק עבור אותה התפרצות מלבד לחץ או עקה (סטרס). או שהתרופה שנטלת במשך שנים פתאום הפסיקה בבוקר אחד את יעילותה. אבל האם מספיק רק ש"נחשוב בריא" כדי שנהיה בריאים?


כי סבל הוא טבעת. לא סתם באנגלית המילה סבל מתורגמת כ-SUFFERING. הלחם של המילים SUFFER וRING. טבעת של סבל, אם תרצו. כי הרי עד שלא נסיר את הטבעת החונקת, את הקולר, את הפסימיות - לא נוכל להיפטר מהסבל. עד שלא נקבל את עצמנו ונאהב את עצמנו לא נצליח לשנות או להשתנות. אבל שינוי מחשבתי דורש הטמעה. הוא לא קורה ביום אחד. כי "לחשוב בריא", או ליתר דיוק "להיות בריא", זה הרבה יותר מרק סיסמה. זו מציאות. זו דרך חיים. זו בחירה. כי אדם בריא רואה את הדברים שהוא מסוגל לעשות בעוד שהאדם החולה רואה רק את הדברים שאינו יכול לעשות. אז, בדיוק כמו משל הכוס המלאה חלקית – יש שיראו אותה כחצי מלאה בעוד שאחרים יתעקשו שהיא חצי ריקה. שניהם צודקים בדרכם, אמנם, אבל רק אלו שיעזו לראות מעבר למה שמראות להם העיניים, אלה שיאמינו בלב שלם, בעצמם, בדרכם ובאהבה שקיימת בתוכם, יצליחו להתעלות מעל המצב הפיזי שלהם ולהבין שאנחנו הם המים שבכוס, ולפעמים מספיקה רק טיפה אחת של אמונה כדי להרוות את צימאונו של האדם הצמא ביותר.





האושר הוא תופעת לוואי

מרטין לותר קינג כתב פעם ש"אמונה היא לעשות את הצעד הראשון גם כשאינך רואה את התמונה הגדולה", ואכן, אם נפרק את המשפט נגלה שבלי אמונה מתעוררים הספקות, ובטח כבר הבנתם שספק הוא כרסום יסוד האמונה. הוא כמו וירוס בתודעה, וכאשר אנו חלשים מספיק מבחינה נפשית, הוא מכרסם במהירות ביסודות האמונה הבסיסיים שלנו ומאיים לכלותם. לכן, מחשבות הרסניות, פסימיות ומטילות ספק יש להכחיד, ומיד, בזמן שאמונה, בעצמנו או בדרך שלנו, היא בעצם דרכו של האדם לקחת בחזרה את השליטה על חייו ולייצר אלטרנטיבה מנטלית לרגע הזה, לרגע בו אנו מצויים בתוך סבל רגעי או מתמשך, תוך כדי התכווננות אנרגטית אל העתיד. הרי גם כשאתה בדרך לכבוש את ההר ואתה ניבהל מעט מגובהו, אתה בסך הכול צריך לתכנן את הצעד הבא שלך, ואז את זה שאחריו. כך, צעד אחר צעד, מהר מאוד תמצא את עצמך בפסגה.


סבל הוא למעשה תוצר לוואי של חוסר סבלנות. של אובדן האמונה בדרך ובכך שדברים נוטים להסתדר. לא סתם שניהם מורכבים מאותו השורש. כי רק כשאנחנו מצליחים לעכל או להבין דבר מה, נגיד עליו שהוא נסבל, וברגע שאיננו מצליחים לרדת לשורשו, להבין את הבעיה לעומקה, אז הוא הופך בלתי נסבל ומעורר את הסבל. כך גם אצלי, בכל פעם שאני מנסה לערער על תפיסה זו אני בעצם מערער על המציאות ומסרב לקבל אותה. ככה נוצרת פרשנות שונה למציאות. ככה נוצרת דואליות החיים. ככה נוצרים ה"טוב" וה"רע". ככה נוצר משבר. וככה בדיוק נוצר גם הסבל.


אל תטעו - סבל אינו פחד או עצבות. סבל גם אינו כאב. סבל הוא מה שקורה לנו כאשר אנו מאבדים את סבלנותנו כלפי מציאות חיינו. במצב שכזה, קצת כמו ילד שאין לו את הסבלנות להמתין עד שהמצוקה תחלוף או שהבעיה תיפתר, אנחנו רוצים שהמצב ישתנה, ועכשיו. שחוסר הנעימות תחלוף באופן מידי. וכשהיא לא חולפת, או כשאנו לא מקבלים את מה שרצינו, עולה שוב הסבל.


כי כאב הוא עובדה, אבל סבל הוא בחירה. יש שיגידו שכדי להפיג סבל יש צורך בשינוי, ושזה שפוחד משינוי פשוט זקוק לעוד סבל כדי שירצה לשנות, אבל לדעתי סבל הוא לא יותר מסימניה. מראה מקום. האצבע שלנו על הדופק שעוזרת לנו להבין אם אנו נמצאים היכן שאנו רוצים להיות. כי סבל כשלעצמו הוא חסר משמעות. הוא אנרגיה ריקה. אבל קצת כמו חור שחור, כשהסבל עולה, לרוב בעקבות המחשבות הסוררות שלנו, הוא בולע אותנו שלמים עד שלפעמים לא ברור לנו בכלל אם נצליח לצאת מהצד השני. כי סבל עולה בעיקר כאשר אנו מתרחקים מעצמנו, כשאנו מאבדים את הדרך או סתם הולכים לאיבוד. אבל דווקא אז, כאשר המטרה מתרחקת מאתנו, כשהיעדים קורסים וכשהמציאות טופחת על פנינו - דווקא אז אנחנו צריכים לחפור עמוק יותר בתוכנו ולמצוא את הכוחות האמתיים שלנו. כי התשובה לסבל שלנו תמיד תבוא מתוכנו. מתוך האמונה שלנו. וגם הריפוי, כמו האמונה, מתחיל בשינוי תשומת הלב שלנו, בלקיחת אחריות, בהבנה שהכול זמני, משתנה וחולף ובעיקר באמונה בכך שעוד יהיה לנו טוב.


כי אם החיים הם תחנת אוטובוס, אז הסבל הוא האוטובוס שבא. הוא יכול להגיע ולנסוע כל הזמן, אבל זו הבחירה שלנו אם לעלות עליו או לא. הרי הכול תלוי בדרך בה אנו מסתכלים על הדברים. ולפעמים גם זבל של אחד יכול להיות אוצר עבור האחר. לכן, נסו להעריך את מה שיש לכם, ליהנות ולהתענג מפירות עמלכם, ומההישגים שכבר קצרתם, וזכרו שאם יש דבר מה שמפריע לכם בדרך – הזיזו אותו. כי בכול הופעה אליה תלכו יהיה מי שיסתיר לכם את הבמה, וזו הבחירה שלכם אם להתעלם, לזוז, לחפש מקום אחר או להישאר באותו המקום ואז להתבאס.


לסיכום, אני ממליץ תמיד לשמור על "ראש פתוח" ועל שינוי דפוסי החשיבה. לקחת החלטה מודעת וברורה - איזה מחשבות אנחנו רוצים שיתרוצצו לנו בתור הראש, ואולי יותר חשוב מזה – איזה מחשבות אנחנו צריכים לגדוע בבת אחת, שמא הנבט הקטן שהבזיק במוחנו יגדל שורשים ויתקבע ויפרח. כי אז יהיה קשה שבעתיים להסירו. לכן, במקום להתעסק בזרעי השליליות - התחילו לשתול מחשבות טובות, כאלה שיקדמו אתכם אל עבר היעדים, המטרות והחלומות שלכם. מחשבות כאלה שיורות נוירונים לכל כיוון ומחווטות מחדש את המוח שלכם בכל רגע נתון. כי זה תלוי בנו אם נדאג לגבי מה שעלול לקרות או שנתרגש ממה שיכול לקרות, ובטח כבר הבנתם שהמחשבות של היום הן המציאות של המחר, וזה תלוי אך ורק בנו אם מחר יהיה סתם עוד יום, או יום נהדר.




114 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול