חיפוש

פרק שישי - הבנה זורעת זרעים של שינוי

כל מסע של אלף קילומטרים מתחיל אמנם בצעד אחד, אבל אף אחד לא באמת יוצא למסע ארוך בלי תכנון מקדים. אחרי הכול, ידע זה כוח – את זה כבר כולנו יודעים, אבל לעיתים נדמה שדווקא בעידן בו אנו חיים, עידן אוטוסטרדת המידע, אנו מוצפים בכמויות מידע אדירות, כאשר לא כל המידע שאנו צוברים אכן מוכח או בעל ערך כלשהו. כך חצאי אמיתות, חלקי תיאוריות או ניסיונות כושלים מעכבים אותנו מההבנה האמיתית של מצבנו ושל הדרכים בהן נוכל לשנות אותו.


העיקר הבריאות

לא משנה את מי נשאל, כולם תמיד טוענים שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא הבריאות. העיקר זה הבריאות. אבל רק מי שאיבד את בריאותו, ואני לא מדבר על שפעת קלה, יד שבורה או גב שנתפס לשבוע או שבועיים, אלא ממש על לאבד את הכוח לצאת מהמיטה יבין על מה אני מדבר. לא להצליח ללכת לבד, סתם ככה, לסיבוב קצר בשכונה. לא להיות מסוגל להרים תינוק. להיות תלוי באחרים לביצוע פעולות בסיסיות כמו להתלבש או לאכול. כי רק מי שהגיע לתחתית, אל בור הכאב השחור, מבין באמת עד כמה הבריאות חשובה, ועד כמה קשה להחזיר את הסנכרון למכונה המופלאה הזאת לאחר שאבד.


כדי להבין כאב, תחילה יש להבין מה היא בריאות. בריאות היא מצב תחושתי, גופני ונפשי, המאגד בתוכו הרגשה של רווחה וחיוניות. בריאות היא המצב הנורמלי שלנו, הטבעי, בניגוד למחלה או כאב. בריאות היא אמצעי ולא מטרה. הבריאות מאפשרת לנו לפעול כפי שאנו רוצים, מתי שאנו רוצים, והיא תוצאה של ניהול אורח חיים תקין ונכון.


על ידי טיפוח הבריאות ושמירה עליה אנו יכולים להימנע מסבל ומכאב, או כפי שבטח כבר שמעתם לא פעם, מניעה של מחלות היא התרופה הטובה ביותר. הלכה למעשה, בריאות מתקבלת כאשר כל מערכות הגוף פועלות יחד, בהרמוניה. בריאות אינה היעדר הכאב אלא כושר הפעולה, שמחת החיים והמרץ. האנרגיה איתה אנו פועלים – זו שאמורה להספיק לנו לכל צרכינו היומיים.


היסודות עליהם מושתתת בריאותנו הם אוויר, מים, ניקיון הגוף (פנימי וחיצוני), טמפרטורה, תזונה, שינה ומנוחה, אור ושמש, פעילות גופנית, חברה ושלווה נפשית, וחובה על כל אחד ואחת ואיתנו לשמור על המתנה שקיבלנו, בנוסף להבנה כי איש לא יעשה זה עבורנו.


הכאב, בסופו של דבר, הוא לא יותר מנורית התראה או אזעקה שתפקידה להפנות את תשומת ליבנו למקום מסוים בגוף שבו מתרחש דבר מה בלתי שגרתי. כאב מונע מאיתנו לגרום נזק לאיברים על ידי כך שכאשר הוא מופיע, ברוב המקרים, אנו חדלים מהפעולה שהובילה אליו. אך ללא טריגר הכאב לא יכול הגוף לשלוח כוחות ריפוי לאזור המצוקה, קצת כמו פשע שמתרחש מבלי שנזעיק עזרה. יחד עם זאת, אם פעם היו הרופאים בטוחים שכאב באיבר אחד משמעותו פגיעה באותו האיבר הכואב, היום, בעיקר בזכות השפעות הרפואה הסינית על המערב, ברור לכול כבר שישנם כאבים שמקורם באיבר אחד אך הם מקרינים את הכאב לאיבר אחר. שרגל כואבת יכולה להצביע על חסימה בצוואר וכאב באצבע יכול להצביע על חסימה במעי.


כאב הוא למעשה תוצר של חומרי העברה מסוימים הזורמים בתוך הגוף ובזרם הדם, ואשר ממלאים תפקיד מכריע בתחושת הכאב והעברתה למח. אותם חומרים משתחררים למחזור הדם לאחר גירוי של הרקמה ועלולים להופיע או להתפרש במוחנו כגירויים מכאניים, כימיים, תרמיים או חשמליים. רובנו נוהגים "לברוח" אז אל משככי הכאבים כצעד ראשון בהתמודדות - כואב לנו הראש אז ניקח אקמול. כואבת לנו הרגל אז נבלע אופטלגין. בדרך כלל לא נעצור לרגע לבדוק האם אנו שרויים במתח רב מדי, האם אנו עייפים או האם שתינו מספיק. אז, לא רק שהתרופות ממסכות ומפריעות לנו מלהתמודד עם הבעיה, הן גם הופכות אותה לכרונית, מתמשכת או חוזרת, היות ולא סילקנו את הגורם המפריע מהתמונה.


תרופות, ברוב המקרים, יטפלו בתסמין אך לא בגורמים לו. תרופות למעשה מפריעות לנו בטיפול בבעיה, מטשטשות את סימני המחלה או ההפרעה ומפריעות באבחון ובהמשך גם בטיפול. מניסיוני, תרופה שנועדה לטפל במנגנון אחד ברוב המקרים תשבש מנגנון אחר, וכך תרחיב את מעגל הנזק הגופני ותנציח אותו. כי בכל פעם שאנו מטפלים במחלה ולא בחולה אנו שוגים. בכל פעם שאנו מקשיבים לתסמינים אך מתעלמים מגורם הבעיה, מהטריגר, אנו חוטאים לאמת ומפספסים את הנקודה. אז מתווספים לכאב אלמנטים נוספים של מתח, פחד וחרדה שרק מגבירים את עוצמת הכאב ועלולים להפוך אותו לבלתי נסבל. לכן, ייאוש ותסכול ברוב המקרים יכאיבו לנו הרבה יותר מאשר חור בשן או פצע ביד.


אגב, ישנן סברות שטוענות שכאב נועד בכלל כדי לחנך אותנו, כך לאחר הופעת כאב בטן נימנע מאכילת מזון מקולקל או לא בשל ולאחר הופעת כאב ברגל נימנע מהליכה או מריצה. אבל כאב הוא דבר סובייקטיבי. כל אחד חש אותו אחרת ומגיב אליו אחרת. אפילו סרגלי הכאב בבתי החולים אינם מדויקים ולכן מנסים לתאר בהם סולמות של תחושה כללית של הגוף ולאו דווקא מקומית, של האיבר.





מחלה מודרנית

גוף האדם הוא האורגניזם המופלא ביקום. הוא יודע לבדו כיצד לטפל ולהבריא את עצמו, כל עוד לא מפריעים לו, כמובן. בעוד שהרפואה המערבית גורסת שמחלה היא תפקוד לא נכון של הגוף, ולכן עושה כל שביכולתה להילחם בתסמיני הגוף, הרפואה הקדומה, זאת שמקורה במזרח, דווקא טוענת שהמחלה היא דרכו של הגוף להחלים את עצמו. לטפל בעצמו ולחדש את עצמו. לא סתם המילים מחלה והחלמה נגזרות בדיוק מאותן אותיות.


בזמן שאנחנו, בני האדם, בטוחים שאנו היצורים החכמים ביותר בטבע, משום מה אנו מתעקשים לחבל במאמציו של הגוף ועל ידי כך מנציחים את החולי מצד אחד, או מרעים את המצב ומייצרים חולי נוסף על החולי הקיים מצד שני. הגוף שלנו הוא אנציקלופדיה של ריפוי עצמי – הוא יודע כיצד לעכל את המזון שאנו מספקים לו, ובנוסף לאור השמש, האוויר והמים שאנו מספקים לו – הוא יודע גם כיצד להפוך את חומרי הגלם שהוא מקבל מאיתנו בכל ארוחה לאבני הבניין שלו. כך, מבלי שאנו שמים לב הגוף מפרק את עצמו ונבנה מחדש. כך שיני החלב נושרות מעצמן כדי לפנות מקום לשיניים הקבועות. כך העצמות שלנו מתאחות מעצמן לאחר שבר. כך אנו צוברים מאגרי שומן לימים טובים פחות. לכן, מה שאנו מכנים מחלה, הוא לא יותר מאשר תהליך פיזיולוגי בו הגוף שלנו בסך הכול מנסה לחזור להומואסטזיס – האיזון הטבעי שבו, ובדרכו שלו פועל לסילוק הגורמים העוינים – הווירוס, החיידק או הזיהום שפלשו לתוכו.


בזמן שהמדע ממשיך להתקדם ולהתפתח מצד אחד, נראה שמהצד השני כמות החולים והמחלות בעולמנו רק עולה וגדלה. כמובן שתוחלת החיים עולה אף היא, אבל נראה שכמעט כל אחד שחי היום, ולא משנה אם מדובר בילד צעיר או באיש מבוגר מאוד, כנראה "מטפח" גם איזו הפרעה אוטואימונית, מחלה כרונית או תסמינים אותם הוא מנסה לדכא (או להתעלם מהם עד שיחריפו).בדרך הזן נאמר שמי שלא בוחר להשתחרר מהסבל ככל הנראה זקוק לעוד סבל. אז, רק כאשר האדם, התלמיד, יהיה מוכן, יתגלה בפניו המורה הנכון. אך האם נהיה פנויים ופתוחים לקבלו? להישמע ולנהוג לפי עצותיו? האם אז נהיה מוכנים לשנות את אורחות חיינו, מנהגינו ודרכינו רק כדי להיטיב עם עצמנו? ובכלל, כמה רחוק נהיה מוכנים לצעוד עבור האושר שלנו?ואתם? מה תהיו מוכנים לעשות עבור האושר שלכם?


במשך כל אותן שנים בהן הייתי מטופל בתרופות ביולוגיות התחוללה בתוכי אמביוולנטיות חריפה. מצד אחד אותן תרופות אמורות לדכא את המערכות הטבעיות של הגוף, להפחית את הדלקת שבגוף ולסייע לי להשתקם ולחזור לפעולה תקינה, אך מצד שני - כל ה"ריפוי" האמור נעשה תחת האצטלה של "החלשת מערכת החיסון" ופגיעה בפעולתה הטבעית והחיונית. למעשה, אותן התרופות הביולוגיות מ"הדור החדש" כפי שהן מכונות, הן בעצם טילים מונחים שמיועדים לפגוע ברכיבי הדלקת שבגוף, כאשר על הדרך הן משתדלות שלא להפריע למנוחת יתר האיברים ולתפקודם. זה קצת כמו לארגן מסיבה רעשנית בדירה אחת בבניין ולצפות שיתר השכנים לא יסבלו מהמוזיקה או לא ישמעו אותה כלל.אבסורד שכזה.


האמת היא שהאבסורד רק הולך ומחריף כאשר לצד אותן תרופות הרפואה המערבית ממליצה גם על פעולות שנועדו לחזק את המערכת החיסונית. פעולות כמו אכילה נכונה (וכשאני מציין את המילה "נכונה" במקרה זה אני מתכוון שהיא נכונה רק עבורם), הקפדה על פעילות ספורטיבית והימנעות ממזיקים דוגמת אלכוהול ועישון. מבולבלים? עכשיו נסו להבין את המערכת החיסונית שלנו שמצד אחד "חוטפת מכות" והשפלות בכל פעם שאנו מכניסים לגופנו את הרעלים אותם אנו נוהגים לכנות "תרופות", כאשר מצד שני אנו גוערים בה להתחזק, לעמוד על הרגליים ולתפקד כראוי. אני לא מכיר אף ילד או אדם מבוגר שיצליח לפעול היטב בדרך זו מבלי להשתגע או לצאת מדעתו. כך, באותו האופן, גם המערכת החיסונית שלנו משתגעת ומאבדת מיעילותה ואנו נעשים חולים יותר. חולים כרוניים.





כימיקלים והרפואה המודרנית

היום כבר אין ספק שתנועה גופנית מייצרת תנועה נפשית, בדיוק כפי שאנרגיה מניעה אנרגיה. התנועה הגופנית משחררת חסימות ותקיעויות ומשחררת שלל של כימיקלים היישר אל תוך נבכי המוח שלנו. לא חסרים מחקרים שקושרים יחד את ההשפעה המיטבית של פעילות גופנית על מצב הרוח וגם אם תנסו, לא תצליחו למצוא רופא אחד שיגיד לכם שישיבה מול המסך כל היום תורמת לריפוי הגוף.


אנו בעלי חיים, וככאלה אנו מלאים באנרגיית החיים. רק שבניגוד לסוללות, שנוטה להיגמר להם הכוח ככל שנשתמש בהן, הסוללה האנושית שבתוכנו רק הולכת ומתעצמת ככל שאנו עושים בה שימוש. קצת כמו אהבה. כל מאמן כושר מתחיל יוכל להעיד שתרגול יומיומי של שריר, הכולל סדרה של מתיחות והרפיות שלו, יתרום עם הזמן להגדלתו, להתחזקותו ולשיפור ביצועיו, בעוד שאי-שימוש בו יגרום רק לניוון. Use it or loose it טוען המשפט האנגלי המפורסם, והוא צודק. אנשים שמרותקים למיטה, מפאת מחלה נפשית או גופנית, נוטים לדלל את מסת השריר שלהם ולאחר ריפוי אותה הבעיה שלשמה הם אושפזו, הם נדרשים לשיקום גופני ארוך על מנת להחזיר לעצמם את חוסנם ואת יכולת התנועה הטבעית שלהם. אבסורד, כבר אמרתי?



אז מהי בעצם הסיבה האמיתית של הכאב?

במחקר בריטי שנערך לפני כ-30 שנה הוחלט לבחון את הגורמים לכאב. במהלך המחקר בדקו כמות גדולה של אנשים במכונת הדמיה מגנטית (MRI) והתוצאות הדהימו את החוקרים. למרות שאצל למעלה משני שלישים מהנבדקים נמצאו שינויים מבניים-גרמיים בחוליות עמוד השדרה, רובם לא התלוננו כלל על כאב או על בעיות תפקוד. מכאן ניסו להבין החוקרים אם ה"בעיה" שאובחנה במרבית המקרים הינה באמת "בעיה", או שמא מדובר בתהליך טבעי ונורמלי. היות ותוצאות המחקר הטרידו את מנוחת החוקרים, עשרים שנה מאוחר יותר חזרו על המחקר שוב, הפעם באמצעות בדיקה של אלפי נבדקים ברחבי העולם. מיותר לציין שגם באותה הפעם, כשאובחנו אותן "בעיות" אלמנטריות בעמוד השדרה, מצבים שרק נטו להתגבר עם העלייה בגיל הנבדק, לא חלה כל עלייה בכמות הכאב, בהתאמה. אם כן, החוקרים שוב הגיעו למסקנה חד-משמעית שלא כל שינוי גופני, ואפילו לא כזה שגלוי לעין בלתי מזויינת, הוא בהכרח המקור לכאב. בדיוק כפי שקמטים בעור, שיער לבן או השמנה – שינויים פיזיולוגיים מובהקים, אינם גורמים לכאב.


ניתן להסיק, אם כך, שכאב לא בהכרח משקף נזק רפואי או גופני לאורגניזם. מובן שיש לשלול תחילה טראומה, חבלה מקומית או נזק נקודתי לרקמות או לאיברים, אבל עדיין ניתן לקבוע בצורה חד משמעית שהמוח הוא זה שמייצר את הכאב, ככל הנראה מתוך פרשנות עצמית שלו לגבי הסיכון שבאותו השינוי הפיזיולוגי. מסתבר, בעצם, שהמח יכול לייצר תחושת כאב גם כאשר הוא "חושב" שיש סכנה או בעיה, ולא בהכרח כשהיא קיימת. מצד שני, האם ניתן לעשות שימוש באותו המנגנון גם בצורה הפוכה? הרי אם המוח מחולל את תחושת הכאב, האם אין הוא יכול גם להפיג אותן באותה השיטה בדיוק? כי על כך בדיוק מבוססות רוב התרופות האופיאטיות – הן מציפות את המוח בחומרים מערפלי חושים וכך ניתן להמשיך לתפקד גם בלי להבחין בכאב כלל. אבל המוח שלנו, האיבר החכם ביותר בגוף שלנו, יודע שברגע שהוא מקבל עירוי של חומרים מזינים ממקור חיצוני, הוא לא צריך לספק אותם בעצמו. כך, אט אט, התלות שלנו במשככי הכאבים גדלה בזמן שכושר ההתמודדות הגופני רק דועך. פלא שתרופות המרשם הממכרות ביותר בעולם כיום הן בדיוק מאותה המשפחה ממנה מופקים ההרואין והקוקאין?


במקרה אחר מסופר על פועל בניין שקפץ ונחת על חודו של מסמר, אשר חדר ועבר דרך הנעל שלו, מהסוליה ועד לצידה העליון. הכאב שיתק אותו והפועל הובהל במהירות לבית החולים כשהוא צורח מכאבים. במטרה לטפל בו, סיפקו לו הרופאים כמויות גדולות של משככי כאבים על מנת שיוכלו לשלוף את המסמר, להסיר את הנער ולטפל ברגל הפצועה. משעשו כן, נדהמו הרופאים לגלות, לאחר שהסירו את הנעל, שהמסמר כלל לא חדר את העור. להיפך, נראה שהמסמר עבר בדיוק במרווח שבין אצבעות רגלו של הפועל ולא פצע אותו כלל.


במחקר נוסף חבשו קסדה לראשיהם של הנבדקים והושיבו אותם מול מכשיר המייצר כאב. לנבדקים לא הייתה שליטה על המחוג של המכשיר, זה שהמחיש את רמת הכאב, אך הם היו חשופים אליו. כך, בכל פעם שסובבו החוקרים את המחוג לכיוון העוצמה הגבוהה יותר, דיווח הנבדקים על כאב גדול יותר שהרגישו כתוצאה מכך. מה שהנבדקים לא ידעו היה שהקסדות שחבשו כלל לא היו מחוברות למערכת והחוטים שהוצמדו להם היו למעשה חוטי דמה.


אם כך, האם ניתן לקבוע כי למוח אוטונומיה מלאה על תחושות הכאב שאנו מרגישים? האם בכל פעם שהמוח צופה לנזק משמעותי יותר הוא שולח אותות כאב גדולים יותר? האם כאשר אנו עדים לשינוי מבני בגוף, כזה שה"מומחים" מפענחים כגורם לכאב, כואב לנו יותר? ומה לגבי כאבי פנטום? כאבים שמופיעים באיבר שנכרת וכבר אינו מחובר לגוף - כיצד אנו עדיין מרגישים בו כאב? נראה ששוב אנו חוזרים ומגיעים אל אותה המסקנה – הכאב מקורו במוח ולא באיברים, ולכן אנו עלולים להנציח את הכאב במוח גם לאחר שמחולל הכאב, הסיבה הפיזיולוגית שגרמה לו, כבר חלף.


לצערי, גם אני חוויתי זאת על בשרי, לא פעם אחת. כך, בכל פעם שהייתי הולך לרופא במטרה למצוא מזור לכאביי, הייתי חוזר הבייתה עם התוויה חדשה, תסמין חדש או "רק" עם ההבנה שיש סיבה פיזיולוגית לכאביי ושאם לא אטפל בהם בצורה תרופתית הם רק ילכו ויחריפו ויהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. בדיוק כמו ילד תמים שהולך לבית הספר ללמוד, ואין כל סיבה שיפקפק בהשכלתו, בניסיונו או בכוונותיו הטובות של המורה שלו, כך גם החולה, פעמים רבות, לא יחלוק על ממצאיו של הרופא המלומד ויקבל את דבריו ואת אבחנותיו כתורה מסיני. אגב, הבעיה רק הולכת ומחריפה כאשר אנו פונים לקבל חוות דעת שנייה מד"ר גוגל, שאצלו גם כאב הראש השולי ביותר עלול להיות מאובחן כסרטן סופני.


האמת היא שמחקרים רבים כבר מצאו את הקשר שבין כעס, פחד וחרדה לבין אפקט הכיווץ שהם מספקים לנו בגוף. למעשה, נראה שככל שאנו מרוצים פחות מחיינו – כך כואב לנו יותר. לא חסרים מחקרים שמקשרים בין חוסר ההערכה בעבודה לבין כאבים בגב התחתון כמו שלא חסרים מחקרים שמקשרים בין בדידות לבין מכאובי לב. לפי אותו ההיגיון נראה שקיים קשר כמעט ישיר בין דרך המחשבה של האדם לבין התסמינים הגופניים שהוא עלול לפתח עם השנים. כך, מי שנוטה לשמור דברים בבטן יפתח מחלות מעיים או עיכול בזמן שמי שנוטה לקחת ללב יחליש עם הזמן את המשאבה ורוב הסיכויים שילקה בשלב מסוים בחייו בליבו. מי שנוטה להתקפי חרדה ילקה בתפקוד ירוד של הריאות ומי שמרגיש לבד בעולם, או שאין לו על מי להישען, יסבול מכאבים בגב או בעמוד השדרה.




הרופאים / מערכת הבריאות

ברגע שאנו מבינים שמערכת הבריאות הציבורית לא נועדה לרפא חולים אלא רק להנציח מצבים רפואיים ולייצר לעצמה לקוחות חוזרים, כל תפיסת העולם שלנו מתערערת ואז משתנה. כך, גם אני קיבלתי בגיל עשרים ושבע את מתנת חיי ולראשונה השתחררתי מהמאטריקס בו חיים כולם, אלה שרצים אחרי השכלה, קריירה, סיפוק, הגשמה, הקמת משפחה וקידום אישי, ונאלצתי להילחם על חיי בפעם הראשונה.


מבחור ששקל מעבר למאה ושלושים קילוגרמים בעת שחרורי מצבא ההגנה לישראל, מצאתי את עצמי שוב נאבק בבעיות המשקל שלי, רק שהפעם זה קרה מהצד השני. אם בעבר התקשיתי לעמוד בפיתוי של המתוקים והמלוחים, הבורקסים, הפיצות והממתקים, בעיצומו של התהליך, ולאחר מאבק של כשנתיים, בהן ניסו עליי הרופאים את כל התרופות שהיו להם להציע, שקלתי פחות משבעים קילוגרמים, בגובה של מעל מטר ותשעים. האמת היא שלא הצלחתי לעכל שום דבר. כל מה שהצלחתי להכניס לפה, לאחר מלחמה עיקשת בחוסר הרצון, בבחילות או בהיגיון שאמר שכל מה שאכניס לפה רק יגרום לי לעוד סבל וייסורים, נגמר בריצות תכופות לשירותים, בכל שעות היום והלילה, גם כאשר לא נותר עוד דבר בבטן. גם לאחר שלא אכלתי מוצקים במשך ימים.


לאחר מספר שנים של בדיקות, תרופות וניסויים קליניים, ולאחר שהתייאשתי כבר מהרופאים שלי ומכל מה שהציעו לי, וקצת לפני שהם התייאשו ממני, החלטתי לעבור ניתוח להסרת החלק החולה מהמעי שלי. כך הוצאו קרוב ל-30 ס"מ מהמעיים שלי, בדיוק בחיבור שבין המעי הדק לגס, באחד הניתוחים הקשים של חיי. מיותר לציין שימים ספורים לאחר הניתוח, בו הכריז המנתח שהוציא לי את החלק החולה מהגוף ושאני בריא כשור, חזרה הדלקת ועימה גם הכאב והתסמינים.


הייתי אז בשיא של חיי, על הפרק עמדו מעבר למגורים משותפים עם האקסית, קריירה ניהולית מבטיחה ואפילו משכורת שאפשרה לי להמשיך באורח החיים המתהולל שלי שכלל אלכוהול ככל הבא ליד, עישון סיגריות בצורה שלא הייתה מביישת קטר רכבת ואכילה מרובה של ג'אנק פוד צמחוני חסר כל ערך תזונתי. הייתי מכור לשתייה מתוקה, למסטיקים, לקפה ולסיגריות ובעיקר עיוור להשפעה ולנזק שאני גורם לגוף שלי. אז, כמו בתחילתה של סופה, החלו לנחות עליי ממטרים כבדים בזה אחר זה. העומס בעבודה הלך וגאה, ההורים הצהירו על הליכה לגירושים, גירושים בהם האשים אותי אבי כשטען שהיו בעצם הרעיון שלי, וזה לאחר שחיו כשלושים שנה ביחד, ונהגו להתווכח ולריב זה עם זו על בסיס יומי. גם החברה לשעבר, האקסית המיתולוגית, שלפתע החלה מפקפקת ברצינותי וביקשה לקחת צעד לאחור ושברה את ליבי.כל אלה, יחד עם טראומות עבר, הצליחו לספק לי כאבים נפשיים ורגשיים עצומים, שביחד עם הדלקת במעי, כאבי הבטן ויתר התסמינים הובילו למצב בו לא יכולתי כבר לתפקד מרוב חולשה או חוסר תקווה וכמעט שנה שכבתי במיטה מול הטלוויזיה - ממתין שמשהו ישתנה.



אתה לא הגוף שלך

כפי שאין עבר ואין עתיד וישנו רק הרגע הזה, כך גם הגוף שלנו משתנה מינקות לזקנה. בעצם, הוא משתנה בכל רגע נתון. אפילו ברגעים בהם אתם קוראים את השורות הללו. הגוף שלנו אינו מגדיר אותנו. הוא בסך הכול מפת הדרכים שאוספת מזכרות מחיינו. תיעוד של כל מה שעברנו ושרדנו.


עכשיו, זה לא באמת משנה כמה שמנים או רזים אנחנו, כמה אנו בכושר או מנוונים, זקנים או צעירים, תמיד יש בכוחנו לשנות את המצב של גופנו. לשלוט במכונה. לתבוע בעלות על הגוף הזה שעוזר לנו לצלוח את החיים הללו בהנאה ולהשיג את היעדים והמטרות שאנו מציבים לעצמנו.


ההיצמדות לרגע הזה, לכאן ולעכשיו, מוחקת מאתנו בבת אחת את כל החותמות שאספנו על הדרך. את כל ההתוויות שצברנו. את כל צער העולם. כי כשאנחנו מרוכזים וממוקדים ברגע הזה, במודעות מלאה של המתרחש עכשיו ולא מה שהתרחש בעבר או עלול להתרחש בעתיד, אנו חסרי כל, במובן החיובי של המילה. ריקים. כי ברגע שאין גוף ואין פרצוף, אין עבר או עתיד, אין חובות או מטלות, אין כלום. אז יש רק את הרגע הזה. אז גם פתאום מגיע השקט. פתאום הגרביטציה מרגישה פחות מכבידה. לרגע אחד אתה כבר לא אבא או אמא, לא ילד או ילדה, לא שמן או רזה, לא רופא או חולה. אין לך צבע עור, אין פצעים, גידולים או דלקות. אין משקל ואין דאגות. יש רק את הרגע הזה, בו הכול יכול לקרות. האמת שאפילו גלי המח משתנים באותו הרגע - מבטא לאלפא. אז ניתן גם להתחבר למערכת ההפעלה של הגוף שלנו ולשנות את התוכנה. אז אנחנו באמת יכולים לשלוט בגוף שלנו, במח שלנו ובמערכותיו. אז אנו יכולים להתחיל לרפא את עצמנו ולבנות את עצמנו כפי שאנו באמת רוצים.





מודעות

מודעות היא הדרך שלנו לזכות חזרה בשליטה על החיים שלנו. מודעות היא יכולת העריכה של המציאות. כי זה שקפצה לך מחשבה לראש, או שהתחלת לחשוב מחשבה שלילית, לא בהכרח אומר שאתה הוא המנחה ב"מקבילית המוחות" שלך ובגלל שהתחלת אתה גם חייב לסיים. מודעות, או בשמה הנפוץ יותר – מיינדפולנס, היא היכולת לזהות מחשבה שלילית ברגע שהיא נובטת ואז לשמש עבורנו כמעיין אוטו-קורקט ולתקן אותה. זה כמובן לא אומר שמחשבות שליליות לא יגיעו, זה פשוט אומר שעם הזמן, ועם פיתוח וחידוד היכולת להיות מודע אליהן, הן ישתנו כבר באופן אוטומטי וימירו את המטען האנרגטי שלהן משלילי לחיובי. אז גם מתחיל הקסם להתרחש. אז מתחיל באמת הריפוי – כשאנו לא פועלים מתוך האוטומטים אליהם התרגלנו ואנו בוחרים לעשות ולחיות מתוך מודעות.



מחלה היא חמלה עצמית

ההיגיון אומר שטבעי להניח שאותה התבונה, זו הטמונה בנו מרגע הפריית הביצית על ידי הזרע, זו שיצרה את כל איברינו ועיצבה את גופנו יכולה גם להיות זו שמרפאת ומתקנת את הליקויים או הבעיות שנצברו באותו הגוף. אחרי הכול, מחלה היא דרכו של הגוף להראות לנו שאיבדנו את הדרך. שאיבדנו את המסלול. בדיוק כמו שלרכב יש את נורות האזהרה שלו, כך גם לגוף שלנו יש את הדרך שלו לאותת לנו ולהבהיר לנו שעלינו לעצור לרגע בצד או לשנות את דרכנו.


רובנו כבר ניסינו לשנות דבר או שניים בחיים, אבל נראה שבמאה העשרים ואחת רובנו בוחרים לברוח דווקא אל מחוזות השינוי המדומה - כדורים, משחות, קוסמטיקה או ניתוחים. אנו בעצם מתעלמים מהבעיה, עוקפים אותה, ואז מתפלאים שהמחלה חוזרת. אבל אז לא רק שלא שיפרנו את המצב, כי אנו רק נוטים להחמיר אותו - אנו גם כועסים על עצמנו שניסינו וזה לא הצליח, מאבדים את האמונה בעצמנו ונוטים להרים ידיים בייאוש. אז נכנס לתמונה גם התסכול וביחד אנו עלולים לשקוע.


חשוב לזכור שהחיים הם לא קו ישר, ובדיוק כמו בבדיקת א.ק.ג, יש עליות ויש ירידות – זה דבר קבוע, ובדיוק כמו באותו המכשיר – כשנפסקות התנודות של המחט מעלה ומטה, כאשר נפסקת ההתמודדות – נפסקים גם החיים. הרי גם כשאתה מוצא את הדרך שלך וצועד בה, עלולות להיות סטיות מהדרך. גם כאשר אתה מפעיל את הנווטן הדיגיטלי שלך, הוויז, לעיתים הוא מחשב את המסלול מחדש גם לאחר שכבר יצאת לדרך. נכון, לפעמים הסטייה מהדרך היא חיובית – כשאתה עוצר להריח פרח או לטבול במעיין נסתר, אבל לפעמים עולה גם הצורך לעצור ולנוח, או אפילו לחשב מסלול מחדש. זו לא סיבה להיבהל או להפסיק את המסע. להיפך, זו רק הזדמנות להיות קשוב יותר לעצמך, לגופך ולתנאים אותם הוא דורש ממך לקיים, ולתקן.


גם בתהליך של ריפוי, בו אנו עדים לשינוי חיובי שמתחולל בגופנו, עלולים להיות משברים או קשיים. יש לקחת בחשבון שאת כל הרעלים שהצטברו בגוף שלנו במהלך השנים יש להוציא ממנו, ולפעמים בתהליך הניקוי אותם רעלנים בדיוק נכנסים למחזור הדם ומטלטלים את המערכת כולה. זה גם לרוב השלב בו אנשים נשברים ומרימים ידיים. כאילו המשבר הינו העדות לה חיכו, עדות שצומחת מתוך הפחד שמא המצב לעולם לא ישתנה, ואם ישתנה אז רק לרעה. זה כאילו הגוף שלנו עוצר אותנו מדי פעם ובודק - האם אנו מוכנים לשינוי? האם אנו מוכנים להתמסר כליל? קצת כמו כלה או חתן ביום חתונתם, זה בסדר לקבל רגליים קרות, השאלה היא כיצד אתה פועל באותו הרגע - האם אתה בוטח בעצמך ובדרכך וממשיך לצעוד בה, למרות הקושי שעלה, או שאתה מוותר, מרים ידיים ונשאר לדרוך במקום. הבחירה היא תמיד שלך. תמיד.




מילים הן המפתח אל הלב

החיים פשוט קורים. השמש לא עוצרת בבוקר כדי לבדוק אם היא מוכנה לזרוח - היא פשוט זורחת. החמנית לא בודקת אם היא מושלמת - היא פשוט פורחת. רק לנו, לבני האדם, יש נטייה לבדוק כל הזמן את עצמנו. לבחון את עצמנו. לשפוט את עצמנו. לנסות לתקן את עצמנו. או במילים אחרות - להתיש את עצמנו.


מתי בפעם האחרונה שמתם לב כיצד אתם מדברים אל עצמכם? האם אתם מובילים את עצמכם ואת מחשבותיכם, או שאתם פסיביים, מחכים למחשבה הבאה שתתעורר, ואז קופצים על הרכבת גם למרות שאין לכם כרטיס או לאן לנסוע?


מילים הן למעשה אנרגיה שמחכה לפעולה. כמו זיקוק שמחכה שידליקו אותו. יש מחשבות חיוביות ויש שליליות. יש מחשבות שמסקרנות אותנו ויש שמפחידות אותנו. אבל מחשבות הן כמו אוטובוס – בכל כמה רגעים יגיע עוד אחד, אמנם, אבל זה שהגיע האוטובוס הלא נכון לתחנה לא אומר שנעלה עליו, נכון? לפיכך, זו האחריות שלנו, ורק שלנו, לקחת את השליטה על המחשבות שלנו. לוודא שמחשבות לא רצויות ייכחדו בדיוק כפי שהופיעו. בכוחנו להשפיע על המחשבות שלנו, על התודעה שלנו, ועל ידי כך גם לשנות את המציאות בה אנו חיים. כי החיים אינם מזל, הם בחירה, החלטה והתמודדות. עלינו לזהות את הבעיה, אך לא להזדהות איתה. כי כשאתה מוותר לעצמך אתה בעצם מוותר על עצמך, אבל כשאתה לא מוותר לעצמך אתה משפר את עצמך.


נסו לחשוב על הבחינה האחרונה אליה ניגשתם. יכול להיות שלמדתם והתכוננתם אליה שבועות מראש, אך בכל זאת קיבלתם ציון אשר אינכם מרוצים ממנו. האם זו סיבה להעניש את עצמכם? לזלזל בעצמכם וביכולות שלכם? להרים ידיים ולוותר? או שמא, זו הזדמנות לתקן. להבין היכן היו הכשלים כדי להגיע מוכנים יותר בפעם הבאה. ללמוד מהטעויות, לזקוף את הראש מעלה ולהבין שמפעם לפעם אנו רק משתפרים. שככל שנתמיד ונמשיך לצעוד בדרך, כך נמשיך להתקדם עוד ועוד. נכון, לפעמים הצעדים יהיו איטיים ומייגעים, לעיתים נזוז הצידה, נמעד, ואולי גם ניפול. אבל החיים הם לא קו ישר, הם ריקוד. וחלק מהריקוד הוא לחזור לפעמים על אותם הצעדים, להשתפר בהם, ואז לכבוש את המקום הראשון על רחבת הריקודים. הרי אם לא נהנה מהדרך, מהריקוד, נמצא את עצמנו מותשים במסע חיינו, בלי יעד ברור להגיע אליו או כוחות לראות את היופי שנגלה לצידנו, או אפילו בתוכנו.


אז במקום לרפות את ידינו ולזלזל במאמצים שאנו עושים, קטנים כגדולים, עלינו לחשוב כמו תומס הקטר, ולדעת שאנו יכולים. שכל מה שאתה רוצה - אתה יכול. אל תקטינו את עצמכם בשליליות, בביקורת או בדעותיהם של אחרים שהושתלו לכם בראש. למדו מהרע ומהשלילי, אך התמקדו בטוב. בחיובי. בדרך. ובדיוק כמו לרכוב על אופניים, בהתחלה זה לא יהיה קל, אחר כך זה יהיה מאתגר, אתה עלול ליפול כמה פעמים בדרך ולהיפצע, אך מהר מאוד זה יהפוך טבעי, וכל מה שתראה סביבך יהפוך להיות חיובי.





שיטות להתמודדות עם כאב

בימינו ישנן שיטות רבות בהן ניתן ללמוד כיצד לתת מקום למחשבות ולרגשות שלנו, אך לא את מרכז הבמה. הרי אי אפשר כבר להתייחס לכאב כרוני מבלי לתת מקום גם למחשבות, להתנהגויות, לדפוסים, לרגשות ולמחשבות שלנו. לכאב כרוני אין תרופת קסם, אנו פשוט צריכים ללמוד כיצד לחיות עם הכאב, להתמודד עימו ולהפיגו. לגייס וללמוד טכניקות להתמודדות, עד שנמצא את זו שעובדת עבורנו. זו שמדויקת לנו.


רבים מאיתנו חיים בפחד, כזה שלרוב מסתמך על ניסיון העבר לפיו כל דבר שננסה רק יגרום לנו ליותר נזק. שכל טיפול שננסה רק יביא לעוד תופעות לוואי, וכל אלה יחד רק יגבירו את תחושת הסבל. אבל בדיוק כאן נכנסת, או אמורה להיכנס, האמונה. היכולת שלנו להאמין בעצמנו, להאמין בטוב, ולהאמין באפשרי. שכן, אם לא נאמין שנצליח – בטוח שניכשל. אבל זה שניסינו פעם או פעמיים, התייעצנו עם רופא אחד או שניים, לא אומר שאין פתרון. אם ניסינו שיטה אחת זה לא אומר ששיטה אחרת לא תעבוד. האבסורד הוא שאלה אנחנו שמחליטים – אם נירתם למשימה בכל מאודנו ונצא לכבוש את המגרש, או שמא רק נשב בצד, ביציעים, ונביט במתרחש בעין בוחנת. עלינו להחליט, בכל פעם מחדש, האם אנו השחקנים שעל המגרש או המעודדים והקהל שיושב בצד. האם אנו אחראיים על הניצחונות שלנו או שאנו רק מחכים עד שהקבוצה שלנו תנצח ואנו נהנה מההפקר.


האמת היא שזה לרוב אותו הפחד שגורם לאנשים להרים ידיים. להפסיק. לוותר. מבחינת רבים קיימת תחושה מוטעית של "הכול או כלום", כאילו אין טווח של תנועה בין יישור מלא של המפרק לבין יישור חלקי. מאה אחוז או אפס אחוז. שחור או לבן. הבעיה היא שכך בדיוק נוצר ניוון. כך מחמיר אט אט המצב, והבעיה מחריפה. כי דווקא ההימנעות מהתנועה, גם היא אם חלקית ומוגבלת, היא זו שמנציחה את המצב. מקבעת את הכאב ומייצבת את הסבל. אנו שוכחים שהתחום האפור רחב הרבה יותר משתי נקודות הקיצון שלו, ושהכול בחיים ארעי, משתנה וחולף. נכון, עצם שבורה ביד לא זקוקה ליותר מדי מוטיבציה מאיתנו כדי להחלים ולהתאחות, היא פשוט זקוקה למשאבים הנכונים ולמנוחה, אבל שבר בחוליות עמוד השדרה מאתגר הרבה יותר לריפוי, גם למרות שמדובר באותו המנגנון.


כאב הוא קודם כל פסיכולוגי. הכאב מקבל פרשנות במוחנו, ורק אז אנו מייצבים את הסבל והייסורים. בדיוק מהסיבה הזאת אדם שיישאר במקום ה"בטוח" שלו לעולם לא יצליח למצוא לעצמו שביל חדש. אדם שנמצא בזוגיות רעה אך בו זמנית מפחד לעזוב אותה לעולם לא יוכל לממש זוגיות מיטבית. עלינו לזכור שהשגרה המנטלית שלנו נוטה להתקבע יחד עם השיגרה הגופנית שלנו, מה שמוביל ברוב הפעמים לייאוש, לחרדה ולכאב נוסף - נפשי או גופני.


אז מה הפתרון? להתאמן. בדיוק כפי שכשאנחנו מקפידים לעשות אימון גופני מספר פעמים בשבוע, ומהר מאוד אנו מתחילים לראות את התוצאות על הגוף שלנו, כך גם לאימון המנטלי ישנן תוצאות בהן ניתן להבחין. נכון, זה לא קל לשנות הרגלים, אבל עצם העובדה שאנו מפתחים את המודעות לכך, את המודעות לדברים שאנו רוצים לשנות, או להתגבר עליהם, כך אנו מתקרבים יותר ויותר אל הפתרון. לא סתם אור השמש נחשב למחטא הטוב ביותר, בעוד שמהדברים שאנו מחביאים מתחת לשטיח ייקח לנו הרבה יותר זמן להפטר.





אנרגיה משפיעה על חומר

לחומר אין כוחות. קחו למשל את המתכת הכי חזקה בעולם, או אפילו יהלום. הניחו האחד לצד השני וראו - דבר לא קורה. אין כל אינטראקציה בין החומרים, ולא משנה המרחק ביניהם, או אפילו אם תניחו אחד מעל השני. לעומת זאת, הפעלת אנרגיה על החומר יכולה בהחלט להשפיע עליו ולגרום לו לשינוי. אפילו טיפת מים יכולה לחצוב בסלע, לא מפאת כוחה, הרי לטיפה אחת של מים אין באמת משקל, כח או השפעה, אלא מפאת כוח ההתמדה שלה, אותה האנרגיה שגורמת לה להתנפץ פעם אחר פעם ולפגוע בדיוק באותה נקודה, היא שגורמת לה לפעול בכוח של יהלום שקודח מבעד לפלדה. כי לא משנה כמה מים נשפוך על האבן, היא בסך הכול תירטב, אך מיקוד האנרגיה בנקודה אחת יכולה לייצר את השינוי המיוחל ולהשפיע. באותה הדרך בדיוק גם שליטה במחשבות שלנו, יחד עם שינוי בדרך החשיבה, יכולים לייצר שינוי בגופנו.


24 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול