אף אחד לא יוצא חי מהחיים האלה. זאת עובדה שעליה איש לא חולק. השאלה היא איך נחייה, או אם תרצו – אם בכלל נחייה. האם נלך אחרי הלב שלנו או שלנצח נרדוף אחר מוסכמות חברתיות וחלומות באספמיה. האם ננסה לרצות את עצמנו או את האחרים. האם נהיה שלמים עם עצמנו ונעשה הכול בלב שלם, או שננסה לחצות את החיים האלה חצויים.
בטח לא אחדש לכם דבר כשאפתח ואספר שאף אחד לא יוצא מהחיים האלה חי. כולנו, כמו כל אורגניזם שחי בעולם הזה, נגיע בשלב כלשהו אל רגעינו האחרונים, ואז נמות. פה אין כל ויכוח. נראה שדווקא בנושא המוות כולם מסכימים. מובן שישנם הבדלים כאלה ואחרים לגבי המצב או הצורה בה נרצה לסיים את דרכנו, ובין הדרך בפועל בה נעזוב את העולם הזה ונעבור לעולם הבא, אם הוא בכלל קיים, אך השאלה האמתית והיחידה העומדת בפנינו היא - כיצד נחיה, אם בכלל.
אנו חיים בעידן סופר מהיר בו לאנשים אין זמן. זאת אומרת, התחושה הרווחת היא שאין מספיק שעות ביממה. שעשרים וארבע השעות שבכל יום נגמרות להן מהר מידי ואנחנו לא מספיקים לבצע את כל מה שתכננו ותמיד נותרת לנו עוד איזו משימה. כך אין לנו זמן איכות עם המשפחה והחברים, ובמקום להתעניין באמת אחד בשני אנו הופכים אט אט לזרים. לאנשים משימתיים. כאלה שחייבים להגיע מנקודה א' לנקודה ב' מבלי להביט אפילו לרגע הצידה, או חס וחלילה לעצור לכמה שניות ולהריח את הפרחים. אין לנו זמן לגדל את האוכל שלנו, שלא נדבר על לחתוך, לעבד או ללעוס. אז אנחנו קונים מזון מוכן, מעובד וקר ואז מחממים אותו במהירות הבזק באמצעים טכנולוגיים, לאחר שזירזנו את תהליך ההבשלה והגדילה באמצעים כימיים. כאילו זה מה שיסתום לנו את החור בנשמה. אנחנו עסוקים כל כך בחיפושים אחר קיצורי הדרך, הטריקים והטיפים שיקלו עלינו עד שאנו כבר לגמרי מאבדים את הקשר עם הדברים שהכי חשובים לנו.
בכל יום אנחנו מתים קצת כשאנחנו הולכים לישון. אנחנו מתעוררים השכם בבוקר וממהרים להתחיל את השגרה, ואז, בסוף היום, כשהיא נגמרת, אנחנו מוצאים שלא הספקנו הכול ושוב אנחנו עייפים נורא. כך החיים עוברים להם לידנו, כשאנו חיים, אבל לא באמת. עובדים על אוטומט ומפספסים את מה שמתחת לאף שלנו - את הפרטים הקטנים. את האהבה ואת הכיף. מגיל צעיר מחנכים אותנו להישגים, להתקדמות, ולכבוש כל הזמן עוד ועוד יעדים. אבל אם לא נקשיב לקול הקטן הזה שבתוכנו, לילד שהוא אנחנו, הוא יאלם ואיתו תיעלם גם שימחת החיים. נכון, הכי קל להגיד, והכי מאתגר לעשות. אבל בינינו – תמיד הכי פשוט רק לנסות. כי עכשיו זה הרגע - אין אתמול. אין מחר. ומה שלא נעשה היום מהר מאוד ייעלם או יישכח. לכן תמיד עלינו לזכור שיש לנו רק את ה"עכשיו". רק את הרגע. רק האמת. גם ככה, כל השאר הוא שקר, או אשליה שסופה להימחק.
אושר והצלחה רבים סבורים שהצלחה תביא לנו אושר. שזכייה בלוטו, קבלת מתנה נחשקת או יציאה לחופשה מפנקת הם הגורמים שיעשו אותם מאושרים. במקום ליהנות מהרגע הם תמיד חולמים על רגעים אחרים. אבל המציאות היא שמהר מאוד אותם גורמים חיצוניים נעלמים, ותחושת האושר שהצטרפה אליהם הולכת ודועכת אף היא. יתרה על כן, רובנו מוצאים שגם במהלך אותם רגעים קסומים אנחנו נתקלים בקשיים, ואם להודות על האמת, רובנו גם זקוקים לחופשה כדי לנוח מהחופשה בה לא הספקנו לנוח אפילו לא לדקה.
מחקרים עדכניים יותר כבר הגיעו למסקנה שאנו בעצם מסתכלים על התמונה בצורה הפוכה. שהאושר הוא הגורם להצלחה, ולא להיפך. אנשים שדיווחו על עלייה קלה בתחושת האושר שלהם מתארים כיצד אותו השינוי הוביל למערכות יחסים טובות יותר, להכנסה גבוהה יותר, לביצועים טובים יותר בתחומים שונים ואפילו לבריאות טובה יותר. אז מה עושה אותנו מאושרים? מה הוא סוד האושר?
לכל אחד מאיתנו מחולל אושר אחר. יש מי שמוזיקה רועשת יכולה לגרום לו לחייך ולהתחיל להניע את הגוף באופן כמעט בלתי רצוני, בזמן שאחרים יעדיפו צלילים שקטים יותר ועדינים, בעודם יושבים בגינה מטופחת ולוגמים משקה חם. יש שיעדיפו בילוי בחברתם של בני משפחה או חברים, בעוד שעבור אחרים זמן איכות עם עצמם – קריאת ספר, בישול או ניקיון יעשו את אותו האפקט בדיוק.
אתם בטח כבר יודעים מה עושה לכם טוב. מה גורם לכם להגיע לפסגות אושר קטנות, וזה נפלא, אבל ההבנה של הדברים היא לרוב זו שגם מונעת מאיתנו להגיע לפסגות הגבוהות יותר. אל רמות אחרות של אושר. רובנו מצליחים לגעת לרגע קט בשמיים, אבל מהר מאוד אנו נופלים ונחבטים בחוזקה במציאות הקשה. רודפים אחרי האושר כאילו היה קו רציף ושוכחים שגם בבית הספר לפעמים צריכים הפסקה. כי האושר הוא בעצם רק אוסף של נקודות ציון, של רגעים. ולהיות מאושר פירושו להיות אופטימי, להאמין ולתת צ'אנס לדברים.
חשבתם פעם מה מונע מכם מלהיות מאושרים? תהיתם מה יגרום לכם לאושר אמיתי – כזה שמתפרץ לו כמו הר-געש, עמוק מבפנים? כי לרוב אנו מזניחים את עצמנו ואת הקולות הקטנים שבוקעים מתוכנו – אותן תחושות בטן מוכרות, ונכנעים לתכתיבי החיים. אנו מקטרים בדרך אל העבודה, במקום העבודה, בדרך חזרה הבייתה, כשכל מה שבעצם רצינו טמון בעשיית שינויים. אנו נוטים להקצות זמן ומשאבים לבוס שלנו, לתחזוקת הבית וגם לילדים. קובעים עם בני המשפחה ארוחות ויוצאים לבלות ונפגשים עם חברים, אבל זמן לעצמנו ולדברים שעושים לנו טוב אנחנו לא באמת משאירים. כך מתחיל לגאות בנו התסכול ועולה גם תחושה של החמצה. כך אנו חיים את חייהם של אחרים, וכאילו מביטים בהם מהצד, מבעד לזגוגית או דרך השתקפות המראה. והזמן עובר, וחולפות להן השנים, וכך אנחנו מעבירים את החיים על אוטומט ולא מבינים להיכן אנחנו הולכים או איך הגענו למקום בו אנו נמצאים.
הקטע הוא שאושר, בדיוק כמו כושר, לא מגיע יום אחד, סתם כך פתאום. הוא דורש תרגול, משמעת עצמית ובעיקר יכולת הבחנה בכך שהוא מורכב מרצף של נקודות ולא מקו ישר. כי אושר הוא חצי הכוס המלאה. אושר הוא החלטה. אושר אומר שאתה בעצם נאמן קודם כל לעצמך.
קבלת החלטות בדרך אל האושר במהלך החיים אנחנו מבצעים מיליארדי החלטות, ובכל יום אנו מבצעים אלפים. מהחולצה שנלבש בבוקר, הרגל שעימה נתחיל לצעוד בשביל או אפילו הנתיב שנבחר בדרך לעבודה. עוד לא פקחנו את העיניים וכבר נתקלנו בשאלה שמצריכה החלטה - תה או קפה? להתקלח או רק לשטוף את הפנים? לא בטוחים מה בעצם יעשה לנו טוב יותר, או ממה אנחנו נמנעים.
נכון, ישנם נושאים לגביהם אנחנו מתייעצים עם מומחים. לרוב, זה קורה לפני הליך רפואי מסכן חיים, לפני שינוי גדול, לקיחת משכנתא או נטילת סיכונים. אנו יושבים במשרדו של היועץ המדופלם, זה עם כל התעודות שעל הקיר, ומקשיבים בשקיקה לדבריו כאילו היינו במעמד הר סיני והוא מינימום אלוהים. אבל לגבי הרגלי החיים שלנו אנו תמיד פועלים לפי ברירת המחדל אליה התרגלנו. מבצעים פעולות מכורח ההרגל, באוטומט, ולא מתוך ניצול אפשרות הבחירה. אנו מתרגלים להרגלים שלנו ובמקום לבדוק היכן ניתן לשפר אותם, או את עצמנו, אנו רק מנסים לרמות ואז מגלים ששוב הגענו לנקודת ההתחלה.
אז כמו שבטח כבר הצלחתם להבין, בעולם הזה הכול מסונכרן. הכול מחובר. הכול אנרגיה. הכול אור. אין דבר שקורה במקרה, או כמו שאמר איינשטיין - צירופי מקרים הם בסך הכול דרכו של האלוהים להישאר אנונימי. כי המקרי הוא האלוהי. בדיוק כמו התאהבות, פיטורין או החמצת האוטובוס. הכול קורה כל הזמן, השאלה היא איך אנו מתייחסים למציאות - מאמצים אותה לחיקנו או פועלים אותה לשנות. כי בשורה התחתונה, הכול מתחיל ונגמר אצלנו בראש, במחשבות.
בין אם נרצה ונבין זאת, ובין אם לאו, טובתנו הנעלה עולה ברוב המקרים על טובתנו המיידית ולכן גם השאיפה להפסקת הכאב המיידי אינה בהכרח טובה לנו בטווח הארוך, למרות שלכך כולנו תמיד שואפים. להשביע את התשוקה. להאכיל את הרצון. לגרד כשמגרד גם במחיר הצלקות, אבל לפעמים, כל מה שעלינו לעשות זה לבחור כיוון, להתחיל ללכת בו, ואז פשוט לחכות.
כל אדם הוא סיפור אחר במהלך חיינו אנו הופכים אט אט לאוסף של כל החוויות שצברנו מרגע הילדות ועד להווה. בדיוק כמו שבספריה או בחנות הספרים ניתן למצוא שלל ספרים, אשר מבחינה חיצונית או שטחית עלולים להזכיר זה את זה. אוסף של דפים מרוחים בדיו, כרוכים בין פיסות קרטון דקות, אך בכל אחד מהם עולם שלם, אחר ומיוחד, ודברים שונים לגמרי שיכולים לקרות. ובדיוק כמו הספרים, כך גם אנו, בני האדם. דומים מאוד אלה לאלה, אך נבדלים מאוד מבחינה גנטית, מבחינה תזונתית, מבחינת חוויות החיים, התרופות או החיסונים שקיבלנו בדרך ואפילו המחלות עמן התמודדנו בעבר.
עכשיו נשאלת השאלה - כיצד ניתן לצפות שתרופה אחת, שמיועדת למצב אחד, עבור אדם אחד, תוכל לסייע למגוון אנשים או למגוון מצבים? אם תשאלו אותי, מדובר באשליה. בדיוק כמו שעל טעם ועל ריח ניתן להתווכח לנצח, או לפחות לשעה. אך בדיוק כמו שלכל אחד העדפות משלו ודרכים להתמודד עם לחץ ועם מתח, עם המשפחה ועם הסביבה, איך זה שאנו מצפים שתרופת קסם אחת תהווה פתרון לכל דבר שעלול לקרות, או שכבר קרה.
פעם, לפני שנים רבות, תוחלת חייו של האדם הייתה נקבעת בעיקר בזכות הגנטיקה שלו. זאת אומרת, שבמידה והורייך זכו להגיע לגיל מופלג ולשרוד עשרות של שנים על כדור הארץ, כך, במידה רבה, תשרוד גם אתה. וזאת מבלי שניקח בחשבון גורמים חיצוניים או את השפעת הסביבה. היום, לעומת זאת, הולך ומתברר לנו שהגנטיקה היא רק הבסיס ממנו אנו מתחילים את חיינו. היום, בנוסף לסכנות ה"קלאסיות" שהיו אורבות להורינו בדרכם – חיות טרף, מחסור במזון או במים נקיים ואפילו מחסור בסניטציה או בהיגיינה, עיקר הסכנה שאורבת לנו מצויה בכלל בסופרמרקט. בין המדפים עמוסי המצרכים. באותם "מוצרי המזון" אותם אנו בוחרים, באופן מודע או בלתי מודע, כדי להאכיל את עצמנו. אותם "מזונות" שלמעשה לא אמורים כלל להיצרך על ידי יצורים שכמותנו.
האבסורד הוא שאנו מזיקים לעצמנו באופן שיטתי ומכוון, ואז מתפלאים נוכח הנזקים שגרמנו לעצמנו. אנו מטביעים את עצמנו באלכוהול, סוכר, קמח לבן ומוצרים מעובדים ואז תוהים למה אחרי כמה דקות מסיום הארוחה אנחנו שוב מתוסכלים או רעבים. הרי אדם שפוי לא ינהג במכוניתו עם בלם היד מורם לאורך כל הנסיעה מבלי להבין שיש לכך השלכות. איש לא יתדלק את רכבו בדלק שונה מהצהרות היצרן ואז לא יבין מדוע הפסיק לעבוד. מכונאי מיומן יידע להסביר לנו היטב, ולעמוד על חשיבות החלפת השמנים והצמיגים ברכב בכל תקופה, אך איש לא יספר לך על הסכנות שטמונות בפחית המשקה שעימה הרווית את צימאונך. איש לא יעמוד לצידך מול המקרר במכולת ויבחר עבורך מה תכניס לתוך הגוף. בשורה התחתונה זה רק אתה שעושה את ההחלטות האלה, ובמקום לעמוד על שלנו אנו נופלים לתכתיבי החברה או לנימוס.
אבל היום כבר ידוע לכול שגנטיקה אינה סוף הסיפור. למעשה, המטען התורשתי הוא רק ההתחלה. כי אם פעם הגנים שקיבלנו בתורשה מהורינו נחשבו ליחידים שמשפיעים על האורגניזם האנושי, על דרכי התפתחותו ועל חייו, היום אנו כבר יודעים שלסביבה קיימת השפעה לא פחותה. למעשה, בין הגנוטיפ, הגנים שבתאים שלנו, לבין הפנוטיפ, הדרך בה הם באים לידי ביטוי, קיים עולם שלם. ד"ר ברוס ליפטון אף השכיל לעשות וטבע את המונח "אפיגנטיקה" כדי לתאר זאת, והוא עושה זאת בהצלחה מרובה. לא סתם הפך לגורו של החלמה ושל הרגשה טובה.
כשאזור הנוחות הופך לאזור הנכות אנו נוטים להתרגל לדפוסי פעולה אוטומטיים, ולהתמסר אליהם, ואט אט המח שלנו מפסיק להתרכז בהם בזמן הפעולה. קחו לדוגמה את שיעורי הנהיגה הראשונים שלכם - כמה ריכוז נדרש מכם אז. כמה סבלנות עד שהכול השתלב ועד שהמכונה הגדולה נסעה בצורה חלקה. אני זוכר שאני, בהתחלה, לא הייתי מסוגל לדבר או לענות לאחרים בזמן שנהגתי ואת כל תשומת הלב שלי הייתי מפנה לרחוב בו חלפתי במהירות - לתמרורים, לרמזורים, להולכי רגל ולרכבים האחרים. כמות המידע שעיבדתי באותן דקות הייתה עצומה והריכוז היה הכרחי. יחד עם זאת, לאחר זמן שעבר ותרגול מסוים, נראה שהמח שלי כבר הבין כיצד לתפקד בזמן הנהיגה, וחלוקת הקשב שלו נעשתה עבורי הרבה יותר קלה. מהירה יותר. פשוטה יותר. כמעט על גבול האוטומט. לפתע מצאתי שאני יכול לשיר עם הרדיו, לשוחח בטלפון ואפילו להתעניין בסטיקרים הדבוקים ברכב שלפניי וזה כבר לא היה לי ממש אכפת. כאילו הרכב הפעיל את עצמו ואני רק השגחתי עליו שיעשה את תפקידו. כאילו היה עובד שכיר שעובד עבורי ואני הייתי בסך הכול המנהל או הבוס שלו.
למעשה, כך בדיוק פועל גם הגוף שלנו. בהתחלה לכל צעד שהיינו עושים נדרשה כמות עצומה של ריכוז וגם אנרגיה כבירה. ואחרי כל כמה צעדים, הפלא ופלא, הגיעה גם הנפילה. אך עם הזמן גילינו שאנו מסוגלים לעשות יותר ויותר בפחות משאבים, וכעת אנו מסוגלים ללכת בעיניים עצומות גם מבלי לדעת את הכיוון אליו אנו הולכים. אנו מסוגלים ללכת מהר יותר ואף לרוץ. מסוגלים לעשות בו-זמנית פעולות מסובכות הרבה יותר מאשר אלו שנדרשות במטרה להפעיל מכונית.
אבל מה אם האוטומטים שלנו שגויים מיסודם? ומה אם "שיעורי הנהיגה" הראשונים של הגוף שלנו הם לא יותר מאוסף של הנחות יסוד שגויות? ואיך אפשר בכלל לתקן הרגל? וכמה זמן בכלל לוקח להגיע לתוצאות שונות?
החיים הם שטח אפור אם לתאר בשפה בינארית, אנחנו נולדים בנקודת האפס ומתים בנקודת האחד. בין שתי הנקודות הללו אנו חיים. בין השחור ללבן. בין הדולק והכבוי. בין השמש והירח. בין אבא ואמא. בין המותר לאסור. בין הטוב לבין הרע.
מהרגע בו אנו מגיחים לאוויר העולם אנו מצויים בדואליות מתמדת. השיעורים הראשונים שאנו לומדים בחיים הם תמיד בין הרע והטוב, הנעים והלא-נעים. ה"כן" או ה"לא". מגיל צעיר מתכנתים אותנו לבחור צד - שמאל או ימין. דוחפים אותנו להעדיף כחול או ורוד. מלמדים אותנו לדרוך רק על הקווים, ושרק אז לא יקרה שום דבר לא טוב או לא נעים. שתמיד נלך בתלם, בתוך המסגרת. שנחשוב רק בתוך הקופסה. כך מסמאים את עינינו במסרים שיווקיים ואנו, כמו עדר של כבשים הולכים אחד אחרי השני למשחטת החיים בלי להוציא אפילו פעייה. בלי לשאול שאלות. בלי לחקור, לבדוק או לבחון את הדברים לעומקם. במקום לבחור בתחום האפור, בחיים עצמם, אנו נצמדים לשוליים ומתרגלים לכך שאנחנו פה והם שם.
אבל הפחד הוא למעשה רק התמרור שלפני צומת הדרכים. הוא בסך הכול מסב את תשומת ליבנו לאפשרויות העומדות בפנינו ולאתגרים. נכון, חלקן עלולות להיות מפחידות – לעזוב בן או בת זוג, להחליף מקום עבודה או לעבור דירה, בזמן שאחרות הן פשוטות הרבה יותר ולא מחסירות שינה מעינינו, או זמן רב עד שנגיע להחלטה. כך, כולנו נוטים לחשוש מהדברים שעלולים לקרות, במקום להתרגש ממה שיכול להיות ומרימים ידיים מראש מבלי בכלל לנסות.
כי הגיבורים האמיתיים הם אלה שמתגברים - אלה שלא נכנעים לפחדים. אלה שפועלים למרות, ואולי גם בגלל הפחד, אלו שגם מגיעים בסופו של דבר להישגים. כי מה הוא "פחד" אם לא "דחף" שקצת התבלבל והלך לאיבוד? ולמה הוא תמיד זה שמכבה אותנו כבסך הכול אנו זקוקים למעט עידוד?
פחד הוא נקודת הקיצון של התשוקות שלנו, המאווים והרצונות. כך, מצד אחד הוא מגרה אותנו לרדוף ולנסות להגשים לעצמנו את החלומות, אך מצד שני הוא מבקש שלא נאבד את כל מה שכבר הישגנו וגורס שעדיפה ציפור אחת ביד מאשר שתיים שעפות. פחד הוא קצת כמו האמא הפולניה שלוחשת לנו כל הזמן "תיזהר. שלא תיפול". זאת אומרת שלמרות שהכוונה שלו, של הפחד, טובה, הפרשנות שלנו לנוכחותו עלולה להיות הרסנית ובמקום שנצעד אל עבר המחר אנו נשארים תמיד במקום בו היינו אתמול.
זכרו, שבשורה התחתונה, אמיץ הוא זה שמוצא בתוכו את האומץ, ומתאמץ כדי להשיג את מבוקשו. ובלי להתאמץ בחיים לעולם אדם לא יגיע למחוז חפצו.
הנאה וציפייה עבור רובנו, ההנאה לא נקבעת לפי המקום בו אנו נמצאים, ההווה, אלא לפי המקום בו ציפינו שנהיה, כשהבטנו אל עבר העתיד מהעבר. קצת כמו בסרט דלתות מסתובבות, כאשר גווינית' פאלטרו עוברת מבעד לדלת וחייה מתפצלים לשניים : מצד אחד קיימת המציאות, ומצד שני המציאות המדומיינת, זו שהייתה יכולה להיות. ובפער הזה, שבין שני הצדדים, רובנו הולכים לאיבוד ומפסיקים קצת לחיות.
דוגמה נפלאה שממחישה את יחסינו עם עולם הציפיות היא כאשר אנו מאחרים לטיסה. כי אם נאחר בשעה או שעתיים נרגיש טוב יותר מאשר אם נאחר בדקה או שתיים. למעשה, כל תפיסת המציאות שלנו מתערערת ברגע בו אנו סבורים שיכולנו להשיג תוצאה אחרת מזו שהשגנו, אם רק היינו עושים משהו אחר. אנו מרגישים שפספסנו, שהחמצנו או שהפסדנו, והרי זו אף פעם לא באמת אשמתנו - הרי אם הנהג שלפנינו היה מתחיל לנסוע בדיוק כשהרמזור התחלף לירוק, או אם נהג המונית שלנו היה נוסע מהר יותר, או אם הפקיד בקבלה היה מבריק יותר, או אם היינו מוצאים חניה קרובה יותר, או.. נראה לי שהבנתם. הכלל הוא שככל שהמציאות האלטרנטיבית רחוקה מאיתנו רק מרחק נגיעה, כך רמת התסכול גבוהה יותר. קצת כמו המשפט הידוע שגורס שמה שאתה לא יודע שחסר לך – בעצם לא חסר לך. דוגמה נוספת ניתן לשאוב מדרך הזן, בה אדם משיט סירה בנהר, ולפתע פוגעת בו סירה אחרת. אם בסירה הפוגעת יהיה אדם אחר, להאשים אותו מיד נמהר. אך אם הסירה ריקה ונטושה מכל אדם, ישר ניקח את האחריות על עצמנו ונפסיק להאשים בצרות שלנו את העולם.
אם כן, הפיצול שבתוכנו נוצר ברגע בו אנו מבצעים את ההשוואה בין הקיים לרצוי. בין המציאות לבין השאיפות. בין מה שקורה כעת, בהווה לבין העבר או מה שעתיד לקרות. כולנו הרי יודעים שכגודל הציפייה כך גם גודל האכזבה, או במילים אחרות - לא נצפה, לא נתאכזב. אבל הסוד הוא לעשות את מה שאנו אוהבים, ולעשות זאת תמיד מכול הלב. כי בשורה התחתונה, המציאות לא באמת משתנה, אלא רק הדרך בה אנו תופסים אותה. ואכזבה היא פרשנות, לא יותר ולא פחות, לכן עלינו לשנות את הדרך בה אנו מסתכלים על הדברים במקום לשבת בצד ולחכות.
בין כאב לכישלון יש משהו בהתמסרות טוטאלית לגוף שגורם לנו להרגיש כאילו אנחנו לא טובים מספיק, לא רוצים מספיק או לא יכולים. כאילו העובדה שאנחנו מתמרדים בו תעשה לנו טוב יותר, או נעים, למרות שאנחנו יודעים שהיא לא. אז כשאנחנו עייפים אנחנו שותים עוד כוס קפה, או אוכלים, בטוחים שזריקת עידוד של קפאין תסייע, או שמספיק סוכר וקלוריות יצליחו לשנות את העובדה שהגוף שלנו, כמו גם המוח שלנו, זקוקים להפוגה. לזמן עיבוד. למנוחה.
כבר מגיל צעיר אנחנו לומדים להתנגד לדרישות הבסיסיות שמציב לנו הגוף. כשאנו צריכים להתפנות אנחנו לומדים להתאפק, וכשאנו רעבים אנו מנסים להפיג את תחושת הרעב על ידי תחליפי תזונה שונים או חטיפים. במקום לספק לגוף ולנפש מספיק שעות שינה אנחנו מעדיפים לצפות בעוד פרק של איזו סידרה או לצאת לבלות עד מאוחר, בטוחים שאת שעות השינה החסרות נשלים כבר מחר. אבל אז מגיע המחר, ועימו האילוצים שלו. הבוס דוחק לעמוד בדד-ליין, ערב ההורים בבית הספר של הילד או מסיבת סיום התואר של האחות - כולם תירוצים מספיק טובים, לכאורה, כדי שנפסיק להקשיב לעצמנו ולצרכים שלנו ונתחיל לרדוף אחרי חלומות. למעשה, זה רק המרוץ הלא ברור של החיים שגורם לנו לחשוב שאנחנו צריכים רק עוד ועוד. בית יותר גדול, מכונית מהירה יותר, עבודה מכניסה יותר ובגדים מרשימים יותר. מגיל ההתבגרות אנחנו כמו עכברים שרצים על גלגל הסיפוק הבלתי נגמר, מנסים לצבור כמה שיותר הישגים וסיפוקים, רגע לפני שנעזוב את העולם הזה בלי כלום. בדיוק כמו שהגענו אליו. מנסים להשאיר את חותמנו על דפי ההיסטוריה שלעולם כבר לא יודפסו או ייקראו.
אבל מה קורה כשאתה יוצא לרגע מהמרוץ? כשכולם ממשיכים לנוע קדימה בכל הכוח בזמן שאתה עוצר לרגע ומריח את הפרחים? ומה קורה כשכולם רודפים אחרי הזנב של עצמם ואתה בוחר לעצור ורואה כיצד בקו האופק פתאום אט אט הם נעלמים. פתאום אתה מוצא את עצמך לבד - מתבוסס באבק שהותירו האחרים כשעקפו אותך בדרך, לכאורה. נכון, בהתחלה זה מפחיד, בכך אין ספק, אחרי הכול יש משהו בלשחות נגד הזרם שיכול מאוד להרתיע, לפחות בהתחלה. לסלול לעצמך את הדרך בה איש לא צעד לפניך, ואין סימנים על הכביש או אפילו תאורה. כי שנים הרגילו אותנו לצעוד במסלול שהכתיבו לנו אחרים - מהבית אל הגן ומשם אל בית הספר. מהתיכון לצבא, משם לתואר הראשון ולחתונה. קריירה, בית ומשפחה. ואולי גם כלב ושני חתולים. אבל מה קורה כשהאשליה מתנפצת לנו פתאום, ברגע אחד, מול הפנים? מה קורה כשמגיעה לפתע מחלה או כשפורץ לו דיכאון? ומה עושים כשכולם ישנים שנת ישרים בכל לילה, בזמן שאתם מתהפכים מצד לצד ולא מצליחים לישון?
אז בדיוק נכנס לתמונה הפחד. ועמו באה תמיד גם החרדה. כי כשאתה מתחיל להשוות את עצמך אל האחרים אתה פוער בעצמך סדק ודרכו מהר מאוד נכנסים כל השדים. כי כשאתה מרגיש ריק צומחת בך אט-אט גם תחושת הריקנות. וכשאתה מרגיש שאיבדת את הדרך או שאין לך כבר מה עוד לתת, אובדת לה גם תחושת המסוגלות. אז התסכול עולה וגואה, ואתו מגיעות תחושת החידלון ואובדן העצמאות. כולם סביבך עושים, כל הזמן, ואתה כבר לא יכול, או בוחר מסיבה כלשהיא כבר לא לעשות. כך אתה מביט בהם מהצד בזמן שאתה מכרסם בעצמך את תחושת הערך העצמי, ומהר מאוד אתה מוצא את עצמך במערבולת רגשית שעם הזמן הופכת ליותר ויותר מכאיבה, ואז גם הכאב הרגשי הופך גופני.
בין פחד לדלקת אחרי הכול, הפחד, מטרתו בעצם למנוע מאתנו להגיע שוב למצב של כאב. המוח שלנו מנסה לשמר את מצבו ולהימנע מטראומה או מקושי חוזרים ולכן, בהתבסס על נתוני העבר, המשוואה המתקבלת מעודדת אותנו להימנע. לחדול. להפסיק. כך, בדיוק כמו שדלקת מונעת מאתנו להזיז את השריר הכאוב, גם הפחד קצת משתק.
אבל כאב הוא בסך הכול תחושה לא נעימה, שמתפרשת ברוב המקרים כסכנה גופנית כאשר היא מגיעה לתודעה. לכן, תחילה, עלינו להבדיל בין כאב, גירוי כאב, תגובת כאב והתנהגות כאב. כי אדם יכול להמשיך ולהילחם בקרב גם לאחר פציעה קשה, לפחות עד לרגע בו יבחין בכך שנפגע. כי ברגע שתשומת הלב, או החבר שלצדו, יצביעו על העובדה שהוא מדמם, רק אז תתחיל תודעת הפצוע להבחין בפצע ולפרשו ככאב. בדיוק כמו בפעם ההיא שבלי כוונה דפקנו את האצבע בקצה של המיטה או הספה. בהתחלה זה לא כאב, אבל כמה שניות לאחר מכן, כשהמוח שלנו התחיל לעבד כבר את מה שקרה, רק אז הכאב התחיל להתפשט לנו בגוף, ותמיד כשהוא מגיע הוא ממש נורא.
הגבול בין כאב והנאה הוא דק מאוד ויש שטוענים שגם בכאב ניתן למצוא הנאה מסוימת. אחרי הכול, רובנו מסוגלים לשאת כאב עד לגבול מסוים, אך ברגע שאנו חוצים את הסף, הכאב מיד מקבל פרשנות אחרת. כמו נורת אזהרה מהבהבת. אז, ברוב המקרים, מופיע גם הסבל. אבל עלינו לזכור שהכאב הוא בסך הכול גירוי פיזי, שלעיתים יכול להיות נעים ולפעמים גם לא, אבל הדרך בה הוא נתפס במוחנו יכולה להצמיד לו פרשנות שונה לחלוטין בכל יום. קחו לדוגמה את תחום הBDSM, בו מצד אחד יש את אלו שנהנים להכאיב, הסאדיסטים, ומהצד השני יש את אלו שנהנים מתחושת הכאב המדודה, המזוכיסטים. האם המוח שלהם עובד אחרת משלנו? או שמא לכאב הם פשוט התרגלו?
לנגוס בחיים שינוי זה לא תמיד הדבר הכי נעים, ולעיתים הוא אף כואב. שאלו כל תינוק שמתחיל להצמיח שיניים על הסבל שנגרם לו כשהן מבצבצות ופורצות מבעד לרקמת החניכיים. יחד עם זאת, ללא שיניים, רוב הסיכויים שהתינוק שיהפוך לבוגר לא יצליח לאכול. כך אנו צריכים להבין שיתכן שמה שהתאים עבורנו בשלב אחד של חיינו, יניקה, כבר פחות יתאים לשלב האחר. בגיל ההתבגרות זה נקרא כאבי גדילה, אך בגילאים אחרים ניתן להסיק שלכאב כל הזמן יש מטרה. שיש צורך לשבור את הכלים כדי להרכיב אותם אחר כך, בדרך קצת אחרת, בחזרה.
אל תבינו לא נכון - לא כל משבר הוא קטסטרופה קיומית, אך לכל משבר היכולת לערער לנו את הביטחון ואת תפיסות החיים. למשוך את השטיח שיש לנו מתחת לרגליים בעודנו עליו עומדים. האבסורד הוא שלרוב נשים לב למשבר רק כאשר אנו כבר בעיצומו, או לאחר שכבר נשבר לנו ממנו, קצת כמו הצפרדע שנהנה מחמימות המים שבסיר מבלי לדעת שהיא בעצם מתבשלת בהם. יחד עם זאת, ברוב המקרים ניתן היה לשים לב לאזהרות שהיו בדרך, אם רק היינו שמים אליהן לב ואותן היינו מבינים.
אבל מכל משבר ניתן לצאת, מחוזקים יותר או חלשים יותר – זה כבר תלוי בכם. כי משבר יכול להתחיל במחלה, בפיטורין או אפילו בגירושין. משמעות הדבר היא שמשהו נשבר בתוכך. לא התקמט, לא התעקם - נשבר. ונכון, לרוב, הדברים נשברים בכלל בלי שרצינו, לפחות לא באופן מודע. אבל בשביל לצאת ממשבר, כל משבר, יש צורך בשינוי, והוא, כמו שבטח כבר הבנתם, מתחיל מהבנה. מחישוב המסלול מחדש. לכן, הדרך היחידה להתמודד עם שינויים בחיים ועם המשברים היא באמצעות גמישות מחשבתית, אבל גם באיסוף השברים.
מה שלא הורג מחשל את המשפט הזה שמענו לא אחת. מאמא, מהמפקד בצבא ואפילו מהבוס במקום העבודה. הקטע הוא שלרוב זה גם נכון. אבל במטרה שלא להגיע אל נקודת האל-חזור, לנקודה בה השבר קשה מדי או כבד מנשוא, יש לטפל בבעיה כבר בשלב הראשוני, כאשר עולה ההתנגדות הפנימית הראשונית. כי אם מצליחים לעצור את התהליך לפני שמפתח האדם חוסר אונים מוחלט ניתן להרחיב את יכולת ההתמודדות וכך, בקלות יחסית גם להתמודד עם המצב.
גם מבחינה לשונית, ניתן להגיד שהמילה "משבר" מזכירה יותר כלי עבודה - "מברג", "מדחס" או "מצבר", מאשר מחלה. משבר פירושו בסך הכול שנדרשת עבודה, ואם עדיין לא הגעת אל רגע השבר, פתגם בודהיסטי עתיק יציין שככל הנראה נדרש עוד סבל כדי שתגיע אל המקום בו תשנה את דרכיך ותגיע אל ההארה.
כי לפעמים הדבר שאנו הכי רוצים הוא גם הדבר שמפחיד אותנו יותר מכל, כי אז הוא תובע מאתנו שינוי והסתגלות למצב החדש. למעשה, המשבר יוצר עבורנו מצב חדש אשר כדי להיחלץ ממנו עלינו לעבור שינוי פנימי, לכן משבר אינו באמת דבר רע – הוא כר של הזדמנויות. משבר הוא בסך הכול השעון המעורר הביולוגי שלנו שמזכיר לנו שאנו רוצים להיות מאושרים יותר. מצליחים יותר. טובים יותר. ושהכול תלוי רק בנו ובדרך בה אנו בוחרים לחיות.
כל משבר הוא אינדיבידואלי וייחודי לאדם שעובר אותו, וכמספר האנשים על פני האדמה, כך מספר המשברים השונים. כי אם אין שני אנשים שחיו בדיוק את אותם החיים, איך נצפה שהפתרון יהיה זהה עבורם ויתאים לכולם ולכל המצבים? משבר הוא למעשה הרגע בו האדם מקבל הזדמנות להתמודד עם המקומות בהם הוא תקוע - קורבנות, חוסר יכולת להצבת גבולות, אימפולסיביות, אלימות וכדו', ולכל אחד התיקון שהוא נדרש לעשות, ולכל אחד תיקון קצת שונה.
מבחינתי, התנאי הבסיסי לטיפול במשבר הוא קודם כל לא להיבהל. לא להיכנע לכאב או לקושי ולא להרים ידיים. להסכים לחוות את כל קשת הרגשות והפחדים ומתוכם לייצר את הרצון שמייצר את התנועה. ככה, אט אט להתחיל להניע ולהזיז את מה שקצת נתקע. כי משבר הוא כלי לפתיחת הלב. למציאת איזון רגשי. למימוש עצמי וגם לאהבה. לא סתם ביהדות ובאסלאם טוענים כל הזמן שכל מה שקורה בעצם קורה לטובה. שהכול קורה מלמעלה. שדברים קורים לא בגלל משהו אלא לשם משהו, ושלכל דבר תכלית. עלינו רק להחליט אם אנחנו הנהג שנוהג ברכב, או שמא אנחנו בסך הכול המכונית.
משבר הוא הזדמנות לשינוי ישנם אנשים שעוברים את כל חייהם כשהם מאמינים בכל מאודם בעובדה שהם אינם אנשים מאמינים. קצת כמו הזבוב שיושב להם על קצה החוטם, הם אינם מודעים לדבשת האירונית של עצמם. ברוב המקרים אלה הם אותם אנשים שחושבים שהם אינם מוצלחים בשום דבר ולראיה גם מספקים אוסף של כישלונות. הם אפילו לא שמים לב לכך שכאשר משנים את הפרספקטיבה, הם בעצם מומחים – הם הכי טובים בכישלונות.
אבל כדי לשנות את עצמנו אנו זקוקים קודם כל לאמונה. לא סתם היא המרכיב הראשון במודל שפיתחתי - מודל אהב"ה. כי אם נאמין שלא נצליח, רוב הסיכויים הם שלא נצליח, אבל אם נקווה ונאמין – אולי זה יסתדר. בשני המקרים האמונה היא שקובעת, ואנחנו הם אלה שצריכים לבחור בנתיב תודעתי קצת אחר. כי משבר לא מטופל הוא למעשה סוג של חור שחור. כך, כל משבר שאנו חווים באלמנט אחד של חיינו עלול להשפיע ו"להדביק" אלמנטים אחרים. כך נוצרת קריסה מערכתית שלמה, בה אנו הם אלה שהורסים את הכול במו ידינו, שלב אחר שלב, ואז לא מבינים כלל מה קרה. כי משבר הוא למעשה נקודת האל-חזור אשר לאחריה ברוב הפעמים מצבו של החולה משתפר, או מחמיר. בדיוק כמו צלילה את קרקעית הבריכה – או שתישאר שם ותטבע, או שתידחף את עצמך מעלה ואת עצמך תנסה להציל. והסכנה הקיימת במשבר היא גם הזדמנות נפלאה לצמיחה. וחשוב שנבין שלא סתם אנחנו יורדים, אלא לצורך עלייה. ותזכרו תמיד שאם קשה לכם בדרך זה רק בגלל שאתם מתקרבים עוד קצת אל הפסגה.
החלמה היא לא מכתוב כאשר אנו מבקשים לעשות שינוי בחיינו, עלינו להפריד תחילה בין שני סוגי שינויים. הראשון הוא מה שנקרא "שינוי פסיבי", בו אנו למעשה מערבבים מחדש את חפיסת הקלפים שלנו, אך ממשיכים לעשות שימוש באותם הקלפים שקיבלנו. קצת כמו מוכר בחנות שמנסה להגביר את תפוקת המכירות שלו, אז הוא מנסה לשנות את מיקום הפריטים בחנות, את שעות העבודה שלו או אפילו את הקצב בו הוא עובד. לעומת זאת, ב"שינוי אקטיבי", יאציל המוכר סמכויות, ישנה את מיקום החנות או אפילו יפנה למשווקים חיצוניים או ישכור מנהל שיווק.
עלינו לזכור ששינוי לעולם לא יגיע אם נמשיך לצעוד באותה הדרך בה אנו כל הזמן הולכים. אפילו איינשטיין כבר עמד על הטירוף שבו אנו פועלים באותה השיטה אך לתוצאות אחרות בכל פעם מצפים. נכון, אף אחד לא אוהב להיות קורבן של הנסיבות, של המציאות, או חלילה להיות תלוי באחרים. אבל עד שלא נשנה את הדיסקט, נהפוך את התקליט או נבין שהכול תלוי בנו – לא ישתנה דבר, ואם לא נשנה אנו עלולים להמשיך ולהיות תקועים לנצח באותו מעגל של סבל וייסורים כאשר תחושת השליטה שלנו מצטמצמת ואנו מרגישים חסרי תועלת ותקועים במקום בעיקר.
כי לא משנה באיזה משבר נתקלנו, פיזי או נפשי, ההחלמה תמיד מתחילה כשאנו מקבלים את המצב ומפסיקים לחפש אשמים. כשאנו לוקחים אחריות על עצמנו ומקבלים בזרועות פתוחות ובהבנה את מה שקורה לנו בחיים. כך שגם אם אתה לא רואה את החיובי באותו הרגע, בבוא הזמן תגלה שבעזרת האמונה והבריאה מחדש הכול כבר יסתדר מעצמו, כאילו הכול כבר כתוב מראש - מכתוב. ומה שצריך לקרות יקרה, ומה שלא – לא.
התגלמות השינוי "אווטארה", בסנסקריט, הינו המונח שמתאר את המילה "התגלמות", כאשר ברוב המקרים, במקור ההינדי, מדובר על התגלמותו של אחד האלים. מקור המילה שאוב מהירידה של האל מן השמיים ובהתגשמותו על פני הארץ בצורה פיזית, כדמות כלשהיא. עם השנים נדד המונח אל מחוץ למרחב הדתי וכיום משתמשים בו בצורה מושאלת כייצוג של האדם או של המשתמש.
רובנו מכירים את הדמויות הכחולות מהסרט של ג'יימס קמרון משנת 2009, אך המונח משמש תקופה ארוכה גם בתהליכי התפתחות והעצמה אישיים, בהם בני אדם מדמיינים את עצמם כפי שהיו רוצים להיות ולא כפי שהם באמת, כרגע, בחיים. האמת היא שבזמן האחרון אנו אף רואים עדויות לכך במשחקי מחשב רבים, בהם השחקנים יכולים להרכיב את הדמות המייצגת אותם על המסך כאוות נפשם ובצורה וירטואלית הם מבצעים בעצמם את השינוי שהיו רוצים לראות בעצמם גם במציאות. המונח הרשמי בעברית, אגב, נקבע בשנת 2014 ע"י האקדמיה העברית והוא נקרא "יצגן".
גם במונחים של מדיטציה, מומחים רבים טוענים שעלינו תחילה לדמיין את השינוי שאנו רוצים שיקרום עור וגידים. עלינו לראות את עצמנו בעתיד המדומיין אליו אנו שואפים, ורק כך, בצורה אנרגטית-קוסמית, את עצמנו אט-אט ובצורה קוסמית אנו משנים. עלינו, אם כן, להיות האוואטר של עצמנו. לראות את עצמנו במקום בו אנו רוצים להיות, משיגים את ההישגים שאנו רוצים להשיג וכובשים את הפסגות אליהן אנו רוצים להעפיל. אחרי הכול, השינוי כולו מתחיל במוחנו – בתפיסה, בהבנה ובהצתת הרצון שמחולל את השינוי. הגוף, עם הזמן, כבר ידביק את הקצב.
האדם בזירה "לא המבקר חשוב וגם לא זה המצביע על מעידת החזקים או על האופן שבו ניתן היה לעשות את הדברים טוב יותר", הצהיר רוזוולט בנאומו "האדם בזירה" כבר בשנת 1910. "השבח לאדם בזירה, שפניו מכוסים באבק, זיעה ודם. זה שאינו מפסיק לשאוף, לטעות ולהחטיא שוב ושוב, משום שאין מאמץ מחוסר טעות או פן שלילי. אבל הוא שמנסה, שעושה, שיודע התלהבות, מחויבות וחתירה למטרה. הוא זה שיודע שבמקרה הטוב מחכה לו הצלחה גדולה ובמקרה הרע, אם ייכשל, לפחות עשה זאת מתוך תעוזה. כך מקומו לעולם לא יהיה לצד הנשמות הקרות, החוששות ומוגות הלב שלא ידעו מעולם ניצחון או תבוסה"
לדבריו של רוזוולט, עצם הניסיון הוא ההצלחה. כי מי שלא מנסה כלום גם לא ייכשל בכלום, אבל מי שלא נותן לכישלונות העבר להוציא לו את הרוח מהמפרשים יהיה זה שבסופו של דבר גם יצליח. זה נקרא עקרון ההתמדה. כי זה לא משנה אם ניצחת או לא – העיקר שהשתתפת, כי כך גם למדת. ומכל שיעור שאנו לומדים אנו נעשים חכמים יותר. מנוסים יותר. טובים יותר.
ניסיון נפלא לבדיקת כוח הרצון שלנו אפשר לעשות בהטלת מטבע פשוטה. רוב הנבדקים אולי יבחנו את הסטטיסטיקה של הטלות מטבע מרובות, יחשבו את ממוצע ההצלחות והכישלונות, או אפילו יקבלו את התוצאה כפי שהיא, אך מה שבאמת חשוב הוא דווקא התגובה של הנבדק לתוצאה. כי לפעמים דווקא אותה שנייה של אכזבה או שמחה תעיד על התשוקה האמתית שלנו, ולאו דווקא התוצאה שהתקבלה. אם נקביל זאת לחיינו, הכול הרי יכול לקרות, והעובדה היא שאכן הכול גם קורה כל הזמן, וההבדל מתגלם למעשה בדרך בה אנו מתייחסים למה שקרה. בדרך בה אנו מגיבים לסיטואציה, בין אם גופנית או נפשית.
כישלון, אם כן, הוא הזדמנות. בדיוק כמו משבר או הצלחה. הזדמנות לחשב את המסלול מחדש, להתכוונן, להתכונן ובעיקר להכיר קצת טוב יותר את עצמך. נכון, כוח רצון יכול להתחיל תהליך, והוא יכול גם לקדם אותך אל עבר היעד או המטרה, אבל ללא האמונה בצדקת הדרך, בכוחך לשנות, ביכולותיך לקחת אחריות, או אפילו האמונה בעצמך – לא בטוח שתצליח להגיע למחוז חפצך. כי התקדמות עיוורת, ללא בדל של אמונה, תוביל אותנו היישר אל עבר הקיר, אך אמונה עיוורת תדריך אותנו כיצד לעקוף אותו, כיצד להתגבר על המכשול וכיצד להשתמש בו כקרש קפיצה אל עבר היעד האמתי.
לסיכום, רק האמונה העצמית שלנו יכולה ליצור שינוי. בנו, בדרך שלנו, בגוף שלנו ואפילו ברגשות שלנו. רק אמונה עצמית יכולה לתת לנו את הכוח לקחת את השליטה לעצמנו ולהוביל את עצמנו אל מחוץ לאזור הנכות. אל עבר הבריאה מחדש. אל ההבראה. ועצם ההבנה הזאת חיונית להמשך הדרך ובלעדיה נמשיך לצוף על מי החיים כמו דגים מתים שנסחפים עם הזרם ללא כל מטרה.
