חיפוש

פרק רביעי - שינוי הוא הקבוע היחיד בחיים

אנחנו משתנים כל הזמן. מהרגע בו אנו באים לעולם ועד לרגע בו אנו עוזבים אותו. שינוי מתרחש בכל רגע נתון, בין אם נשים אליו לב, ובין אם לאו. בין אם נרצה בו ונזמן אותו, ובין אם יקרה מעצמו. השאלה היא אם נהיה אקטיביים, ניקח אחריות על עצמנו וניזום אותו, ננהל אותו, נבקש אותו ונהיה חלק ממנו, או שנהיה פסיביים, ניתן לדברים לקרות מעצמם, לטובה או לרעה, ואז נשב בצד ונתלונן.


"החיים חוזרים על עצמם בהיסח דעת", כתב פעם אושו, "עד שלא תהפוך להיות מודע הכול יחזור על עצמו כמו גלגל". אפילו איינשטיין טען שלחזור על אותה הפעולה ולצפות לתוצאה שונה זה גובל בטירוף. כי החיים הם רצף של עליות ומורדות, בדיוק כמו בדיקת א.ק.ג – פעם אתה בעלייה, ופעם אתה בירידה, אך כאשר הקו מתיישר, ברוב המקרים זה אומר רק דבר אחד – שהמשחק הסתיים.


כאשר אנו הולכים בכל יום באותה הדרך, רוב הסיכויים שדבר לא יפתיע אותנו. שנכיר כבר כל סיבוב, רמזור או מחלף. כך בדיוק עובדים גם דפוסי העבר שלנו. אחרי הכול, אי אפשר לראות עתיד שונה כל עוד אנו מביטים קדימה מבעד למשקפי העבר. אם אנו רוצים לראות שינוי אמיתי שיתחולל בחיינו, עלינו תחילה לדמיין אותו. לראות כיצד הוא קורם עור וגידים לנגד עינינו ולדמיין את עצמנו בסיטואציה המבוקשת. עלינו להציב את עצמנו בזיכרונות העתידיים שלנו, אלה שטרם יצרנו, ולהפסיק להבחין בשינוי מבעד למשקפיים הרטרואקטיביים. כמו מיטב הספורטאים - אנו חייבים לראות את עצמנו חוצים את קו הסיום של המרתון בדמיוננו בטרם נוכל לחצות אותו גם במציאות. החיזוי, למעשה, הוא עוד חלק מהתהליך, ובדיוק כמו ברגע בו אתה חוצה את קו הסיום וקורע את הסרט, כך גם בדמיון, המוח שלנו יודע להפעיל בדיוק את אותם נוירונים או כימיקלים שיופעלו ברגע בו ננצח באמת בתחרות.


בניגוד לכלבים של פבלוב, אנחנו לא באמת צריכים לטעום את הבשר כדי להתחיל לרייר. מספיק שנחשוב על הארוחה הבאה שלנו כדי שבלוטות הרוק שבפינו יתחילו לעבוד. אז במקום לחכות ליום שיבוא – עלינו להביאו. דמיינו עצמכם כבר עכשיו ביעד אליו אתם שואפים להגיע. הריחו את הריחות. טעמו את הטעמים. הרגישו את התחושות והקשיבו לצלילים. מהר מאוד תמצאו את עצמכם בנתיב אחר. חדש. במקום שהיה חדש ולא מוכר עבורכם, לפחות עד שהגעתם אליו, מנטלית או פיזית. רק כך, בצעדים אמיצים ומלאי אמונה קדימה, נוכל באמת לשנות ולנתב את עצמנו להיכן שאנו רוצים להגיע. כי באוטומטים כמו באוטומטים - החלק הכי קשה בתהליך הוא לא להתפתות לחזור אל שבילי העבר. זה קשה. זה לא פשוט. אבל הכול בחיים נראה בלתי אפשרי עד שאתה עושה זאת.


כן, אני מודע היטב לעובדה שכולנו בני אדם. כולנו טועים או חוטאים לפעמים, עוקפים, מרמים או משקרים. בעיקר את עצמנו. אבל הנקודה היא שגם אם סטינו מהדרך לרגע, זה ממש לא אומר שלא נוכל לחזור אליה או להמשיך במסע אליו יצאנו. כי זה שמעדנו בדיאטה ואכלנו עוגה, בין אם פרוסה אחת או עוגה שלמה, זה לא אומר שאי אפשר להמשיך בדיאטה מיד לאחר מכן ולתקן את השגיאות. אך ההכרה בטעות היא ראשונית והיא הכרחית. ללא המודעות לכך שסטינו מהנתיב שבחרנו לעצמנו, לא נוכל באמת לחזור אליו, אבל מהרגע שהבנו שהתחלנו שוב לצעוד בשבילים הידועים, באוטומטים שלנו, נוכל שוב להסיט את ההגה חזרה אל עבר היעדים והמטרות שהצבנו לעצמנו. העיקר להמשיך לצעוד אל עבר השינוי. תמיד להמשיך להתקדם. אחרת, נישאר במקום, ולא לשם כך התכנסנו. זכרו שכשנהיה קשה זה בסך הכול סימן שיש לעצור ולנוח. לא להרים ידיים. אחרי הכול, הדרך לפסגה היא תמיד בעלייה, אבל ברגע שאתה מגיע למעלה ורואה את הנוף, לא נותר לך אלא ליהנות ולהתגאות בעצמך.






התשוקה לשינוי

בעידן של FOMO (FEAR OF MISSING OUT) נראה שרובנו מפחדים להתחייב לשינוי. האבסורד הוא, שבלי התחייבות לתהליך דבר לא באמת יכול להשתנות. זה קצת כמו לזרוע זרעים ואז להתבאס שאי אפשר לקטוף את הפירות מיד לאחר מכן. רובנו שוכחים שאת הזרעים יש להשקות היטב, יום יום. לתת להם לנבוט, לצמוח, לפרוח ואז, ורק אז, להניב פרי. הפחד מפני הלא נודע, מפני מה שאנו עלולים להפסיד או להחמיץ, הוא זה שגורם לנו ברוב המקרים לזנוח את השיר שאנו אוהבים לטובת שירים אחרים בתחנות אחרות, או לוותר על הזוגיות שכבר הקמנו לטובת אשליות. הרי אם לא נשתנה בכל זוגיות אליה נגיע, נגיע בדיוק באותו המצב, וגם התוצאה הזהה לא תאחר לבוא. לכן חשוב לזכור שבלי התחייבות לתהליך ולהתמדה בו רוב הסיכויים שתמיד נחזור לאותה הנקודה.


בדיוק כשם שכשאנו מנקים את הבית עלינו להזיז את הרהיטים ממקומם במטרה להגיע אל המקומות החשוכים ביותר והמלוכלכים ביותר, כדי להגיע אל כל פינות הבית הנסתרות, כך גם בגופנו ובנפשנו - עלינו קודם כל להזיז, לנקז ולהוציא את הגורמים שאינם מאפשרים ריפוי. כי אם הגוף מרפא את עצמו, הרי שעלינו לאפשר לו לבצע את עבודתו. בלי הפרעות. בלי להציב לו מכשולים, ובלי הסחות דעת. אז איך עושים את זה? איך מזיזים את ה"רהיטים הפנימיים שלנו"? תחילה על ידי הפסקת הצריכה של אותם הגורמים שאנחנו כבר יודעים שמזהמים לנו את הגוף ואת הנשמה. בין אם מדובר באמונות ישנות, בתרופות או בכימיקלים, באלכוהול או ב"מזוק" (מזון שמזיק לנו), עלינו להפסיק להרעיל את עצמנו. כי רק אז, לאחר שהפסקנו להכניס את הלכלוך פנימה נוכל להתחיל בתהליך הניקוי.


כמו שכבר ציינתי, החיים אינם קו ישר, אלא אם הפסקת לחיות. לכן, ברוב הפעמים, עם תחילת תהליך הניקוי, השינוי שיזמנו וזימנו יעמוד למבחן. אחרי הכול, עם הפסקת צריכתם של כל אותם הרעלים, הם מתחילים להתפנות מתוך התאים ולזרום לנו אל תוך הדם. בדיוק מהסיבה הזו הרבה מרפאים הוליסטים טוענים שבתחילת הדרך אל הריפוי תיתכן החמרה של התסמינים בטרם המצב ישתנה ויתחיל להשתפר. נסו להתייחס לעובדה זו כאל מבחן נחישות. המבחן הראשון מני רבים בדרך החדשה. כאילו לא כל אחד יכול לעבור בשערי הריפוי אם לא ירצה זאת בכל מאודו. כי אז, ורק אז, יוכל הגוף להתחיל לרפא את עצמו ולהחלים. "אתם צריכים שזה יבער בכם. רעיון, או בעיה, או עוול שאתם רוצים לתקן", אמר פעם סטיב ג'ובס, "אם אתם לא מלאי תשוקה מספיק למשהו מההתחלה, לעולם לא תדבקו בו".




החיים הם ריקוד אינסופי עם המוות

כדי לשנות את העולם נדרש רק אדם אחד. אתה. כי ברגע שאתה משנה את הדרך בה אתה מסתכל על הדברים – הם משתנים. גם בריאות, בדיוק כמו מחלה, לא מופיעה בוקר אחד ודופקת לנו על הדלת. בריאות, כמו מחלה, הן תהליך מתמשך. הן ציר חיינו. כאשר מהצד הראשון, השלילי, נמצאת המחלה, ומצידו השני, החיובי, הבריאות. גם החיים וגם המוות, אם כן, הם בסך הכול שני מצבי קיצון בסקאלת החיים שלנו, כאשר רובנו מוצאים את עצמנו איפושהו באמצע – לא ממש חולים, אבל גם לא לגמרי בריאים. לא מרגישים כל כך טוב אבל בכל זאת ממשיכים עם אותם ההרגלים.


אני נוטה לחשוב שאין דבר כזה "אדם בריא" בדיוק כפי שאין דבר כזה "אדם חולה". הגישה הבודהיסטית לחיים טוענת שיש להפריד בין הישות המארחת, הגוף הגשמי שלנו, לבין המחלה, האורחת, זו שאינה חלק אורגני מאיתנו. אותה הפרדה בין אורח למארח היא ההוכחה לכך שהכול תלוי בתפיסה שלנו את המציאות. ברגע שאנו מתאחדים עם המחלה אנו הופכים לחולים, אך ברגע שאנו מבינים שהיא בסך הכול אורחת – כזו שבאה להסב את תשומת ליבנו לטעויות שאנו עושים - היא לא תישאר איתנו לנצח וטבעי שגם תחלוף. בדיוק כמו כל מחלה, ולא משנה אם מדובר בצינון, בחתך, בפצע או בדלקת - או שננהל אותה וננצח, או שנתמסר לה ונפסיד. הבחירה היא תמיד שלנו – בין אם לראות את הכוס חצי מלאה או חצי ריקה. בין אם "נחשוב חולה" ובין אם "נחשוב בריא". הכול מתחיל בנו ובתפיסה שלנו את המציאות. תפיסה שרק אנחנו יכולים לשנות.





זמן פציעות

שינוי, גם הקטן ביותר, יכול להשפיע ולעשות שינוי גדול מאוד. קחו לדוגמה את "תאוריית הכאוס", הידועה גם בתור "אפקט הפרפר", שבה נטען שפרפר שמנפנף בכנפיו בצידו האחד של העולם יכול לגרום לגל צונאמי הרסני בקצהו האחר. כך בדיוק גם השינוי הקטן ביותר שנעשה בחיינו - בין אם מחשבתית, תזונתית או אפילו תנועתית, עלול ליצור אפקט שרשרת ובדיוק כמו אבן הדומינו הראשונה שנופלת, כך אחת אחר השנייה יתחילו ליפול גם היתר. כי השינוי, כך מסתבר, הוא בלתי נמנע.


אבל שינוי לא קורה ביום אחד. שינוי הוא תוצאה של אוסף הבחירות שאנו עושים בכל רגע נתון. בדיוק כמו זחל שצריך קודם להפוך עצמו לגולם בטרם יחשוף לעולם את הפרפר שנועד להיות. לפעמים מספיק גם סימן אחד קטן כדי לקחת את עצמנו בידיים וליזום שינוי, ולעיתים עלינו לעבור סבל רב עד שיפול האסימון. בכל אופן, ללא התשוקה לשינוי לא נצליח באמת לשנות. לפעמים מדובר בכאב בלתי נסבל, שכמו נורת אזהרה שמהבהבת לנו מול הפרצוף או אזעקה רועשת, מכריח אותנו להתייחס אליו בטרם נוכל להמשיך בדרכנו, ולפעמים מדובר בפגישה מקרית עם עצמנו מול המראה. כך או כך, ברוב המקרים, אנו חייבים למצוא את הטריגר לשינוי.


בדיוק כפי שרומא לא נבנתה ביום אחד, כך טבעי שגם שינוי לא יקרה תוך יום או יומיים. אם נישען על המקורות, אפילו לאלוהים לקח שישה ימים לברוא את העולם. הכי חשוב להבין ששינוי הוא תהליך. הוא לוקח זמן והבנה של אורך הדרך. לכן עלינו ליהנות מהדרך, לאהוב אותה ולברך עליה, ולהשאיר את השיפוט העצמי בצד. אנחנו לא צריכים לסחוב אותו איתנו. הוא רק יאט אותנו ויכביד עלינו. בדיוק כמו הורים שלא יתרגזו על תינוקם כשהוא זוחל ברחבי הבית, למרות שהיו שמחים שילך כבר בכוחות עצמו על שתי רגליים. הם מבינים את התהליך ומכבדים את העובדה שדברים לוקחים זמן. שלטבע קצב שלו. כי לא משנה כמה נסתכל על החמנייה ונרצה שהיא תפרח, עד שלא יגיע הרגע שלה לפרוח, ועד שלא תהיה מוכנה להגשמת ייעודה בכל מאודה, היא לא תפרוס את עלי הכותרת שלה לעולם. כך גם לשינוי הקצב שלו, הזמן שלו וההשפעה שלו. קבלו אותו באהבה. תנו לו את הזמן שהוא דורש.


שינוי הוא תהליך, הוא בחירה, הוא דרך. וככזה הוא מלא בצעדים קטנים. את רובם נצעד קדימה אמנם, אך עלינו לזכור שלעתים גם הצבא הגדול בעולם נסוג אחורנית מעט כדי להתארגן מחדש. כדי לאגור תחמושת, להתחזק, לחשב מסלול מחדש ואז לצאת שוב למתקפה. שינוי הוא מלחמה רצופת קרבות, וגם אם לא בכולם ננצח, אם נתמיד במלחמה נוכל לנצח גם את הצבא החזק בעולם – את עצמנו. בדיוק כמו שארוחה אחת מושחתת לא אמורה לגרום לנו לזנוח את הדיאטה שהתחלנו, כך גם עיכוב, סטייה או אפילו עמידה במקום לא אמורים להרתיע אותנו מלהמשיך לצעוד שוב בדרכנו. בנחישות, אך בקצב שלנו. כי לפעמים, כשנגמר הכוח, אנחנו צריכים בסך הכול לעצור לרגע ולנוח, להתחזק ולחשב מסלול מחדש, ולא להרים ידיים ולוותר. כי לא משנה מה קורה בדרך, אסור לנו לוותר. גם אם נקבל הכוונות שגויות מצידם של אלה שמעולם לא הלכו דקה בנעלינו, גם אם ניתקל בחומה בצורה אותה נתקשה לעבור – לעולם אסור לנו להתייאש. אחרי הכול, כמו שרומא לא נבנתה ביום אחד, גם אנחנו לא הגחנו אל אוויר העולם בוקר אחד ללא התראה.





שינוי זה כואב

בדיוק כמו שישנם כאבי גדילה, לקח לי לא מעט זמן להגיע למסקנה שככל הנראה ישנם גם כאבי הבראה או החלמה. מדובר בסך הכול באיתות אנרגטי שנשלח מהמקום המחלים ושנקרא בצורה שגויה על ידי המח. לפי אותה התפיסה, צוות החילוץ והסיוע, אותם חומרי הבניין החדשים שמגיעים למקום האסון, צריכים קודם לפנות את שברי ההריסות והפסולת לפני שיוכלו להתחיל לבנות מחדש. הריסה למען בנייה מחודשת. פינוי בינוי שכזה, בו הכאב הוא בסך הכול אותו זקן ממורמר שאינו רוצה לעזוב את דירתו המתפוררת לתקופה מסוימת, רק כדי לחזור לבניין מגורים חדש.


הטמעת שינוי לוקחת זמן. בדיוק כמו שגם לגוף שלנו לוקח זמן לתקן את עצמו ולבנות את עצמו מחדש. השלד שלנו מתחלף ומשתנה לחלוטין בכל שבע שנים בממוצע. כל התאים בגופנו משתנים. זוכרים את הפעם ההיא בה שברתם את היד או את הרגל? הרי הגבס אינו מרפא, הוא בסך הכול מאפשר לגופנו לעשות את עבודתו. זו עובדה שהעצמות שלנו נשברות מעט כל הזמן רק כדי להיבנות מחדש טוב יותר. בדיוק כמו כאבי גדילה בגיל ההתבגרות או חתכים ופצעים שנרפאים "מעצמם", הגוף הקסום הזה שלנו יודע כיצד לטפל בעצמו, אם אנחנו לא מפריעים לו, כמובן. אבל שינוי, כמו כל תהליך, לוקח זמן, ויש דרך שאנו צריכים לעבור. יש זמן שצריך לעבור. ובנוסף לכך נדרשת גם הבנה. עם השנים מצאתי שרובנו מחפשים אחר גלולת הקסם, זו שלאחר שנבלע אותה נשתנה בין רגע. שנלך לישון אדם אחד ונתעורר אחר. יש שמחפשים גלולה של אומץ ויש כאלה שמחפשים לעצמם כדור של שמחה, אבל רובנו שוכחים שמספיקה מנה גדושה של אהבה עצמית בכל בוקר כדי לחולל פלאים בחיינו.


שינוי מבחוץ פנימה, מהגוף אל הנפש, עובד טוב כמעט כמו שינוי שקורה מבפנים החוצה, מהנפש אל הגוף. כמובן שניתן לסייע לריפוי של פצע או חתך על ידי מריחת משחה וחבישה, אבל עד שלא נרד לשורש הבעיה ונרפא גם אותו, רוב הסיכויים שהפצע יישאר שם או אפילו יחזור, גם אם לא באותו המקום או באותה העוצמה, אבל הוא יחזור. ניסיתם פעם לטפל בעור יבש בעזרת קרם לחות? זה עוזר לכמה שעות, אבל אז תחושת היובש חוזרת ואנו בעצם מרגילים את עצמנו לשימוש בקרם במקום לרדת לעומק הבעיה ולהבין שמדובר בסממן ראשוני של התייבשות. שאם לא נרווה את תאי הגוף שלנו בנוזלים – לא נצליח באמת ללחח את העור.


כל חקלאי מתחיל יודע שברגע שהוא מגדל עציץ עליו לדאוג גם לאדמה, ממנה מקבל הצמח את האוכל והמים להם הוא זקוק כדי לצמוח, אך הוא גם יודע שאם יזניח את הצמח וימנע ממנו את חום השמש ואת מאורה, רוב הסיכויים שיקמול הצמח וימות לפני שבכלל יזכה לפרוח. לכן, לדעתי, ריפוי תסמינים חיצוניים חייב לבוא יד ביד ובשילוב עם ריפוי פנימי, גופני או נפשי. כבר הזכרתי מקודם את איינשטיין, שטען שחזרה על אותה הטעות שוב ושוב בזמן שאנו מצפים לשינוי משולה לטירוף, אבל רובנו בכל זאת נוטים לחזור על אותם הגורמים המזיקים לנו בלי לחשוב עליהם ועל ההשלכות שלהם. אנו מפתחים הרגלי עישון ושתייה, מתמרדים בגוף העייף שלנו על ידי צריכת חומרים ממריצים ובמקום לעצור לרגע ולהריח את הפרחים אנחנו רק מוסיפים לעצמנו מטלות ועיסוקים שמתישים אותנו – גופנית ומנטלית. "אני כבר אנוח כשאצא לפנסיה" הוא משפט שאנו רגילים לשמוע מאנשים עסוקים, כאילו שרק לאחר שיסיימו את כל מטלות החיים יהיה להם זמן לחיות. האבסורד הוא שהמטלות לא באמת נגמרות לעולם, אבל גם אם הן נגמרות, רובנו עוזבים את העולם הזה מבלי שהספקנו בכלל לחיות.





אף אחד לא אוהב שינויים

שינוי זה מפחיד. קצת כמו קסם, זה אומר שהכול יכול להיות. אבל רוב האנשים מפחדים מהרע הרבה יותר מאשר הם מוכנים לטוב. נראה שהפחד מהלא-נודע הוא זה שגורם לרובנו להישאר במקום. באותו המקום. גם אם איננו מרוצים מכך. אנו מפחדים להתקדם לעבודה שמספקת אותנו או נותנת לנו תחושה של שליחות, מפחדים לקחת אחריות, מפחדים לעזוב זוגיות שאינה מיטיבה, מעדיפים להמשיך לדשדש בבוץ מאשר לחצות את הנהר ולהגיע אל חוף המבטחים. רובנו עסוקים בחשש ובפחד מהדברים שעלולים להשתבש במקום להתרגש ולשמוח מהדברים שיכולים להצליח. עלינו לזכור שהחיים הם קצת כמו מטבע שאנו זורקים באוויר והדברים הטובים יכולים לקרות לנו בדיוק כמו הרעים, אז למה אנו מתעקשים להסב את תשומת הלב דווקא לדברים השליליים?


מודעות היא הפתרון. כי לכל דבר שנכניס לפה, לגוף או לתודעה שלנו יש משמעות. בין אם מדובר באוכל, שיכול לרפא או להזיק, או אפילו במחשבה, שכידוע יכולה ליצור וגם להרוס, לשגע ולדרוש תשומת לב, הרבה מעבר למה שחשבנו. בדיוק כמו שאומרים שמה שנשאר על הלשון שנייה מאוחסן בירכיים לשנה, כך גם לתמונה, לסרטון או לכתבה שראינו אתמול בחדשות יכולה להשפיע עלינו במשך שעות, ימים או שבועות לאחר מכן. להכול יש משמעות, השאלה היא כמה תשומת לב אתה שם לתהליך. כמה מודעות הצלחת לפתח בכל רגע ורגע. כמה מיינדפולנס הצלחת באמת לתרגל.


נכון, זה נראה שלעולם אין באמת רגע שמתאים לשינוי. כולנו עסוקים כל הזמן במרוצי החיים. רצים מהצבא ללימודים, מהקריירה למשפחה, מהלידה ועד הקבר. רובנו מעבירים פה את השנים מבלי לשים לב, ואז מתפלאים שעוד שנה עברה. ועוד עשור. והופ – נגמרים לנו החיים. אבל אם אתם שואלים אותי - הרגע היחיד שמתאים לשינוי הוא הרגע הזה. עכשיו. אז צאו לדרך. תשנו. וגם אם המטרה או היעד עדיין לא ברורים לחלוטין, תמיד תוכלו לחשב מחדש את המסלול על הדרך, לעבור נתיב, לשנות כיוון או אפילו לעצור לרגע ולבקש הכוונות. אבל עד שלא נתחיל לצעוד את הצעד הראשון אל עבר המחר לא נדע לעולם באמת להיכן אנו רוצים להגיע. כי החיים הם לא קו ישר. לא משנה מה נעשה, והדרך מנקודה אחת לשנייה תיקח לכל אחד את הזמן שהיא תיקח. לכל אחד הדרך שלו, המסלול שעליו לעבור, וגם יעדים ומטרות שונים, ולכן להשוות את עצמנו לאחרים כל הזמן עלול רק לדכא אותנו ולהסיט אותנו תודעתית מהמטרות והיעדים שהצבנו לעצמנו, ובמקרים רבים אף לגרום לנו לעצור ולדרוך במקום. המשיכו לנוע, לא משנה מה. הרי ידוע שמי שמשנה מקום משנה גם מזל, וככל שנתמיד בשינוי כך גם נצליח לקבל אותו בקלות רבה יותר.



אם לא נשנה דבר, דבר לא ישתנה

כולם מכירים את המערכות האוטונומיות של הגוף - המערכות הפרא-סימפתטיות. אלו שאחראיות על הנשימה, על העיכול ועל יתר התהליכים שהגוף שלנו מבצע עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בין אם אנו ערים או ישנים. מודעים או לא. אבל מה קורה כאשר אנו מותקפים? בין אם על ידי נמר בג'ונגל או על ידי חרדה בדייט ראשון? לפתע כל מערכות הגוף שלנו משתתקות ונדרכות על מנת לספק את מירב האנרגיה למח, במטרה שיחליט במהירות על הצעד הבא - לברוח או להישאר.


הבעיה היא שבמאה העשרים ואחת התקפי חרדה, גם אם מינוריים, הם תופעה של שגרה. רובנו מנסים להטביע את צרותינו בכוס משקה חריף, במריחואנה או בסמים ותרופות אחרים ולברוח, ולו רק לרגע, ממציאות חיינו. לכל אחד הסם שלו. העיקר לברוח. אבל האם עצרתם אי פעם וחשבתם מה קורה למערכות הגוף שלנו כשהן מצויות כל הזמן תחת מתקפה מתמדת? זה קצת מזכיר את החיים על גבול עזה או באזור של מלחמה, כאשר שגרת החיים מושפעת ומופרת באופן תדיר על ידי אזעקות, טילים או פיצוצים, וזה עוד לפני שדיברנו בכלל אל המראות הקשים. כמה זמן אפשר לחיות במצב כזה מבלי לייצר לעצמנו נזק? מבלי לייצר גרעון? מבלי לייצר חובות? כך בדיוק פועל גם גופנו. לחץ לזמן קצר יכול אמנם להועיל לנו, כל עוד, זאת אומרת, יש לנו זמן גם לשקם, לטפל ולהחלים את עצמנו, אבל לאורך זמן יהיה לו מחיר כבד. כי החיים תחת לחץ תמידי מכניסים את המערכות שלנו לשוק, ואז אנחנו מתפלאים שהן חדלות מלתפקד כראוי. ככה בדיוק נוצרים גידולים. ככה נוצרות מחלות. ככה נגרם התקף לב. כל אחד והרגישות הטבעית והמולדת שלו.





הגורמים לשינוי התנהגות

מחקרים שנערכו במאה השנים האחרונות כבר מצאו את הקשר שבין חיזוקים חיוביים לבין יצירת שינויים התנהגותיים. אך מחקרים עדכניים, מהשנים האחרונות, הצליחו למצוא שלושה גורמים עיקריים בהנעת אדם ליצירת שינוי בחייו.


הגורם הראשון הינו תמריץ חברתי. האדם הוא יצור חברתי. אכפת לנו מסביבתנו ואנו גם נוטים לחקות אותה. אך אנשים שנוטים למחלות ממושכות או כרוניות נוטים אט אט לאבד את מעגלי החברים שהיו להם - מהתחביבים, מהלימודים, מהצבא או מהנעורים, ומהר מאוד הופכים ספונים בבתיהם וממאנים לצאת ולפגוש את חבריהם כבעבר. יחד עם זאת, הרצון להיות שווה בין שווים תמיד קיים בנו. לכן, ברוב המקרים כדאי לסחוף ולרתום אל השינוי גם את סביבתנו הקרובה. בין אם שאנו רוצים שיצטרפו אלינו לאימון, להליכה או לארוחה, או אפילו שיחזקו אותנו בדרכנו. אחרי הכול, לא טוב היות האדם לבדו.


הגורם השני הוא חיזוק חיובי מיידי. בדיוק כמו שפבלוב אילף את כלביו לרייר עם השמע צלצול הפעמון, כך גם אנו, בני האדם פועלים. לכן, לכל פעולה שנבצע מתוך הכרח או בחירה יש צורך להצמיד גם חיזוק חיובי. לתגמל את הפעולה, כך שנרצה לשוב עליה עוד ועוד, עד שנגיע אל המקום אליו אנו חפצים. בין אם מדובר בחיזוק עצמי והתגאות במעשינו, בטפיחה מטאפורית על השכם, בפינוק או במדבקה שקיבלנו בגן על התנהגות טובה, כולנו עבדים של חיזוקים ותגמולים.


הגורם השלישי, ואולי החשוב ביותר, הוא ניטור ההתקדמות. מעקב אחר השינוי והקצב בו אנו פועלים בחתירה לקראתו. חשוב להציג את התמונה כולה ולא רק את הנפילות או העצירות שחווינו בדרך. לברך על כל צעד שאנו עושים, בין אם קטן או גדול. עלינו להוכיח ולהנציח את ההתקדמות שעשינו, קטנה כגדולה, ולשבח את הפעולות שכבר נעשו. חשבו על קופת חסכון, למשל. מצד אחד עלינו להתגאות בעצם ההפקדה שביצענו, אך במקום להתעכב רק על כל הפקדה והפקדה, מומלץ להתמקד גם בסכום שכבר צברנו או בסכום אותו אנו מעוניינים לצבור ובמה שנוכל לקנות בעזרתו אם רק נמשיך להפקיד. קצת כמו לכוון אל הירח אבל בלי להתעלם מהכוכבים. המלצתי היא להמשיך כל הזמן לגרות את בלוטות הדמיון באפשרויות האינסופיות של הדברים שנוכל להשיג אם רק נתאמץ מספיק.




שינוי הוא הגדרה מחדש לפני שאנו מגדירים מחדש את הדרך בה אנו מגיבים, או נוטים להגיב, יש לקחת בחשבון שלושה שלבים שיועילו לנו לפתח את המודעות הנדרשת לביצוע השינוי. נסו לחשוב על התגובה המקורית שלנו לשינוי ולדרך בה אנו תופסים אותו. החיים הרי אינם מזל, גורל או "מכתוב". הם בחירה, החלטה והתמודדות. לרוב אנו נוטים להימנע משינויים כי רובנו עבדים של המוכר והידוע. הרי אם זה לא שבור לגמרי – למה לטרוח בכלל לתקן? אנו תמיד מתייחסים לשינוי כאל מתג שמשנה את המציאות משחור ללבן, מחושך לאור, אבל השינוי מתחולל בכלל בגוונים של אפור. הנקודה היא שעד שלא נשנה את הדרך בה אנו מסתכלים על השינוי – לא נצליח לשנות דבר. עד שלא נתחייב אליו לא נצליח להגיע אל מחוז חפצנו.

כי אם לא נשנה כלום – כלום לא ישתנה. אנו אוספים מידע כל החיים שלנו, אבל רובנו לא באמת מפנימים אותו או חושבים על הדברים לעומקם. העובדה היא שאנשים רבים עדיין מעשנים טבק בימינו, למרות כל אותם המחקרים החד-משמעיים שמבשרים על נזקי העישון. גם אני לא חף לגמרי מחטאים אלה. כי בשורה התחתונה החיים הם אוסף של סיכונים, ולמרות שאף אחד לא יעזוב את החיים האלה בחיים, רובנו נבחר בקיצורי הדרך אליהם התרגלנו.

הכוח האמיתי בחיים האלה הוא שינוי דרך החשיבה. ניהול הסיכונים. כי מחשבות סוררות תמיד ימצאו את דרכן אל מוחנו, ולא משנה מה מקורן כי אם השאלה מה נעשה איתן. אך האם אנו בסך הכול עבדים של המחשבות שלנו או שיש לנו את הכוח להפעיל מנגנון חשיבה עצמאית? נסו לדמיין את עצמכם בעתיד – בעוד שנה או בעוד עשור - האם אתם מרוצים ממה שאתם רואים? האם אתם בכלל מרוצים מהמקום בו אתם נמצאים היום? ואם הייתה לכם הזדמנות לשנות – האם הייתם משנים? אחרי הכול, האדם החכם ביותר הוא זה שיודע להעמיד לרשותו את חוכמתם של אחרים. אתה לא באמת צריך להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם – אתה רק צריך להמשיך להתגלגל אתו, ועל הדרך לעשות את הדיוקים הנדרשים. או במילותיו של גנדי – "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". כי זה תלוי רק בך ובבחירות שאתה עושה בכל רגע נתון.



זה הסימן שחיכית לו! אומרים שבכל צחוק יש שמץ של אמת, וגם אם הדבר אינו נכון, כל הערה סרקסטית או דברי ביקורת ששמענו ימשיכו להסתובב בתוך מוחנו ובתוך גופנו שעות לאחר מכן, במקרה הטוב, וימים, שבועות, חודשים או שנים במקרה הרע. יכול להיות שאחרים בסך הכול הגיבו בנונשלנטיות ולא שמו לב למילים שזרקו לחלל האוויר, בזמן שאנחנו היינו אלה שנתפסו למילים או למשפטים ולא ידענו כיצד להניח אותם בצד, או אפילו להחזיר. לכן הנטייה הטבעית של רובנו היא להמשיך ולאחוז בהם כל הזמן. לנתח אותם. לשפוט ולענות את עצמנו. למעשה, לפעמים אנו אוחזים כל כך חזק בדעותיהם של אחרים עד שהן הופכות כבר להיות חלק מאיתנו עם הזמן. בין אם הסכמנו, ביקשנו או אפילו רצינו בכך. זוכרים את הגננת שתייגה אתכם כ"ביישנים" או "בטלנים"? כמה שנים לאחר מכן עוד נשאתם על כתפיכם את אותם הדברים?

עכשיו אל תבינו אותי לא נכון, לרוב האנשים שהכרתי כוונות טובות, הם פשוט לא ידעו כיצד לתרגם אותן למילים. כי שינוי מפחיד את הסביבה שלנו בדיוק כמו שהוא מפחיד אותנו. אנחנו אנשים של הרגלים. לכן אנשים תמיד ינסו לערער אותנו בדרך. הם לא יהססו להשתמש בכל מה שעומד לרשותם כדי לגרום לנו לסור מדרך הישר שלנו ולחזור בחזרה אל השבילים המוכרים, להם וגם לנו. לכולנו יש את החבר הזה שיודע איך להוציא לנו את הרוח מהמפרשים תוך שנייה או שתיים. לכולנו יש את אותה "הדודה הפולנייה" שבוחרת תמיד להדגיש את השלילי ואת הסכנה מאשר את החיובי ואת הכיף. היום כבר ידוע לרוב ש"להיות פולניה" זה בכלל אופי, ולא באמת קשור למוצא.

המלצתי היא להיזהר מאותם שואבי אנרגיות. מאלה שמקטינים אתכם. שמשפילים אתכם. שרוצים שלנצח תישארו באותו המקום המוכר והידוע - זה שכבר לא מספק אתכם. בין אם מדובר בציניות או ברצון רגעי להצחיק או לשעשע, להבנתי מדובר באלימות לשמה. גם אם הכוונות שלהם טובות, והם הרי תמיד רוצים רק בטובתכם, פה אין לי ספק - עדיין מדובר באלימות מילולית, במקרה הטוב. מכירים את המשל על הילד שנעץ מסמרים בתוך גדר העץ בכל פעם שהיה מתעצבן? ואז את כל הפעמים שביקש סליחה, בדיעבד, ואז שלף את המסמרים שנעץ? החורים שנותרו בגדר העץ לאחר מכן הם הפגיעות שהאחרים גורמים לנו. המחשבות שלהם שמהדהדות בתוכנו ומפתחות חיים משל עצמן. החורים הנפשיים עימם אנו נאלצים להתמודד לאחר מכן, בין אם התנצלו, ביקשו סליחה או הביעו חרטה. נכון, לפעמים החורים נסתמים מעצמם, אך ברוב המקרים הסדק שנוצר בתוכנו רק הולך וגדל, מתרחב ומגיע לממדים שמערערים אותנו ואת הגדר שבנינו סביבנו ואף עלולים לסכן אותנו, את בריאותנו או את הדרך שאנו בוחרים לסלול לעצמנו.

חשוב לזכור שהמח שלנו לא יודע לחשוב ב"לא". למעשה, הוא לא יודע להפריד בעצמו בין השלילי לחיובי. רבים אולי לא יודעים זאת, אבל אנו נוטים להמיר מחשבות לתמונות בתוך מוחנו, וגם אם אבקש מכם לא לחשוב עכשיו על פיל ורוד שלובש תחתונים לבנים, התמונה שלו כבר נצרבה במוחכם. לכן, במקום "לחשוב שלילי" עלינו להשיא בעצמנו מחשבות חיוביות. לתת ספין אחר לדברים. לאחוז בהגה ולהסיט את הרכב שמתחיל להתקדם אל עבר המצוק. עלינו לדמיין בעצמנו את העתיד אותו אנו רוצים לחוות. עלינו לספק את הפרשנות שמתאימה לנו ולאו דווקא לאחרים. כי אחר הכול זה תלוי רק בנו לשנות את סוף הסרט שלנו ולדמיין את האנרגיה שאנו רוצים לזמן. או כמו שאמרה פעם אופרה, "עשה את הדברים שאתה יכול עד שתוכל לעשות את הדברים שאתה רוצה". זייף את זה עד שתשיג את זה.

זכרו תמיד שהמחשבות שלנו משנות את האמונה שלנו, וזו בדרכה משנה גם את הביולוגיה שלנו. ברוס ליפטון כתב על זה ספרים שלמים ואף טבע את המונח "אפיגנטיקה". נסו בעצמכם את ניסוי האורז של אמוטו, למשל, ותראו כיצד המחשבות שלנו והמילים שיוצאות לנו מהפה מצליחות להשפיע גם על דברים דוממים. זכרו שאנו צריכים להיות רכים יותר עם עצמנו. פחות קשים. גם אם קשה לנו יותר לחמול את עצמנו מאשר לגלות חמלה כלפי אחרים. כי כך בדיוק אנו מגשימים את המודל שפיתחתי. על ידי אמונה בשינוי, הבנה שהוא דורש זמן, התכווננות, השתדלות ומאמץ, בריאה מחדש של ההרגלים, האמונות והבחירות שלנו, והתמדה בדרך, על כל מהמורותיה, אנו מביאים לידי ביטוי את מודל אהב"ה.





לסיכום, אם אתם שואלים אותי, עונות מעבר בכלל, והאביב בפרט, הן תקופות נפלאות להחלת שינויים, ולכן המלצתי היא להתחיל בקטנה – לקחת דבר אחד שאתם מעוניינים לשנות בחיים שלכם, ולעוף עליו. כי הטיפה לא חוצבת בסלע מפאת כוחה, אלא מפאת ההתמדה שלה בתהליך.

אגב, לרגל חג האביב, כל הספרים בחנות האינטרנטית שלי מוצעים למכירה כעת ב25 אחוזי הנחה. רוצים לקרוא ספרות מקומית, מקורית ומרעננת ועל הדרך גם לתמוך בי, בבלוג הזה ובשינויים שהחלטתי ליישם בעצמי? רכשו ספר! קוד הקופון, כפי שכבר בטח ניחשתם, הוא LOVE, והוא תקף עד לסוף חודש אפריל. חג אביב שמח. למעבר לחנות, לחצו כאן

62 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול