במאה העשרים ואחת הפך הכאב למגיפה של ממש, אשר מובילה מיליוני אנשים, בכל רחבי העולם, לחיות חיים של סבל והימנעות ובמקרים רבים, בעקבות טיפול לא נכון במקור הבעיה, אף למוות. בעשורים האחרונים מרפאות כאב ומומחים ייעודיים לכאב צצים בכל מקום כמו פטריות אחרי הגשם. כולם מבטיחים ריפוי. כולם מספקים סיפורי הצלחה, אבל רוב רובם של הטיפולים הקיימים בשוק לוקים בבעיה אחת – הם לא מרפאים את הבעיה אלא מנציחים אותה ומקבעים אותה.
בכל חודש נרשם זינוק נוסף במרשמים לתרופות משככות כאב, בין אם מדובר בתרופות מהרמה הראשונה – אקמול, אדוויל, אופטלגין ודומותיהן, תרופות שנמכרות באופן חופשי מעבר לדלפק, או בין אם מדובר בתרופות נוגדות כאב מהסוג המסוכן יותר, שנמכרות אך ורק במרשם רופא. לכולן, יש להדגיש, קיימת אפשרות לפיתוח תלות גופנית או נפשית מהירה או אפילו סכנה ממנת יתר. אותן תרופות, בשינוי המינון, הן בעצם רעלים, כאשר הרפואה המודרנית מצפה שמעט רעל יהיה זה שירפא אותנו.
בפרק הזה אתייחס בעיקר לכאב כרוני ולא לכאב חד, חריף או אקוטי, אשר ברוב המקרים מצריך רפואת חירום או טיפול מסוג אחר. הבלוג הזה נכתב במקור עבורי בלבד, במטרה לאגד ולרכז את כל התובנות, המסקנות והשיעורים שלמדתי בשנים האחרונות, אך אם הגעתם אליו בחיפוש מקרי בגוגל, אם נתקלתם בקטעים ממנו ברשתות החברתיות או אם "במקרה" הגיע לידיכם קישור אליו – רוב הסיכויים שגם אתם בעצמכם סובלים מכאב. בין אם מדובר בתקופה קצרה ובין אם בתקופה ממושכת – כואב לכם ואתם רוצים לשים סוף לכאבים ולמעגל הסבל שנובע מהם. החלטתי לפרסם את הבלוג הזה במטרה לסייע לכמה שיותר בני אדם לצאת ממעגל הסבל אליו נקלעו ומתוך ניסיון למגר, ולו במעט, את מגפת הכאב שהולכת ומתפשטת בעולם. אחרי הכול כאב הוא אולי מצב נתון, אבל סבל הוא שאלה של בחירה.
מבוא לכאב
הכאב הוא התלונה מספר אחת בעולם שמובילה אותנו למפגש עם הרופא. אבל מה הוא כאב? כאב הוא תחושה לא נעימה או לא נוחה בגוף, שנוצרת ברוב המקרים על ידי פגיעה ברקמות הגוף, ממוקמת בהם ויוצרת סבל. האגודה הבינלאומית לחקר הכאב אף הגדירה את הכאב כ"תחושה או חוויה נפשית לא נעימה, הקשורה בנזק ממשי או אפשרי לרקמה". אבל הכאב בכלל מופעל על ידי המח, ולא על ידי האיברים הפגועים. חיישני התחושה המפוזרים בכל נקודה בגופנו שולחים אותות חשמליים אל המח, והוא בתורו מפרש אותם - חלקם נעימים וחלקם פחות, אך מה קורה כאשר המח אינו מפרש נכון את התחושה? כך גם חיבוק, מה שאמור להיתפס כדבר נעים, עלול להכאיב, בדיוק כמו התפיסה שלנו על גודל הבעיה, שעלול להחריפה עוד יותר.
מחקרים רבים כבר הגיעו למסקנה שלאפקט הפלסיבו (או ה"אין-בו" בעברית) השפעה של כשלושים אחוזים על הנבדקים, מה שאומר שמספיק שנחשוב שכואב לנו, והפלא ופלא - יכאב לנו. מספיק שנחשוב על הבעיה הרפואית שלנו, נדמיין ונתאר אותה לעצמנו ולאחרים, וכך בעצם ננציח אותה ואת הכאב הכרוני שיוקרן מאותה התפיסה. אבל רבים לא יודעים שלמקל הזה שני קצוות, ובדיוק כמו שהמאמן צועק לילד שנפל במהלך הריצה לקום ולהמשיך ללכת, כך גם אנחנו יכולים "לזייף את זה עד שנצליח", או במילים אחרות - ברגע שנרפא את צורת החשיבה שלנו הגוף כבר יישר קו. זוכרים כשהיינו קטנים ונפלנו מהאופניים? מספיק היה שאחד ההורים יציע לנו ללכת לקנות גלידה כדי שהכאב יעבור, או לפחות שנפסיק להתמקד בו.
המנגנון הקדום של הכאב נועד כדי להתריע בפני האורגניזם, בעל החיים או האדם, על סכנה מיידית לפגיעה גופנית, או על נזקים ארוכי טווח שעלולים להיגרם בעקבות אותה הפגיעה. מנגנון קדום זה של כאב נועד במטרה לגרום לאותו אורגניזם להימנע מאותה פעולה או סכנה ולהזעיק עזרה. מה שמכונה רבות בתור "מנגנון הלחימה או הבריחה". בנוסף, מנגנון הכאב גם מאלץ את האורגניזם החי לספק מנוחה לאיבר הפגוע ואף מלמד אותנו להימנע בעתיד מלחזור על אותה פעולה. מעבר לתחושת הכאב הגופנית, במקרים רבים יצטרף לכאב גם סבל רגשי אשר ילך ויחריף ככל שיתגבר הכאב. בדיוק אז, כאשר הכאב הממוקד והסבל המפושט נפגשים מתעוררת שורה של תגובות גופניות אופייניות שבאות לידי ביטוי ברוב הפעמים ברעד, בעלייה בקצב הלב ובדופק, בהזעה וכו'.
יש לזכור שכאב הינו תחושה סובייקטיבית ולמרות שמדובר בתחושה גופנית-אורגנית רבים מאתנו עדיין מתקשים לתאר את הכאב במילים או להסבירו. ישנם כאלה שכאב קל ימנע מהם מלבצע פעולות פשוטות בעוד שישנם כאלה שסובלים מפציעות קשות אך עדיין מתעקשים להמשיך ולתפקד כרגיל. קחו לדוגמה ספורטאים או חיילים בשדה הקרב, שנפצעים וממשיכים להתחרות או להילחם כאילו לא נפצעו כלל. לעומתם, בני אדם שסובלים מסף חרדה נמוך או מפוביות שונות עלולים לחוות גם בדיקת דם פשוטה כאירוע טראומתי ומכאיב ביותר.
כאב שנמשך לאורך זמן מכונה ברוב המקרים "כאב כרוני" והוא עשוי להשפיע לרעה על איכות החיים ולפגוע בכל מערכות החיים – הגופנית, הנפשית, התפקודית והחברתית. כאב יכול להופיע כחמימות, אדמומיות של העור או של האזור, צריבה, זרם חשמלי, תחושת מעיכה, נוקשות וכו'. במקרים מורכבים יותר, בהם הכאב מקרין מאיבר אחד לאחר, או אפילו בעקבות הבדלים תרבותיים עלול להיות שיבוש נוראי של אותה האבחנה.
כאב הוא עובדה. הוא נתון. אבל לעיתים רבות דווקא הפחד מהכאב הוא זה שמגביל אותנו באמת. אדם שחווה כאב כרוני, כזה שמגיע כל הזמן וממאן לעזוב, הוא אדם שמתנהל כל הזמן מול הכאב. עם הכאב. מנהל טבלת ייאוש במוחו וכאילו מחכה או אפילו מצפה למנת הכאב הגדושה הבאה. ממתין בדריכות לרגע בו הכאב שוב ישתק אותו. זה הוא גם אותו הפחד בדיוק שמונע מאתנו מלחצות את הנהר הסואן אל הצד השני, אל חוף המבטחים. זה הוא אותו הפחד שגם משאיר אותנו בתחושת אי-מסוגלות, תקועים בשגרת כאב בלתי נסבלת, כשבמקום להתרגש מהדברים הטובים שיכולים לקרות לנו אנו מוטרדים מהדברים שעלולים דווקא להשתבש. דברים תמיד ישתבשו הרי, וגם רכב חדש מהיצרן נקרא לפעמים לריקול, אבל אם נחיה בפחד תמידי מהכאב, או מהדבר הנורא הבא, לעולם לא נתקדם בחיים, בדיוק כפי שאדם שמפחד לשבור את הלב ימנע מעצמו להתאהב שוב. אבל האם כך אנו באמת רוצים להמשיך ולחיות?
כאב חברתי
החברה בה אנו חיים מעודדת אותנו לקבל את הדברים כפי שהם. לא להטיל ספק ולא לחשוב בעצמנו. רובנו אף תולים את כל תקוותינו ברופא המלומד או בפרופסור המדופלם ומייחסים לדבריהם את אותה יראת כבוד שאנו מייחסים לתורה שקיבלו בני ישראל בסיני. מגיל צעיר אנו מתוכנתים להתאים את עצמנו אל תבניות החיים שהציבו עבורנו – גן ילדים, בתי ספר, צבא, אוניברסיטה וקריירה, ובכל פעם שאנו מבקשים לעצור לרגע את שטף החיים או לבחור בנתיב אחר, או לשחות קצת נגד הזרם, אנו מצויים בחשש, מעין ניגוד עניינים, שמא אנו הם אלה שנדרשים לפרוץ עבורנו את הדרך ובאותה נשימה גם מפחדים שנמצא את עצמנו בודדים בה לאחר שהלכנו לאיבוד. אנו רגילים לציית באופן עיוור לבעלי הסמכות ואנו לומדים עם השנים לבטוח בהם, להאמין להם ובעיקר – לעשות כדברם. אני כמובן לא בא לסתור את דבריהם או להתווכח על הדרך הנכונה עבור כל אחד ואחד מאתנו, והדבר היחיד שאני מנסה לקדם בבלוג שלי הוא חשיבה עצמאית ונקיטת פעולה אחראית. בדיוק כשם שאנו סומכים על האחרים שיעשו עבורנו, הגיע הזמן שנסמוך גם על עצמנו שנחליט את ההחלטות הנכונות ביותר עבורנו, וגם נפעל לפיהן.
לבלוע כדורים להפגת כאב כרוני זה קצת כמו לעבור עם מכסחת דשא על עשב עקשן ולצפות שלא יופיע מחדש עם הזמן. ככה עובדת, למשל, הרפואה האונקולוגית שבאה לטפל בבעיה אקוטית נקודתית, רוב הזמן בהצלחה מסוימת, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מגורמי הבעיה שהובילו לכך שהגוף מאפשר לתא סורר לשכפל עצמו בחוסר שליטה עד למצב מסכן חיים. ואחר כך אנחנו מתפלאים שלסרטן יש נטייה לחזור? הרי ללא טיפול בשורש הבעיה, במקור הכאב הכרוני, לא נצליח להעלים אותו לחלוטין והסיכויים הם שהוא תמיד יחזור לבקר, לרוב בזמנים הכי לא מתאימים עבורנו.
בעשורים האחרונים אנו עדים לנחשול של מחקרים קליניים שקיימים כמעט בכל נושא. הספריות בבתי הספר, במכללות ובאוניברסיטאות, כמו גם רשת האינטרנט, אמנם מלאים באינספור מחקרים על כל נושא שקיים או לא קיים, אבל הבעיה מתחילה כאשר אנו מבינים שלכל מחקר יש גם "אנטי-מחקר". זאת אומרת שלכל מחקר שבא להוכיח טענה מסוימת אחת נוכל למצוא גם מחקר הפוך שיפריך אותה ועל הדרך יוכיח טענה אחרת לגמרי. במילים אחרות, ברוב המקרים המחקר בא כדי להוכיח את התיאוריה של החוקר, אשר מבחינתו יעשה ככל יכולתו כדי להוכיח אותה. קצת כמו שאדם שבמקום עם זרועות וידיים נולד עם פטישים ולכן כל מה שייתקל בו בדרכו ייחשב עבורו למסמר, כך גם המחקר של החוקר עלול להיות מוטה ומזוהם בעקבות דרישות החוקר, מזמין המחקר, מממן המחקר ואף הגורם שעתיד לפרסמו. כל אלה יחד הובילו אותי למסקנה שמחקרים זה אמנם נחמד, בעיקר כשרוצים לייצר סיסמאות, למכור עיתונים או לייצר עוד חשיפה למבזקי חדשות, אבל הם לא משהו שאני, בתור אינדבידואל, באמת יכול להסתמך עליו. מחקרים, כך נוכחתי לדעת, נוגעים יותר בסטטיסטיקה, בצירופי המקרים ובניתוחים ופחות במושאי המחקר.
בכל נושא הכאב נראה שעדיין, גם עם ההתפתחות העצומה של עולם הרפואה והמדע, הנסתר עוד רב מאוד ועולה על הגלוי. לא פעם החולים, אלה שסובלים באמת ובתמים מכאב גופני חסר אבחנה או מקור ברור, מואשמים בכך שבמקרה הטוב הם היפוכונדרים, או שמקור הכאב הוא בכלל פסיכוסומטי. במילים אחרות – הרופאים (ולעיתים גם בני המשפחה) מאשימים אותנו בכך שאנו הם אלה שגורמים, בדרך כזו או אחרת, לכאב הגופני שלנו להופיע.
כרוניקה של כאב
כאב אף פעם לא מתחיל ככאב כרוני. כאב הוא המנגנון הקדום ביותר הקיים בגוף האדם, מנגנון שנועד לסייע לנו במקרי מצוקה. אבל כאשר כאב נמשך באופן רציף או מחזורי, לאורכם של חודשים, אז מדובר כבר על כאב כרוני, וככזה הוא כבר הופך למחלה בפני עצמה, אלמנט נוסף עמו יש להתמודד באופן קבוע, בנוסף למקור הכאב עצמו - המחלה. כאב כרוני, בניגוד לכאב אקוטי, ברוב המקרים אינו מבשר על סכנת חיים ברורה או מיידית והוא דומה יותר לפעמון אזהרה שמצפצף קבוע ברקע, כאילו מזכיר לנו להתייחס למקור הכאב - הבעיה הרפואית.
מהניסיון שלי, החיים עם כאב כרוני הם מורכבים ביותר - ישנם ימים טובים יותר וישנם טובים פחות. ישנם ימים בהם אתה מתעורר בבוקר מוכן לטרוף את העולם בעוד שבימים האחרים גם הפעולה הבסיסית של לגרור את עצמך מהמיטה נראית בלתי אפשרית. דמיינו לעצמכם שבכל בוקר כשאתם קמים אתם מקבלים קופסה של כוח, כאשר כל פעולה שאתם מבצעים במהלך אותו היום גורעת מתוכנה של אותה הקופסה. לפעמים הכוח מספיק ליותר זמן ולעיתים הוא בקושי מספיק למה שתכננו. זה קצת כמו לעבוד עם תקציב יומי, כאשר אתה יודע שכל מה שתעשה באותו היום ישפיע עליו, לטובה או לרעה. בזמן שרוב האנשים טוענים שהם "ינוחו כבר בקבר", המתמודדים עם כאבים כרוניים זקוקים ליותר זמני מנוחה - בין אם מדובר על שינת צוהריים, ארוחה קלה מדי כמה שעות או אפילו "סתם" עצירה של רצף החיים ונשימה עמוקה, כך או כך המנוחה היא הכרחית.
כאב כרוני הוא כאב שנמשך ונמשך ונמשך. גם אם לא באופן רציף, זהו כאב שמלווה את חיי הסובלים ממנו. הוא שם כשאתה הולך לישון והוא שם כשאתה קם בבוקר. הוא מלווה אותך בפעילויות מחוץ לבית ובתוכו ולפעמים אפילו משתלט כליל על חיי היומיום. ככל שהכאב נוטה לחזור כך אנו חושבים עליו יותר, חרדים ממנו. והאבסורד הוא ככל שאנו חושבים יותר על הכאב, כך הוא נוטה יותר לחזור ואף להתגבר. הכאב מגביר את עוצמת הרגש, הרגש מגביר את עוצמת הכאב, וכך שוב אנו מוצאים את עצמנו לכודים במעגל קסמים עצוב כשכל עיקרו הוא כאב. נסו לחשוב מה קורה לנפש האדם שמתמודדת בכל פעם עם מצוקה. נסו להתרכז בדבר אחד בזמן שסביבכם רועשים פעמוני אזעקה. תשומת הלב מתפצלת - חלק ממנה משויך למצוקה שנשמעת ולהתמודדות עמה בזמן שהחלק השני מנסה להמשיך ולתפקד כרגיל. מאזן הכוחות משתנה במהירות וקריסת מערכות היא רק עניין של זמן. אחרי הכול, גם המערכת הצבאית המתורגלת ביותר בעולם אינה מסוגלת להתמודד עם איומים קונקרטיים עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה. אפילו הלוחם המיומן ביותר זקוק לחופשה.
כך, התמודדות ארוכת חודשים או שנים גורמת לנו, המתמודדים עם הכאב הכרוני, לסגל דרכים חדשות ושיטות מגוונות להסוות את המכאובים, או את מאמצי ההתמודדות שלנו עימם מהסביבה. רוב האנשים, בייחוד אלה שלא סבלו מעולם מכאב מתמשך וכרוני, לא מצליחים להבין את ההתמודדות הנפשית שבאה עם הכאב. ההתמודדות עם חוסר המסוגלות שהוא מביא. הצמצום בחופש הבחירה, בין אם ביעדים ובמטרות ובין אם בארוחות או בסדר היום - הכאב פשוט משפיע על הכול.
עצם העובדה שאחרים לא מצליחים להבין אותך גוררת במקרים רבים תסכול רב (ונוסף) עבור המתמודד, שמלבד החזית הכואבת שעמה הוא כבר מתמודד, נאלץ כעת להתמודד גם עם הסביבה שאינה מצליחה לרדת לעומק הבעיה ולהבין את פשרו של הכאב שאינו חולף. אותו התסכול, יחד עם חוסר האמפתיה מהסביבה, גוררים במקרים רבים למצוקה נוספת - בדידות. הרי אדם שואף תמיד להיות מוקף באלה שדומים לו - פיזית, התנהגותית או מנטלית, אך בהיעדר אותם "שותפים טבעיים", בהיעדרה של "קבוצת השווים", מוצא עצמו המתמודד לבדו לגמרי מול המערכה, מה שבמהלך הזמן רק מוסיף נדבך נוסף של כאב.
תסמין נוסף עמו נדרש המתמודד עם הכאב הכרוני להיאבק הוא חוסר הוודאות. כי אם יש דבר אחד שקבוע בחיים האלה, והוא ידוע לנו כבר מרגע לידתנו, הוא המוות (ונשים בצד לרגע את השינוי – בו אגע בפרקים הבאים). עצם העובדה שישנו ענן שחור שמרחף מעליך באופן תמידי, כזה שבכל רגע נתון עלול להמטיר גשם זלעפות על יומך, רק משחירה את השמיים האפורים עוד יותר. נכון, תמיד אפשר להיעזר במטריה מטאפורית - משככי כאבים, תרופות וטיפולים נקודתיים, אך חוסר הוודאות הגופנית עמה אנו נאלצים להתמודד, פעם אחר פעם, מייצרת בעיקר חרדה, מה שדורש מהמתמודד כוחות נפשיים נוספים כדי להתמודד עם החרדה עוד בטרם הכאב בכלל תקף. וכך, מכשול אחר מכשול, שעה אחר שעה, נאלץ המתמודד עם הכאב הכרוני לכבות דליקות ספונטניות שפורצות בכל נימי נפשו וגופו.
ההתמודדות עם הכאב הכרוני מתישה. זהו מעגל קסמים עצוב אשר בו לעיתים גם הפעולה הכי קטנה נראית כדורשת יותר מדי אנרגיה. הכאב הכרוני הוא כמו תינוק שצורח ברקע בכל רגע נתון - כאילו מבקש עזרה, אך כל הורה צעיר יכול להגיד בקלות כמה מתיש הוא הטיפול בתינוק, אשר דורש התייחסות לאורך כל שעות היום. העייפות מצטברת במהירות, קשיים בריכוז מתפתחים, מתח השרירים עולה והמחשבות אינן נותנות מנוח. חוסר השקט הזה מתאפיין לעיתים רבות גם בחוסר בשעות שינה, בין אם בגלל הכאב שלא נותן מנוח או בגלל המחשבות הטורדניות, מה שרק מפנה זמן נוסף למחשבות נוספות על כאב אשר בתורן, שוב, יחריפו אותו.
מעגל הכאב והתרופות
מעגל הקסמים הנוראי ביותר בהתמודדות עם כאב כרוני הוא הרצון להפיגו. להעלים אותו. לא לכאוב יותר. רובנו, כמו מרבית בני המאה העשרים ואחת, מעדיפים את דרכי הקיצור. מעדיפים להסתמך על מסקנותיהם של אחרים. מעדיפים את הפתרון הקל והמהיר מאשר את זה שבאמת ישנה עבורנו את החיים. ואכן, ברוב המקרים זה עובד - הכדור שלקחנו בגלל כאב הראש עשה את עבודתו נאמנה והכאב חלף, בדיוק כפי שבא.
הכול מתחיל מכאב. כואב לך, אז אתה הולך לרופא והוא רושם לך תרופה. אבל עדיין כואב לך, אז אתה הולך שוב לרופא, שרושם לך תרופה אחרת. וחוזר חלילה. ככה, מפגישה לפגישה, נוצרת הסלמה נוראית בטיפול בסימפטומים, ואיתה מגיעות גם תופעות הלוואי. פתאום אתה זקוק לתרופה נוספת עבור תופעות הלוואי של הראשונה. ולפעמים גם לתרופה שלישית עבור תופעות הלוואי של השנייה. זה הוא מעגל נוראי של קסמים שבו החולה תמיד מפסיד. בדיוק ככה הוא הופך להיות שבוי של מערכת הבריאות. חולה כרוני. כזה שמזרים כסף רב לקופת החולים ולחברות התרופות אך לא מצליח לרפא את עצמו.
הבעיה היא שבהתמודדות עם כאב כרוני, כזה שלעולם לא באמת עוזב, היא שמה שעזר לנו בתחילת הדרך כעת כבר לא עושה את העבודה, והכאב שפעם חלף בעזרת כדור אחד היום כבר דורש שניים או שלושה רק כדי לבצע את אותה הפעולה. כך, אט אט הגוף שלנו מתרגל לחומרים הכימיים שאנו מזרימים באופן קבוע אל תוך זרם הדם שלנו ואז, בדיוק כמו נרקומן קלאסי, הגוף שלנו, בדרכו, פשוט דורש עוד. אז אנחנו בולעים עוד כדור ועוד אחד, מתעלמים מתופעות הלוואי או מהתגובות של האינטראקציה שבין התרופות ומכניסים את הגוף שלנו למערבולת נוראית של כאב ומשככי כאב, מערבולת ממנה קשה מאוד לצאת לאחר מכן. הבעיה רק מחריפה כאשר תסמיני הגמילה של הכדור הראשון מהווים את הטריגר לנטילת הכדור השני, וחוזר חלילה. לפעמים עצם ירידת רמת התרופה בדם עלולה לגרום לכאבי גמילה עוד בטרם חזרו הכאבים הכרוניים, מה שמצריך ברוב המקרים משככי כאבים נוספים שיתפקדו כגשר בין הכדורים.
כאב כנקודת חיבור בין הגוף והנפש
כאב הוא אלמנט בעייתי למדידה היות ומדובר בפרשנות אישית אשר משתנה מאדם לאדם, מגוף לגוף. אפילו בבתי החולים נעזרים בסרגל כאב שכולל ציורים, סמלים, צבעים ומספרים במטרה לנסות ולאבחן את רמת הכאב ממנה סובל החולה. קושי נוסף במדידת הכאב הכרוני טמון בעובדה שלרוב הוא משתנה ונוטה לבוא בגלים, בניגוד לכאב האקוטי שהינו קבוע. האמת היא שהכאב, כמו גם ההתמודדות עמו, מלווים אותנו כבר מהשנייה הראשונה שלנו בחיים - רגע הלידה, דרך כאבי הגדילה וההתבגרות, ולמעשה רוב הסיכויים שהוא ילווה אותנו גם עד יומנו האחרון. אבל הכאב הופך לבעיה אמיתית רק כאשר הוא הופך כרוני.
לכאב הכרוני מספר השלכות הרסניות וביניהן אובדן מקום העבודה והתעסוקה היומיומית, לחצים כלכליים (שלרוב גם מחריפים עם אובדן מקום העבודה) ואף התנתקות חברתית, מה שביחד או לחוד עלול להחריף עוד יותר את רמת הכאב. בנוסף להשלכות התעסוקתיות והחברתיות לכאב הכרוני מתלוות גם השלכות התנהגותיות אשר עלולות עם הזמן להוביל לפסיביות או אפילו להסתגרות בבית, לירידה ביכולות הפיזיות, בין אם מרצון, מניוון או מחוסר ברירה, ועלולות אף להגיע עד להימנעות מכל פעולה שעלולה להסב כאב או להחמירו. אותה ההימנעות, אגב, רק מנציחה את הבעיה ולעיתים עלולה אף להחריפה.
רבים מאיתנו שבויים של המיתוס שגורס – "כשכואב צריכים להפסיק". במקרים רבים אנו גם נמנעים מפעילות כזאת או אחרת בעקבות הכאב או בגלל הפחד מהחרפת הכאב בעקבות הפעילות, אך יתכן ודווקא פעילות גופנית, כזו שמתחילה במתינות ומתעצמת עם הזמן, יתרונות רבים בהפגת הכאב ואף בתהליך הריפוי. כמובן שאין מדובר על ריצת מרתון או הרשמה לטריאתלון, אך הליכות מתונות, תרגילי כושר קלים ומתיחות בהחלט יכולים לסייע, החל מההתמודדות עם הכאב עצמו ועם השלכותיו ועד לריפוי מלא. כושר אפילו יכול לשפר את מצב הרוח. לעומת זאת, דווקא במקרים בהם אנו נמנעים מפעילות ומסתגרים בתוך עצמנו או בתוך הבית אנו מפנים יותר תשומת לב לכאב, מה שעלול רק להחריף את התסמינים.
לצד ההשלכות הגופניות, ההתנהגותיות, התעסוקתיות והחברתיות להתמודדות עם הכאב הכרוני גם השלכות רגשיות אשר כוללות לחץ, חרדה, דכאון, חוסר עניין, תחושות חוסר אונים או חוסר תקווה, בעיות בשינה תסכול ובדידות גדולה. למעשה, אחת הבעיות הכי גדולות עמן מתמודד בעל הכאב הכרוני הוא ההרגשה שאף אחד לא מבין אותו או חלילה לא מאמין לו. אנשים שסובלים מכאב כרוני נוטים לעבור מרופא לרופא תוך ניסיון לאתר מזור למכאוביהם, וכאשר פעם אחר פעם המומחים שוללים בעיה פיזית, או פשוט לא מצליחים לאתר אותה, התסכול רק הולך וגובר. גם במצבים חברתיים, כאשר מבחוץ אתה אולי נראה עדיין כתמול שלשום אך מבפנים אתה סובל, הסביבה המיידית - המשפחה, החברים והקרובים פשוט מתקשים להבין את ההתמודדות כמכלול. למעשה, עד שלא יצעדו בנעלי הכאב שלך לא בטוח גם אם אי פעם יצליחו באמת להבין את ההתמודדות לעומקה. רופא אחר רופא ומטפל אחר מטפל, המתמודדים עם הכאב הכרוני נוטים לחפש מזור בכל מקום בו הם מוצאים לנכון. בין אם מדובר על חבר או בן משפחה שהמליץ להם על איזה רופא או טיפול, בין אם הרופא שלנו המליץ על המומחה בעל השם, או בין אם ראינו איזו כתבה מרגשת בטלוויזיה, הסובלים מכאב כרוני נוטים לעבור ממרפאה למרפאה כאשר הם מחפשים פתרון, חוות דעת נוספת או טיפול יצירתי, אך כאשר דלת אחר דלת כל האפשרויות נסגרות בפנינו, לרוב עם אותה התשובה - "אולי כדאי לשקול טיפול פסיכולוגי?", התסכול והייאוש רק הולכים וגוברים.
הכאב ואתה
כאב שאינו מטופל הופך מהר מאוד גם למגבלה תפקודית - בין אם גופנית, בעקבות הכאב עצמו שמונע מאיתנו את הפעולה, ובין אם נפשית, עם הרצון להימנע מאותה הפעולה שעלולה לגרום לנו לכאב. לעיתים נדמה שהתחושה היא שהכאב אפילו מחריף ומתעצם לאור אותה האבחנה הרפואית שקיבלנו, שבבסיסה ניצבת ההבנה העצובה שמדובר במצב כרוני שעמו ניאלץ ודאי להתמודד לאורך כל החיים. זהו גם השלב בו תירוצי הגנטיקה וה"אין ברירה" מתווספים לשולחן הדיונים והופכים את התמונה כולה לעגמומית במיוחד.
כאב הוא אמנם ביטוי גופני אך הוא נוטה להשפיע רבות גם על הרגש, על דרך החשיבה שלנו ועל מצב הרוח. במודל שפיתחתי והצגתי בפניכם בפרק הקודם, "מודל אהב"ה", אני בעצם מציע שינוי של גישה. שינוי של דרך החשיבה שלנו וטיפים לשיפור המצב. עבורי, המהפך הגדול במצבי הרפואי הגיע ביום בו הודיתי לרופאים שלי על הניסיונות (הכושלים) שלהם לרפא אותי והחלטתי שאני אהיה זה שארפא את עצמי, בכל דרך. עצם השינוי בתפיסה, מריפוי סטטי שמגיע מבחוץ לריפוי אקטיבי שמגיע מבפנים, התחיל עבורי שרשרת של שינויים גופניים ונפשיים של ריפוי שלצערי (או לשמחתי) טרם הסתיים.
במקרים רבים כאב לא מטופל נוטה לקבע את עצמו ואת ייעודו. פעמים רבות הכאב הוא הטריגר, אשר עם הזמן חושף את הפחד שמקנן בנו, זה שמונע מאתנו לעשות את מה שאנו הכי חוששים לעשות, ולכן לדעתי אבחנה של כאב פיזי ללא התייחסות למרכיב הנפשי, ברוב המקרים, תהיה שגויה במקרה הרע או לא מספיק מדויקת במקרה הטוב. נראה שדווקא בעידן של אינפורמציה חופשית, כזו שנגישה לכל אחד בכל זמן ובכל מקום, חשוב לא פחות לדעת מה אתה מחפש, כמו גם מה אתה רוצה למצוא או להשיג, מאשר רק איפה לחפש. אפילו משרד הבריאות כבר מזהיר שאינספור מילות חיפוש אצל "ד"ר גוגל" יובילו אותנו ברוב המקרים למסקנה אחת נוראית – שיש לנו סרטן ואנחנו הולכים למות. אבל זה לא מפתיע. הרי ככה זה כשמכונה בודקת מכונה - היא מייחסת חשיבות רק לגוף, לאיברים ולרקמות שמרכיבים אותו ולא לנפש שגורמת לו לנוע. לקסם שמפיח את החיים בגוף שלנו. לרוח שחיה בתוכנו. האמת היא שרק אבחנה משולבת, הוליסטית, כזו שמחברת בין הגוף לבין הנפש תצליח לספק אבחנה מדויקת דיה, שבעקבותיה, ברוב המקרים, יגיע גם פתרון בר ביצוע וישים.
אני מזמין אתכם להירשם לעדכונים, להמשיך לעקוב אחרי הבלוג שלי ולהצטרף אליי להמשך המסע שלי להבנה עצמית ולאהבה עצמית, למסע של ריפוי עצמי, לשחרור מכאב ולחיים טובים יותר, בריאים יותר, מספקים יותר, נכונים יותר ובעיקר - מאושרים. נתראה בפרק הבא.